ד"ש מקטי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> ד"ש מקטי

 

13.8.65

ד"ש מקטי

בימים אלה, פגשנו בליסבון, את האופנאית קטי מטמור. היא מנהלת ייצור בבית חרושת גדול לקונפקציה של בגדי נשים בליסבון.

איך מסתדרת ישראלית קטנה עם שני ילדים פעוטים, בארץ זרה, ללא שפה, ללא ידידים?

כשמוכרחים – יכולים – היא משיבה.

מאז נעלמה קטי מישראל, לאחר שהסתבכה בחובות, עברו שנתיים. מאז עבדה בניהול בתי חרושת בניו-יורק ובמילאנו ועתה הגיעה לליסבון.

במשך שנתיים אלה הספיקה ללמוד איטלקית רהוטה ועתה לומדת פורטוגזית. בינתיים נולד לה ילדה השני והעיקר כך היא טוענת – הספיקה להחזיר, ביחד עם בעלה יורם – 70% מכל חובותיהם. היא מבינה עתה שהבריחה אינה משתלמת.

עברו עלי שנתיים של גיהנום. ניסיון שאיני יודעת אם הייתי יכולה לעמוד בו שנית. גם בחלום רדף אותי הפחד – הייתי מתעוררת בלילות בזעקות כאילו רודפים אחרי.

יותר מדי השמיצו אותי, יותר מדי כתבו עלי, ובייחוד ידידותי – אומרת היא בכאב – אחרת הייתי יכולה לשוב. עתה – מי יודע מתי אוכל לעשות זאת.

היא מקווה שעד שבניה יצטרכו להתייצב לשרות צבאי בישראל – יטוהר שמה והעניין כולו יישכח.

כנראה שבפורטוגל היא תשב זמן רב יותר מאשר בארה"ב ובאיטליה. היא רוצה להקים כאן מעין "משכית" פורטוגזית – וכבר עובדת בכיוון זה. ועוד ידה נטויה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים