דוקטור בסר מתגרש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> דוקטור בסר מתגרש

 

30.1.75

דוקטור בסר מתגרש

היה נחמד. היה לו ראש בלונדי מתולתל, עיניים תכולות ויד ענוגה שכל הנשים השתגעו אחריה. כדי להגיע לטיפול אצל הדוקטור הצעיר – צריך היה לחכות זמן רב. וכדי להגיע ללידה אצלו – צריך היה אפילו לכוון את ההריון כך שיתאים לדוקטור. ההצלחה האירה לו פניה למן היום בו התחיל לעבוד כרופא, אם כי הרבה ברכה בעמלו, במובן הכספי, לא ראה. באותם הימים היה משתכר נהג הרבה יותר מאשר רופא. היו אלה סוף ימי העליה השלישית.

אולם הפנציטורה שלו הלכה ורבתה. היו באות גם נשים לא נשואות. כבר בימים הרחוקים ההם, בהם אישה היתה אישה וגבר היה גבר וידע שהוא צריך לחזר אחרי אישה – חיזרו הנשים אחריו. ורבות מן הפצינטיות שלו היו עדיין בתולות שהיו ממציאות מיני חולי כדי שתוכלנה להתפשט לפניו ואם לא לצוד אותו כבעל, כעצת אמותיהן הצנועות, אז לפחות לזכות במגע ידיו הענוגות.

ע"כ העיר תל אביב כמעט ונחנקה מצער כשהוא נשא לו אישה. וכמעט והתעלפה מעלבון כאשר ראו מי היא. לא משפחה מיוחסת, לא כסף, לא בעלת שם, לא יפה ואף לא צעירה. ונוסף על כל אלה נרגנית ומלאת תסביכים, אחת שפסיכיאטור לא היה מזיק לה כבר אז באותם ימים שפויים ביותר שידעה ישראל אי-פעם.

ולא ארכו הימים והדוקטור ראה בעיניו התכולות את האמת במערומיה. ראה שהוא קשור לאישה מכוערת, עצובה, חדלת אישים, חשדנית ובוכיה.

וכל כך זקנה. הוא היה אומר לעצמו ובודק את פניו הוא בראי, שעה שהיה מתגלח כמחפש בהם פשר למעשהו. "למה נשאתי אותה לאישה?"

"למה? כאילו יודע אדם מדוע הוא נושא אישה זו או אחרת? ואם יודע – הוי כמה מהר הוא שוכח את הסיבות הטובות וכמה מהר זוכר שעליו לקום ולברוח ולהציל נפשו."

צריך להתגרש. אבל איך יוכל לעשות זאת ואין לאשתו אדם בעולם. ערירית היא. תלויה על כתפו. כמטפס על קנה. יזוז והיא תתמוטט. היה מרחם. וכיוון שריחם היה מתמלא רוך כזה. היה שולח ידו אל זוגתו הקמולה כבר אז, בראשית נישואיהם – וזה שאין משאירים אישה ערירית. אין מתגרשים מכזו שאין לה לאן ללכת. מטעמים אנושיים. מטעמים שהלך לרפואת נשים. הוא אוהב אותן, מכבד אותן, את כל הנשים את כל האימהות שבעולם.

"זהו. יתן לה ילד, לאשתו הקרה. ואז יגרשנה. אז לא תהיה לבדה. תהיה אם.

עזר לנשים רבות ללדת ולמנוע לידה. היה מלך בשטח שלו. ואילו אשתו? מה לא עשה כדי שתיכנס להריון, מלבד המעשים הרגילים שעושה גבר באישה. תמיד זה ככה אצל רופאי נשים. נשותיהם מקשות להיכנס להיריון ומקשות ללדת. עד שנענתה לו עברו כמעט שנתיים ימים. ואחרי שנענתה – לא הרתה. ואחרי שהרתה – הפילה. ואחרי מאמצים רבים ובעזרת רופאים רבים, ילדה סוף סוף בן זכר. וכמעט נפטרה תוך הלידה. בת ארבעים כבר היתה. והדוקטור בסר הלך אותו יום גורלי להתפלל לשלומה בבית כנסת. והתחנן על חייה כמו ילד. והאחיות הרשעות הללו, העובדות בחדרי הלידה ובחדרי היולדות משכו בכתפיהן ולא הבינו. מה הוא מרעיש עולמות האידיוט הזה. היה אפשר לחשוב שנערת חלומות יולדת שם ולא אחת שיכלה כבר להיות סבתא. ומה הוא יפסיד – מה. סוף סוף יראה קצת חיים. כל אחת מהן היתה מוכנה לאמץ את הרך הנולד כמובן, עם האב.... והפצינטורה.

ואשתו, כמו שהיתה סרבנית וכמו שהיתה קרה, וכמו שהיתה עצובה ובכיינית, וכמו שהיתה מוזנחת – כך היתה לאם לוהטת. את עיניה לא הסירה מן הרך הנולד. את הבית הזניחה וכבר לא צחצחה לא רק את מפתחות הדלתות, גם לא את הכפות והמזלגות. וכבר לא היתה נכנסת לעזור לידו לפעמים בחדר קבלת החולים. אפילו לטלפון לא היתה עונה. הוא כבר לא היה מושיט יד רחומה ללטף את שערה – כי לא היתה במיטה הסמוכה. ישנה ליד הבן. על ספה צרה. ועיניה לא היו תלויות עוד עליו – רק הילד. הילד-הילד.

ואיך מתגרשים מאישה עם ילד קטן. איך עושים דבר כזה. ואין עושים דבר כזה לאם מסורה כמו אשתו. כל היום הן באות אליו – הנשים. והוא בודק אותן והוא ראה גווים והוא רעב לאישה. רק שיכחה עצמית קלה שבקלות, ולא פצינטיות הן אלא נקבות. התחיל לבדוק את חולותיו בעזרת מטפחת דקיקה, ורק בנוכחות אחות שעזרה לידו. ולא משום שהיה אדוק כזה. ולא משום שהפצינטיות שלו לא עשו הכל כדי שהיד הנוגעת תהיה של גבר ולא של רופא. אלא בשל כך. בשל איזה קוד פנימי אותו אסר על עצמו לעבור. היה נחמד. היה לו ראש בלונדי מתולתל ועיני תכלת. עכשיו השיער שיבה. עיניו התכולות האפירו אך ידו נשארה ענוגה וכל הנשים משתגעות לא רק אחריה. אחריו. גבר בשנות החמישים שהגיל אך העמיק את יופיו.

עכשיו, אשתו, ברוך השם היא כבר בת שישים ועוד משהו. הוא ישן בחדר אחד והיא ישנה בחדר השני – לא עם הילד – כי הילד איננו. הוא חייל. ולדוקטור בסר יש ספריה גדולה בה הוא מבלה שעות רבות בערבים ולחץ דם גבוה. ולאשתו יש טלוויזיה. היא מביאה לו לעתים תה לחדר העבודה ושואלת אם ירצה גם פרוסת לחם בחמאה ודבש, בבקשה. והוא מביט בה ונזכר שהיא אשתו. שאחת נאה יושבת ומחכה בדד בביתה, אי שם בקצווי תל אביב. כמלכה שכוחה מסתובבת היא ומצפה שמא יהיה לו ערב עם הרצאה ויוכל לקפוץ אליה. אמרה לו שאינה רוצה בהסתבכויות. שאישה עצמאית היא. דוקטור גם היא. והוא דווקא אמר – תראי, יקירה, הילד יגדל, אתגרש מאשתי ונתחתן. ויהיה לנו בית גדול ויפה ואורחים יבואו ואסע איתך לטייל ולא אחביא אותך עוד כדבר שיש להתבייש בו. נלך בחוצות העיר בגאווה. כי אני גאה בך. ואת יפה. יפה כזו.

זה היה מזמן ועכשיו היא דורשת שיתגרש. שיעזוב את ביתו, עם השקט, עם הספרייה ואת אשתו שליד הטלוויזיה. איך יכול הוא עכשיו לקום ולעזוב הכל. יש שם, יש מעמד, לחץ דם גבוה ותשוקה נמוכה. כל אלה, מילא. ניתן להתגבר עליהם אבל יש בן. בן והוא חייל. איך עוזבים אישה שיש לה בן חייל בצבא הגנה לישראל?

 
לייבסיטי - בניית אתרים