דובי חוזר לישראל...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> דובי חוזר לישראל...

 

4.4.72 לזכרו של ידיד מוטי בהרב

דובי חוזר לישראל...

"כל אלה עשיתי בעצמי. בידיים שי. בעשר אצבעות אלה," אמר המארח והניח את שתי כפות ידיו על כרסו הגבוהה והכבדה.

דובי הניח עיניו על מארחו. היה גוץ, המארח שלו. ראשו מחובר אל הכתפיים בלי צוואר מעדן, כקוביה על שידה פתוחת מגירה, שמונחים בה ספרי חשבונות, פנקסי צ'קים, ניירות ערך ו"קרדיט קארדס", וחבילת "בונדס" – אגרות מלווה פתוח של מדינת ישראל – קשורות בחוטים שזורים מסנטימנט.

"הא, דובי דובי – אתה שבית את לבי. נכנסת ללב שלי ושבית אותו. איך אמרת?"

דובי היה מעדיף לא לזכור מה אמר. אך דבריו היו עוד טריים וקירות הבית הזה, ועוד ביתם רבים אחרים שביקר בהם ודיבר למען קרן זו או אחרת, למען המגבית או מפעל המלווה, היו עדים ופעלו כמו רשמקול: "רבותי – סיפרתי לכם על חיינו, כפי שהייתי מספר עם עצמי. לא באתי לבקש שתעזרו לנו, שתתנו לנו תרומות. כל מה שאני רוצה שנבין ביחד הוא – אין אנחנו ואתם. כולנו משפחה אחת, כולנו 'אנחנו'. אלה היושבים בארצות הברית, אלה היושבים בישראל ואלה הבאים אלינו עתה ממוסקבה, קייב, לנינגרד, קישינוב, טאשקנט... אנחנו – סליחה – אלה היושבים בישראל נותנים את זמנם, את לבם, את כספם, את בתיהם – לאחים שנטלו על שכם את תרמיל הנדודים היהודי. הלוו לנו מכספם ככל שאנחנו נותנים למען אחינו הנמלטים – ואנו נעשה את המלאכה וכן הלאה וכן הלאה..."

עמד יובש בגרונו. פה ושם בעצם הנאום, אבד לו חוט המחשבה והיה מחפש אחריו. למד לעשות זאת בכנות של אדם שאינו מאומן בנאומים. סומק עלה בלחייו – ושומעיו קבלוהו כסומק של התרגשות. כאיפוק מלחלוחית שאינה נאה לגבר צעיר ולוחם. אמנם לא דובר על דרגה ולא על המקום בו נלחם דובי. אבל איכשהו הובן שהוא לחם באחת החזיתות, שיצא ממנה ביותר מאשר בסריטות... שאי-אלו כוכבים רוכבים על כתפיותיו. אלא שהוא – בניגוד לרבים אחרים, מבכר שיקראו לו דובי. סתם.

היהודים הטובים בכו וצחקו, הלכו לבאר ושתו סקוץ'-אן-די-רוקם. מישהו הביא גם לדובי.

"אין משקה קל, בלי אלכוהול?"

"אוצר כולו זהב," לחשה אחת הנשים. "היה טוב לדעת אם יש לו כבר אישה."

"אלה נישאים בינקותם. בוודאי יש לו כבר אפילו ילדים..."

*

"דובי, האם אתה נשוי?" שאל המארח, ופתח את הדלת לחדר מדרגות נתון באפלה. נשוי? בקושי יש לו ללחם. מבלה את נעליו היקרות שאמא שולחת מישראל משום שאין לו לסאב-וויי.

"זהירות," אמר הגוץ לגיבור החייל הזקוק להרבה הגנה בארץ גדולה זו, "אעלה את האור ואז תוכל לרדת. הנה, תראה את הבייסמנט שלי. ארמון – מה? ותאמין לי, הייתי אמיגרנט אביון, דלפון, לא היה לי בשביל הסאבוויי." "עבדתי, דובי, כעבד עבדתי. אבל תראה למה הגעתי... הנה הערב, ראית איך היה צריך לדרבן אותם?"

*

"ג'ק, שמעת מה אמר אורח הכבוד שלנו – קרא המארח בשעת המסיבה – שמעת את דבריו האם לא תעלה את הקניה שלך?"

האיש שקוראים לו ג'ק שקע בתוך עצמו. המארח הניע את קובית ראשו בתפנית שגילגלה את תפוחי עיניו אל הגבות וקשר העניבה נכנס אל הסנטר וכמו נבע משם. ומהשפתיים ההדוקות לפס צר, יצאה הכרזה דרמטית: "לאחר הדברים של האורח הצעיר והמכובד שלנו אני מתחייב לקנות אגרות בעוד חמשת אלפים."

*

כולם מחאו כפיים וצעקו "הירהיר." היהודי שקוריאם ו ג'ק הסתובב על הכיסא כאריה בכלוב, עשוי ממבטים מצפים של כל הנוכחים. כולם כמו סגרו עליו ושתקו בצפייה מחייבת, בחיוכים שטומנים בחובם פח. וג'ק רצה לומר – תאמינו לי שאיני יכול עכשיו. אני שקוע מעל לראש. חשבתי שהגלריה שאני בונה תעלה ב-70 אלף והיא עולה כבר 125 ועדיין לא רואים את הסוף. והמחירים הולכים ומאמירים. והניכסון הזה ייכנס להיסטוריה. הלך ופיחת את הדולר. טוב – הגלריה הזו אינה כל רכושו. אבל מזומנים אין לו. וכי מי יש לו מזומנים בימים אלה. ומי מוכר רכוש, מתפטר ממניות או מחסל סטוק? ובתו עומדת להתחתן. כבר עשר שנים היא עומדת להתחתן. כבר הורידה אותם שאולה, אותו ואת אשתו, עם כל החתונות שלה הנה-הנה. תמיד היה החתן איכשהו לא טוב. לא מספיק טוב. הייחוס לא נראה לה.

עכשיו יש הרבה ייחוס, בן שהוא פרופסור. חתן פרופסור והחתן זקן ממנו, מאבי הכלה. וגם היפי. אחד מילדי הפרחים... אז צריך לקנות הכל. כי אין לו מאומה. רק טעם מובחר. הרבה טעם מובחר יש להיפי הזקן של בתו.

"וול," נאנח אל לבו ג'ק. "אני מגדיל את הקניה לאלפיים..."

*

האישה שרצתה לדעת אם דובי נשוי כבר, המשיכה באותו הטון הסקרן: "שמעו, שמעו! אם רון הגדיל בחמשת אלפים, איך אתה מעז לתת פחות מכפליים. עם המכונית המפוארת שלך, עם הבית בפורסט הילס שהוא כמו ארמון. אמנם פורסט הילס חדלה להיות מציאה כזו, עם תוכנית הבינוי של משכנות עוני, אבל לעת עתה זהו המקום היחיד שעוד שווה משהו. וכי לאן יש עוד לברוח. הלא יצחקו לך בכל העיר, יצחקו לך ויצחקו לנו... ומה אתה אומר – אורחנו המכובד?..."

"אני," אמר דובי, והרגיש איך לבו קופץ לגרונו ושם לו שם מלכודת. "אני, הוציאו אותי בטובכם מן הוויכוח הזה. זה לא נוגע לי. זה עניין פנימי שלכם..."

"ומה ביחס להכרזה שלך של לפני רגע, אין אנחנו ואתם, יש רק אנחנו..." "אני משער," אמר דובי. "שמר ג'ק קונה ותורם ככל יכולתו. ככל שידבנו לבו... אולי, כרגע אינו יכול יותר..."

"דובי, תרשה לי לקרוא לך דובי, הרי אני יכול להיות אביך," אמר המארח ושם יד אבהית על כתפו. "האם אצלכם בישראל שואלים כמה אתם מוכנים לתת?"

"לא שואלים," אמר דובי. "מנכים ישר מן הלוקש..."

"ממה?"

"זהו," אמר המארח. "אנחנו מכריזים פה שנגמרה תקופת התרומות. אנחנו מנכים ישר מן ההכנסה, מן הלוקש ג'ק, יקיר. כמה היתה לך הכנסה השנה?

"מה נטפלת אלי."

*

דובי שנא את ההרצאות האלה. הרגיש כמו תולעת. רימה של מירמה. אמנם, כל שהיה אומר ומספר באותם ערבים למען אחינו הנדכאים ברוסיה ולפני אחינו הטובים שבתפוצה – היה אמת. ולמרות זאת היה חוזר מאותם מפגשים עם היהדות הגדולה והמחייכת וטובת-הלב, כאישה שתינתה אהבים למען מתת. הוא לא בא לארצות הברית כרבים אחרים שנמאס להם לחיות בארץ ומצאו להם דרך לנסות את מזלם בארץ האפשרויות – כשליחים. איש גם לא העניק לו מילגה כמקדמה על חשבון כישרונו המבטיח. דובי בא על חשבונו הוא, בכל המובנים, וזה רע. כי דובי הוא בחור ישר עם עצמו ועם הזולת ובעיקר עם עצמו וכיוון שיצא את הארץ כדי לחפש את עצמו והגיע לניו יורק בתקווה אף למצוא – בא כאדם שפרע כבר את חוב הולדתו למולדת, להוריו, למושב המוריק שבעמק. "אני חופשי! אני חופשי!" – היה מזכיר לעצמו, ולמען חירותו המלאה לעשות כפי שבא לו, שקד מאוד לא להיזקק לשום מוסד ישראלי ולשום מוסד יהודי, ואפילו לסתם ישראליים וסתם יהודים. כל כך הרחיק לכת עד שהציג עצמו באוניברסיטה כתורכי.

*

"הבחור ירד מן הפסים, לגמרי..." היו מרננים אחריו הישראליים. "מציג את עצמו כתורכי. לא נאה לו להיות ישראלי..."

"ואולי משום שאינו רוצה שהתנהגותו תיזקף לחובת מדינת-ישראל. אולי מאהבת ישראל עושה זאת. מרגיש אחריות ואף גאווה."

"אז שיתנהג כמו בן אדם. שלא יהלך מסומם. שיקח את עצמו בידיים."

"באמת? האם דובי הוא היחיד שלוקח סמים? כל הישראלים האחרים מעשנים סיגריות של שוקולד?..."

כל עוד היו בכיסו מעט הדולרים שהביא עמו, יכול היה לנפנף בדעות ההשתחררות שלו, ברעיונותיו על אזרחות העולם. אבל, כשאלה אזלו והימים הראשונים של הסתפקות במועט חדלו להיות ניסיון מעניין והפכו ודאות מכוערת וארוכת ימים, ומלאכות ממלאכות שונות, בזוויות אחת מרעותה – גם הן אזלו – למד לדעת שבבירת העולם הלא יהודיה שהיא כולה יהודים – אין תקווה אלא ביניהם. וביניהם אין תקווה לישראלי כסתם אדם אלא כנושא הדגל.

"זנח את יושרו, השאיר בחדר שב"איסט וילג'" את גאוותו, והלך לחפש את טוב לבו של פקיד יהודי אמריקני שעושה את פרנסתו בשרות מדינת ישראל – וכל גדולי ישראל עומדים בתור לפני דלתו.

היה הולך, לשם, מחכה בפרוזדור מאחורי עיתון עברי. חיכה ימים רבים. וגדולי ישראל היו עוברים לפניו בסך, מחובקים עם "מחלק ההרצאות" כתאומים סיאמיים.

*

"נציג אותך כאחד מגיבורי מלחמת ששת הימים. כאחד מן השורה של גיבורים שקטים, יום-יומיים. רעיון, מה?!" – אמר מחלק-ההרצאות בין שיחת טלפון אחת לשניה.

דובי התכוון לומר לו, לאמריקני הזה, שהוא בעצם משהו כמו יורד. שהוא יושב כבר שבע שנים בעיר הזאת, והגיע ליחידתו כשהמלחמה כבר נגמרה. שבכלל, לא רצו לקחת אותו...

"אני לא אוהב את דמות הגיבור. אני אנטי-גיבור..." הסמיק עד שרשי שערו.

"אז איך נציג אותך. מה אני יכול לעשות איתך בכלל. לו היית שגריר. הנה – שמעת פה. כולם רוצים שגרירים. לו לפחות היית אשת שגריר..."

צחקו...

"אני יכול לספר על תיאטרון. אני יכול לקרוא שירה. אני יכול לספר אולי על נעורים בקיבוץ. על מה מספרים קוקי ובוקי ותוכי..."

"ידידי, הם מקצוענים ויש להם כבר זכויות. הם עובדים בעסק הזה כבר עשר שנים לפחות. והם גם עוסקים בגבייה ממש. לוקחים את רשימת ההבטחות אתה רוצה לעסוק גם באיסוף הכסף..."

"מה זה דורש?" נצרד קולו של דובי.

"זה לא בשבילך. תאמין לי שזה לא בשבילך. קיבלתי עליך המלצות טובות. אני יודע שאתה בחור מוכשר. סיפרו לי שיש לך אבא, חשוב. אבל זה בישראל. מי מכיר את אביך כאן. הנה, לו אבא שלך היה דיין. לו לפחות היה דיין הדוד שלך. מבין?"

"שלח לי את תולדות החיים שלך," סיכם מחלק ההרצאות. "נראה כבר..."

והנה עכשיו הוא עוסק בהרצאות. מקבל הרצאה לחודש, לפעמים שתיים – ועליהן פרנסתו.

לו היה הדבר תלוי ב"מחלק ההרצאות" – לא היה זוכה גם לכך. אלא שמעט מעט התחבב על הפקידות השומרות בפרוזדור שלפני הכניסה להיכלו. היה מחייך אליהן, מתעניין לדעת מה שלומן ואיך עבר עליהן הסופשבוע. ידע להתפעל מצבע שיער חדש, מריח בושם שהתיזו על עצמן, חינם אין כסף, בחנויות הכלבו הגדולות – ושאר שטויות חמודות שאומרות "אני שם לבי אליך."

התחיל במבצע כיבוש הפקידות מתוך כוונה תחילה. התבונן איך נוהגים קוקי ובוקי ותוכי ושאר המרצים המקצועיים. עוברים – לטיפה. נעצרים – חיוך. מביאים צעצוע מביקור-הרצאה בסן-פרנסיסקו או פלורידה. הגנרלים ושאר האצולה בת זמננו – שהיו מגיעים באופן מיוחד מן הארץ – מביאים סיגריות משוחררות ממכס ובקבוקי פרפום זעירים של בושם ישראלי בעטיפת עור. קמעות זעירות של משכית – לפקידות, ומשהו עטוף ומסתורי וגדול יותר – בשביל הבוס שמאחורי הדלת. דובי יכול היה להעניק להן רק תשומת לב, בחינת "שלח לחמך".

אחרי כן חדל להאמין שמשהו מכל השילוחים האלה יחזיר אליו דבר. הוא כבר חדל לחכות ל"אסיינמנט" והיה בא לשם כי בינתיים בא החורף. ורוחות השמים וקור.

ובמשרד העוסק בקיבוץ-על-יד מעמך ישראל היושבים בתפוצה ליושבים בציון – היה חם ויבש ובהיר ובטוח. מן שפע בריא, ליד אח ענקית, שחומר הדלק שלה עשוי ניירות ירוקים, שיורדים קצת בערכם אמנם, אבל למרות הכל אין טובים מהם לשמירה על אש התמיד שתבער. 

היה בא לשם כיוון שהתרגל כבר לקום בבוקר, לצאת מדירתו הקרה, לצעוד ארבעים בלוקים, לעלות במעלית המהירה לקומה השלושים ותשע, לשתות ספל-נייר-של-קפה חם ממכונת הפקידים; לראות את פניהן של הפקידות; לשקוע בכורסה ולדעת מי מ"גדולינו" הגיע ניו יורקה. 

סתם. בשביל לדעת.

הטלפון בביתו נותק, וכאן היה מקבל לפעמים שיחה או שתים. וגם – אדם זקוק למסגרת כל שהיא. לרוטינה. בייחוד, כשאין צורך לקום מן המיטה. אין כל צורך. אין בשביל מה. עד כדי כך התרגל כבר לבוא לשם ועד כדי כך התרגלו לראותו שם, עד כי כאשר לא בא יום אחד ושני ושלישי – הרימה המזכירה האת שפופרת הטלפון, צלצלה לשכנה וביקשה ממנה לראות בטובה מה שלום דובי.

הלכה השכנה ודפקה על הדלת – ולא נענתה. חזרה והודיעה למזכירה שאין תגובה. דובי יצא כנראה מן הבית.

יצא מן הבית, ולא הגיע אלינו... דאגה המזכירה. זו שנהגה ללכת כל הפסקת-קפה ל"כלבו" הסמוך ולהתבשם. וכל אימת שהיתה חוזרת משם היה דובי חוזר ומריח ואומר: "הטעם של אתמול היה רך יותר, מתאים יותר לאישיותך. כדאי לך לחשוב על רכישת הבושם ש"לבשת" אתמול. ואולי לא. כי הנה עוד מעט יהיה פסח, את יודעת, ואז אקפוץ יום אחד ואקנה לך בושם פריחת תפוחי הזהב. כפי שלובשת עתה ארצי. תפוזים כצבע שערך, דייזי..."

המזכירה היתה מבלבלת את הניירות שעל שולחן הכתיבה שלה, ופניה כוסו אף הם בצבע התפוז. והיתה נראית כמו תפוז גדול ובשל שהודבקו אליו ריסים ארוכים מסיבים של פלסטיק. "הא, דובי... תודה לך. עוד מעט – אתה אומר – יהיה הפסח שלכם... ספר לי עוד הפעם איך חוגגים את הפסח אצלכם בקיבוץ."

"אני לא מקיבוץ. אני ממושב, דייזי..."

"מה ההבדל, דובי..."

*

השכנה הדביקה פתק על דלתו של דובי "שכן, מחפשים אותך מן המשרד בשביל "אסיינמגט", כפי שביקשה המזכירה. אבל דובי לא פתח אותו יום את דלת ביתו וגם לא למחרת וגם לא ביום שלאחריו. היתה לו פגישה עם עולמות עליונים. מישהו מחבריו, הביא קצת "חומר". חומר משובח מאוד, שקצת צרב בגרון – אבל היה טהור. היה ערב נהדר. היה ערב והיה לילה. אכלו את כל הירקות שהיו במקרר. שתו את כל המשקאות. 

כשהלך החבר, השאיר קצת חומר. דובי אכל את החסה העייפה שנשכחה ליד המקרר ואת העגבניות הפגומות ושתה מים. ושתה עוד מים. אחרי כן צמא מאוד לתה. הוציא את השקיות המשומשות מן הפח, רחץ אותן במי-ברז, הרתיח מים ביחד עם השקיות – והיה גם תה. קצת עישן וקצת ישן. קצת עישן וקצת שתה תה. 

ואז באו לו גם השעות היפות הללו. מן הסם לא נותר דבר פרט לריח העשן המתקתק המעורב בריח נשימתו שלו ושל ימים רבים מוגפי חלונות. שכב בחדרו על מצעים מפוספסים בפסים שחורים-חומים רכישה מן הימים הראשונים של שפע-יחסי, והיה טרוד בריקון המוח עד הסוף. לא לזכור לאחור ולא לזכור קדימה. לא להרגיש חום ולא להרגיש קור. לחוש את ריח קליפות הבננות הרקובות שהתערה בריח בדלי סיגריות מעושנות עד מחציתן – ושלא יהיה אכפת. להיות קל, לצוף בחלל. לשקוע לעלות. לשקוע – לעלות.

עלו ובאו פרצופים והוא חייך אליהם כמו לידידים ותיקים. פרצופים שלו. אלף פרצופים שלו שצולמו על ידי צלמים ידידים בכל התפקידים ששיחק ושלא שיחק על במות ברודוויי, באוף-ברודוויי ובאוף-אוף-אוף ברודוויי... החליל, שהיה מונח על אדן החלון התחיל לגדול ולגדול וללבוש ממדים מדהימים. באלונים קטנים נבעו ממנו שהלכו והתנפחו לנגד העיניים לכדורים פורחים מתפוצצים בשלל אש צבעונית. כמו זיקוקי די-נור בחג העצמאות באיצטדיון רמת-גן.

אחרי כן התרומם החליל. כמו קנה של תותח התרומם. ודובי מוכרח היה לגונן על תופי אוזניו מפחד רעם ההתפוצצויות. כמו אז. כמו בשערי עזה. אחר כך נזכר שחלילים נועדו לשיר בהם, נוטל בין אצבעותיו את "לוע התותח", ובעדינות רכה מחלל לתוך הלילה, ובוכה, בוכה במין התרפקות מתגעגעת. במין כמיהה למשהו יקר וקרוב ואחד ויחיד בעולם, משהו שבלעדיו אין חזרה למסגרת חיים יעודה – אלא שבשום אופן אינו מסוגל לזכור מה הוא המשהו הזה.

ואז שמע התפוצצות אדירה שכמותה לא שמע. ורץ עם חלילו להימלט. פתח את הדלת ולפניו עמדה השכנה.

*

כך התחיל דובי לעסוק ב"הרצאות". המזכירה אירגנה הרצאה ראשונה. מתחת לאדמה המציאה אותה. אחרי כן איחר מישהו מחבורת הבוקי-קוקי-תוכי – הזעיקו אותו. מאוחר יותר הופיע גם המרצה המקורי. אך כיוון שדובי הגיע בינתיים ליעד. בניו-ג'רסי – שילמו לו שכר טרחה מלא. אמנם – לא היה כל כך נעים לראות שני מרצים אורחים מכובדים בארוחת ערבית קלה בניו-ג'רסי, לעומת זאת היתה הארוחה טעימה.

ובינתיים החורף קיפל רגליו ואסף את ידיו הקרות. ובאו ימים יפים על ניו יורק. ימים יפים של ארץ ישראל בפסח, כשאלוהים שופך מיליונים של בקבוקי בושם פריחת-תפוחי-הזהב. ובאה עליו כמיהה מתגעגעת למשהו יקר וקרוב ואחד ויחיד בעולם.

"דובי!" וטפיחה חזקה על גבו. מולו עומד ידיד מן הבית. "איפה אתה מסתובב?" אומר הידיד. "איך זה לא באים לראות את ההצגה שלנו."

הלך. ושם, על הבמה – בחורים בריאים וגאים לשעבר, מספרים ב"מחול" ובזמר ובהומור-כביכולי ובחנופה וריקוד מה-יפית, את סיפורה של "ישראל הצעירה" מאז ימי אברהם אבינו ואת תשוקתה לחיות עוד קיץ ועוד חורף. לטאות הילכו על בשרו. כבש את ראשו בין כפות ידיו. בוז – שרק בין שפתיו. קומץ זעיר של צופים ש"מילא" את האולם – גרש אותו.

"יש הרצאה בלוס אנג'לס," התרונן קולה של המזכירה מעבר לקו.

"זו את, דייזי?"

"אני, בגודל טבעי ובריח פריחת תפוחי הזהב. אירגנתי לך הרצאה בלוס אנג'לס."

"מה שלומך, דייזי... ואיך את נראית הבוקר."

"אתה כזה מצחיק. אני אומרת לך שיש הרצאה, מחר, וצריך לצאת היום. מיד. הכרטיס יהיה שמור בלה-גווארדיה."

"את בחורה טובה, דייזי, תודה לך. תודה על הכל."

"למה אתה מדבר בקול כל כך דרמטי. בקול של סוף?"

"כמה יפה אמרת. קול של סוף. זה לא הסוף, זו התחלה."

"דובי, אתה כועס ששמרו עליך במקרר. אבל מה יכולתי לעשות. ניסיתי, לא היו הרצאות עודפות. העיר מלאה, גנרלים, מנכ"לים ושגרירים. ופשוט אין עוד לאן לשלוח. תאר לעצמך שהתחלנו לשלוח גנרלים למסיבות בית של עשרה אנשים... ובושה לספר, באים רק חמישה!"

"את אומרת שיש גנרלים שמצפים – שלחי אחד מהם ללוס אנג'לס. אני – איני רוצה שתביני אותי לא נכון דייזי – אני מודה לך, אבל אני גמרתי עם ההרצאות. אני שחקן, את מבינה, אני אוהב לשחק עם טקסט שנותנים לי. טקסט שאני מחבר בעצמי אינו ראוי למכירה. אני לא מאמין במה שאני אומר בשם עצמי. מבינה?"

"אז תגיד משהו אחר..."

"טוב. אני אגיד להם. אחים יהודים. אל תשלחו כסף לישראל. לא משום שאנחנו איננו זקוקים לכסף הזה, ולא משום שאתם אינכם שולחים אותו בלב חפץ. אבל משום שאנחנו הופכים לבדרנים, לצעצועים, לעיסוק לשעות הפנאי – לשוק האמריקני היהודי. אנחנו מתרגמים לאנגלית מסחרית את הנשמה והיא כבר מתורגמת גם במקור... ומציפים את השוק עד גועל נפש. אבל מה שקורה לשוק האמריקני – לא אכפת לי כל כך. מה שמוריד את הישראלי לשוק אכפת לי. אני חוזר הביתה מחר!" אני רץ לשם לפני שתיהפך כולה למיאמי ביץ'. את מבינה?"

היתה שתיקה ארוכה מעבר לקו. אחרי כן אמר קולה של דייזי: "דובי – אני לא מבינה. וכי מה רע במיאמי ביץ'. לו אך יכולתי להרשות לעצמי הייתי נוסעת כל סוף שבוע. אבל, בינתיים, אל תגרום לי קשיים. אני כבר סידרתי שאתה תיסע, ואיפה אלך לחפש עכשיו מרצה אחר. בבקשה, דובי, סע רק הפעם. למעני."

ודובי נסע. ודיבר שם ככל שעלה על רוחו. מאות אנשים היו שם והקשיבו לדבריו כשם שלא הקשיבו כל באי התיאטרונים בהם הציג במשך עשר שנות חייו כשחקן. ודובי גידף, צעק שלא נמכור את נשמותינו. איספו את ידיכם מאיתנו. תשאירו את ישראל כפי שהיתה.

אחרי אספה זו הכפילו הכל את תרומותיהם. הכפילו ושילשו ולא הניחו לדובי לנסוע. מוכרחים לשמוע אותו עוד ועוד. ובמשך חמישה ימים הרצה דובי את הרצאותיו המבזות והמעליבות, המציגות קבל עם ועולם את הגאוות הקטנות של עשירים מקרוב – ותור האנשים הנדחקים לאחר ההרצאה היה הולך וגדל, תכניה ביד ועט ביד השנייה – אנא, מר דובי, תואיל לחתום את שמך. חוויה מרגשת כזאת כבר לא היתה לי מזמן.

הלך להיפרד מרחובות העיר. לילות שלמים היה מהלך ונפרד מן הענק הזה המדכא, משחית, מגמד, מנכר. מן העיר הזאת שהיא עולם ומלואו של שחיתות ונבלה וכיעור. שהיא גם חופש ודרור ותקווה וחן ואחווה. היה נפרד מן החירות שיכול אדם לנשום מלוא ריאותיו – אם צוייד בפילטר של תרבות עמוקה. מן הענווה שיכול אדם לחיות בה אם גדול הוא באמת. והיה הולך וכואב את פרידתו הקרובה מניו יורק שלו, שעכשיו, כיוון שהיה נפרד ממנה, יקרה לו עד מאוד.

*

מה בעצם כל השיגעון הזה. עכשיו, כשיש מצלצלין בידיו ואפילו מעט בבנק, שמא ינסה שנית. וכי מדוע שונה הישראלי מכל אדם אחר בעולם. מדוע אסור לו לבחור מקום אחר תחת השמש. ואל מה הוא חוזר, בעצם, מה מצפה לו שם, מה יעשה? והוא אומר לעצמו: 

עורה דובי ועשה מעשה. התעורר. תהיה מישהו, משהו!

בווילאג' הציגו איזה מחזה שהירבו לדבר עליו טובות. הלך וקנה לעצמו כרטיס. קנה כרטיס ומכר את נשמתו, כמו שאומרים. תפקיד חייו הוא, לו, לתפקיד הזה, ידע, היו כל שנות ההכנה שלו. כל שנות המשחק, כל שנות הלבטים לא היו אלא הכנה לקראת הרגע הזה. הוא יתרגם את המחזה, יביא אותו לישראל. חובה להביאו לישראל. אם לא יימצא תיאטרון שירצה בו, ירכיב בעצמו להקה. ימשכן את נשמתו ועילה אותו בישראל.

אלא שבינתיים נודע כי כבר קנו את המחזה. ולא עוד אלא שהמפיק מצוי בניו יורק. יילך אליו ויציע את עצמו. ידבר אליו כישראלי לישראלי. יודעים עליו, על דובי. יסביר שהוא רוצה לשוב. שהוא מוכרח לשוב הביתה. יבקש ממנו "תן לי הזדמנות לשוב כמו בן אדם." פשוט יבקש. יאמר לו: ראה, אתכונן, הבמאי יבחן אותי. בלי שום אחריות מצדך, אתאים – תיקח אותי. לא אתאים – לא תיקח אותי. מה אתה מְסַכּן? אולי לא יגיד בדיוק כך. אבל בערך. והאם צריך לדבר הרבה אל ישראלי וחבר ואחד שנדד בעולם והתלבט.

הלך אליו. המפיק היה טרוד. כשנפנה קרא "דובי. טוב לראות אותך. חשבתי עליך..."

"התפקיד, מה?"

אמר "אכן. תצלצל בעוד ימים אחדים. חתמנו אתמול על חוזה."

עם כל ההרצאות שלו, דובי לא היה גביר גדול. אבל הלך לשטראסברג להכין את התפקיד. מכר אי-אלו חפצים ומלבושים, ולקח עוד שעורים. וכשהרגיש שהוא מוכן צילצל אל המפיק. ההוא לא נמצא, השאיר את שמו ואת מספר הטלפון שלו. הלה לא צילצל בחזרה. דובי צילצל שוב ושוב. אחרי כן היה מצלצל וכבר לא היה משאיר את שמו. לא נעים היה.

פעם כששוב הלך להצגה שלו, כהרגלו מדי יום ביומו מאז דבק בו דיבוק המחזה, ישב באולם הכניסה וצפה בבאים, עד שנתקלו עיניו בעיני המפיק הישראלי. קפץ ועמד עת רגליו. והושיט ידו לשלום, בשמחה גדולה. "איך ידעת שאהיה כאן!" נזף בו המפיק הגדול. "לא ידעתי," השיב דובי. "תאמין לי שלא ידעתי," כמו התגונן. "אולי זו יד אלוהים." 

"שום יד אלוהים. אתה פשוט נודניק אלוהי..."

דובי ציפה לצחוק שיבוא אחריו. אבל הצחוק לא בא. ועמד שם, ידו מושטת לשלום תלויה באוויר כמו עלבון צורב. והמפיק הגדול הפנה פניו מנו אל מלווהו והשניים שקעו בשיחה.

ודובי ממשיך ועומד שם, וידו מושטת ואין בכוחה לאסוף את כבודה או להיחבא בכיס. ואז קורה משהו מוזר מאוד ומפתיע מאוד ועם זאת הדבר היחיד שיכול וצריך היה לקרות. בן לוויתו של המפיק נוטל את היד המושטת העומדת באוויר, בין שתי כפות ידיו. "האם כבודו שחקן?" שואל הבמאי ומשיב. "בוודאי. ויש לי בשבילך תפקיד נהדר. כמובן – במחזה. אתה, אדוני, נולדת לשחק במחזה, וחבל, כה חבל שרק עתה נפגשנו – כי לו פגשתיך לפני כן היית עושה את התפקיד בפרמיירה העולמית שלו. היית יוצק אותו לתבנית האנושית והבמתית שלך."

והמפיק הישראלי, בלי שום מעבר של היסוס, טופח על שכמו של דובי ב"אהה. אמרתי לך שיש לי בשבילך השחקן..." ומתחת לפני השטח של פניו מבעבעת שנאה.

דובי שולף חפיסת סיגריות מכיסו והן מעוכות ולא נעים לו להציען, אבל מציע. המפיק מחזיר את ידו למנען. הבמאי נוטל סיגריה ונושם אותה פנימה. תודה – הוא אומר. והשניים הולכים אל המזנון, חוזרים משם עם כוסות תה בידיהם, מפנים את גבם אל דובי העומד ביניהם רואה ואינו נראה. כמו אוויר.

דובי יודע שהאדם השני הוא הבמאי, אבל האדם השני אינו יודע מיהו דובי. וכל הסצנה המרנינה, דובי יודע, לא התרחשה אלא בדמיונו.

*

פגשתי אתמול את דובי. הוא כותב שירים. סיפר לי. שוב כותב שירים.

"אני יודעת," אמרתי לו. "אתה כותב שירים יפים. אני אוהבת אותם."

"ואת," אמר, "עוד מסתובבת כאן..."

"כפי שאתה רואה. אבל כבר חוזרת."

"מתי?"

"בשבוע הבא. ואתה?"

הסתכל בי. שאל אם ארצה לשתות קפה. שתינו.

"גם אני חוזר." אמר והיה עצוב. 

"מתי?"

"עוד מעט. עוד מעט. כשאוכל לחזור כמו בן אדם..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים