האיש מאוסקה ברכבת סופר אקספרס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> האיש מאוסקה ברכבת סופר אקספרס

 

10.9.70

האיש מאוסקה ברכבת סופר אקספרס

"המהירות היא מאתיים קילומטר לשעה," העיר קסאני, הסיר את משקפיו עבי-העדשות וניגב את עיניו. הביא עמו מן החוץ את החום המטרף וטרם נרגע. בתוך הרכבת הכי מהירה בתבל היה קריר ונעים וחלק ושקט – כאילו עמדה הרכבת דום ואילו החוץ נסע, עף, טס.

בחלונות הגדולים חולפת יפן זריזה וממורקת, מאורגנת וחרוצה עד כדי אי-נוחות. הנה ערים קטנות וכפרים, ובתים כמו פעם ולא רק גורדי שחקים, בתים יפניים כמו בציורים, אנושיים מאוד, בעלי נשמה ופרצוף ו"כובע יפני" על הראש... ושדות אורז קטנים, חלקות חלקות על אמות מים, המחזירים קרני שמש מסנוורות כמו במשחק המראות השבורות של הילדים. ויש כלי רכב כמו פעם, ולא רק מכוניות שדיות, ויש בהמות אחרות וריח אחר עומד באוויר.

"מיטסר נג'איו לטלפון"! קורא הרמקול ביפנית. "הג'נטלמן היושב בקרון מספר שלושה, במושב מספר שבעה, מתבקש לגשת לטלפון..." חוזר ומכריז הרמקול.

יפני רזה בשנות הארבעים ואולי השישים, מקפל ספר שהחזיק בידיו, מתקן צווארון מעילו והולך בכיוון המזנון. אל הטלפון. ואנחנו לוטשים עיניים. צעיר מגוהץ ומבריק עובר עם משקאות ודברי מתיקה: "מיץ אננס, מיץ תפוזים, סוון-אפ, מיץ מנגו"?...

*

פעמיים או שלוש עצרה הרכבת ממעופה. עצרה לדקה ויצאה מן התחנה באותה מהירות לא אכפתית, באותה נייטרליות ואי-מעורבות של רכבות אקספרס. נוסעים מטוקיו הבירה, לאוסקה של האקספו. יפנים עולים, יפנים יורדים, יפנים ממתינים – ולכל היפנים אותם הפנים... חיוך על שפתותיהם ועיניהם אינן צוחקות. מכל היפנים שפגשנו ביפן אני מכירה רק את פניו של קסאני, המארח הנפלא שלנו. "כן," הוא מתוודה "גם לנו קשה מאוד להבדיל ביניכם, האירופים. לכולכם אותם הפנים..." 

היה זה בתחנה השנייה, נדמה לי, תחנה של עיר קטנה ששמה נאגויה, שהרכבת שינתה מטעמה וכמו היה אכפת לה. על הרציף עמדו מאות גברים ונשים בבגדי חג. השעה היתה בערך אחת-עשרה לפני הצהריים. בחוץ, יש לשער, היה חם. והקהל עמד בבגדי ייצוג עבים, מלוכד כמו איש אחד. עמדו הגברים וידיהם שלובות לפניהם. עמדו הנשים ודמעות בעיניהן. איש לא זע. איש לא הפליט הגה. איש לא חייך. במרחק מה מהם, כשפניו של הקהל וגבו אל הרכבת, עמד אדם צנום, הדור מאוד בלבושו הכהה ובשערו הכסוף, עמד ושתי כפות ידיו ליד פניו כמו בתפילה. עוצם עיניים ומשתחווה. ושוב מזדקף, חובק בעיניו את כל הקהל, ושוב אותה תנועה כמו בתפילה.

אם הרכבת השתהתה קמעה לכבודו, דבר שלא ייאמן, כמובן, ואם מפאת המתח היה הרגע כל כך ארוך, דומה היה שהדקה האחת בה הגענו לתחנה ועד שזזנו משם נמשכה נצח קטן. גיבור אותו רגע קרב אל המדרגות, הושיט ידו אל ידית הדלת, סובב ראשו לאחור, הביט עוד פעם. גברת נאה כבת שלושים וחמש, מיהרה ונתנה פרחים בידיו. "אמרי שלום לדוד שלך" אמרה לילדה קטנה שאחזה בידה. "הדוד" הקשיש ליטף את ראשה של הקטנה, התכופף ונגע בשפתיו על לחייה ועיניו תלויות בפני האם.

עוד שעה קלה עמדו בחוץ – והאיש הכסוף עמד בחלון, בקרון שלנו, עד שנעלמו. הסתכל סביבו במבוכה, מבחין לראשונה שאחד מרבים, אחד לא חשוב הוא כאן. צעד אחר היה לו, שעה שניגש אל מושבו וישב בוהה. פניו היו כשל שחקן קאבוקי שמשחק באלם, בלי להוציא הגה. את הטקסט אומר אחד הקריינים שבצד. לוא היה הוא כאן, מה היה מספר?

*

קסאני קשר עימו שיחה. אחר כך ישבנו יחד וגילגלנו שיחה שמרשים לעצמם אנשים ברכבות. הוא סיפר, שהיה מנהלה של חברה פיננסית ענקית, בעיר הקטנה הזאת, ששמה נאגויה. מספר תושביה הוא כארבעה מיליון. כן, אין זה מספר מבוטל. אבל עכשיו, עלה בדרגה, כמו שאומרים. כן, אפשר לומר שההצלחה האירה לו פנים. הוא יהיה מנהלה של החברה באוסקה – אמר ונאנח.

"כמה שנים עבדת בעיר זו, ודאי הרבה"?

"ארבע שנים" – אמר "אבל שנים הן דבר יחסי. לגבי שנות חיי לא היה זה הרבה. אלא שביתי הוא באוסקה. וארבע שנים חייתי בנאגויה לבדי. בלי משפחתי. וזה הרבה, לחיות לפתע בגילי בלי המשפחה, שאתה רגיל לנשום בקצב אחד עמה".

"ודאי היית נוסע לביתך לעתים קרובות?"

"לא," חייך לעצמו. "בעצם רק מרחק של שעה אחת ברכבת סופר-אקספרס, היקארי 19, 20, 21. הרכבת הזו ביטלה מרחקים מבחינת הזמן. אבל, איכשהו נשארו המרחקים, והייתי נוסע לביתי רק לעתים רחוקות מאוד. עכשיו איני יודע איך זה יהיה שוב לחיות תמיד בבית, בעל, אב, סבא"...

"הגברת, האם היתה מזכירתך? היא נראתה עצובה כל כך. היית, כנראה, בוס טוב. כולם היו כה עצובים"?

"אהבתי אותם, את העובדים שלי. הם היו כמו משפחתי. והאשה הזאת, הליידי הזאת, לא היתה המזכירה שלי. היא היתה מנהלת הבית שלי," אמר וכמו בלע אנקה. הוציא תצלום קטן של ילדה והראה אותו לי. "וזאת, הפעוטה, בתה היא".

"ילדה יפהפה, כמו בובה," אמרתי. "בת כמה היא הגברת הקטנה הזאת בקימונו?"

האיש יישר את ראשו השב שנהיה גאה כזה: "היא בת שלוש," אמר וליטף בתמונה את פניה המחייכות, שעיניהן אינן צוחקות.

*

באוסקה חיכו לו שלוש נשים. שתיים צעירות ואחת קשישה. "תכירי, בבקשה," אמר. "זאת בתי, וזאת נכדתי וזאת אשתי..." הבת לקחה את הפרחים, הסבא נטל ידה של נכדתו, ויחד זרמו עם הקהל הגדול אל החוץ, בשקט בשקט. ארבע טיפות בים הגדול הזה הנוהר אל היריד באוסקה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים