הבה נספר באהבה מודרנית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> הבה נספר באהבה מודרנית

 

29.7.66

הבה נספר באהבה מודרנית

נקרא לו יוסי, לשם הבילבול.

ובכן, יוסי ואילן ורמי גדלו והיו לבחורים. זה קורה. האמהות אמנם טענו שזה קרה לפתע פתאום. עוד אתמול היה יוסי תינוק, ואילן לא ידע לספור עד עשר, ורמי היה כרוך אחרי סינר אמו והלך אחריו לכל מקום שהלכה אמא'לה; אבל באמת היה גידולם די טבעי. ועוד "באמצע" היה צבא, ושתיים שלוש שנים של אוניברסיטה ועבודה, והנה לפניכם בחורים מגודלים בחוץ, וילדים קטנים בפנים, בבית – ולא טוב.

ישבו וטכסו עצה מה לעשות. לקום ולצאת את הבית – אי-אפשר. כלומר הדבר ניתן, אם נוסעים לחו"ל או לפחות עוברים לעיר אחרת – אך כיצד זה ייתכן לקחת דירה נפרדת, באותה עיר ממש שגרים אבא ואמא.

"אוי לאותה בושה," שמע כל אחד מהם לחוד, כיצד נאנחת אמא שלו בשברון לב וכיצד מנחם האב: "בחור זה בחור."

"מה בחור? הוא עוד ילד!"

"אצלך – מותק. אל תשכחי שבגילו אני כבר הייתי אבא."

וגם – אין זה פשוט להיות פתאום בעל דירה משלך ולוותר על כל הנוחות שיש במגורים בבית. ראשית-כל הכסף הולך לצרכים פעוטים כמו לחם וחלב, ופירות וחשמל ושכר דירה וניקיון. אמנם זה יופי להביא חברה הביתה מבלי לעבור את ביקורת עיני האם ולהיות איתה לבד לבד. לעומת זאת לא תמיד ישנה חברה וכה נורא לבוא לבית ריק וקר – אפילו בקיץ – כשאין איש נושם בחדר השני. 

ועל כך, שהפגישה עם חברה המחליקה לתוך החדר תחת מבטה של האם, וכל רקע ודקה הם מתח – המוסף מין טעם לוואי של מים גנובים ומתוקים לגוון אדום של סוד, שבלעדים רק אהבה אמיתית של סוד, שבלעדיהם רק אהבה אמיתית יודעת לעמוד במבחן – וכמה אהבות אמיתיות כבר יש – על כך הם לא ידעו: אך למדו לדעת לאחר מכן וברבות הימים.

וכך, כמו שאומר הפתגם האנגלי, כדי "לאכול מן העוגה ושתישאר שלמה", חברו יוסי ורמי ואילן ושכרו להם דירת רווקים שהיו "מתגוררים" בה לסרוגין. היה יום ליוסי ויום לרמי ויום לאילן ויום משותף, ויום למקרה דחוף וכו'.

הדירים נזהרו היטב לשמור על התור הקבוע – אך ליתר דיוק אחזו באמצעי זהירות נוספים, משהיה בא "לגור" אחד הדיירים ומזמין את אורחתו או אורחיו – היה עולה תחילה לדירה, מחליף את כרטיס הביקור שליד הדלת, מוציא את המגבת שלו ותולה אותה על המרפסת כדגל, אות וסימן שהוא השתכן הערב. ועוד כל מיני המצאות היו להם.

ניתן לומר שההסדר פעל להפליא והשלושה אהבו את קן-הבגרות שלהם והיו מוסיפים ומייפים את דירתם הקטנה, ללא לאות.

למען האמת, נהנו מדירת הרווקים רק אילן ורמי; ליוסי – "לא יצא". קרה לו משהו. הוא הכיר שחקנית מתחילה, מקסימה, רחל, נקרא לה לשם הבילבול. היתה נפגשת עמו לארוחות צהריים, לשחיה בבריכה; לשתיה של תה בשעה 5. בערבים היתה תמיד עסוקה במשחק, או בחזרות – כך אמרה.

הוא כבר יצא עמה שבועיים – וכלום. אפילו את טעם שפתיה לא ידע. ורק עיניה היו לחות כאלה, רכות כאלה, צובטות כאלה.

היתה כה שונה מכל האחרות. ואכן – הוא האמין בכל לבו שנערה היא בדיוק כמו נער וכל מה שמרשה לעצמו, או נוטל לעצמו מן החיים האיש הצעיר – זכאית לו גם הנערה. ובכל זאת. ככל שהרבה להכיר את רחל וככל שהתמידה בסרובה לבוא ולבקר בדירתו – הלכה וגברה בו הסקרנות אליה עד שהיתה לתפילה. והיה מתפלל לה. והתחיל לחלום על בית, ילדים. והתחיל מהלך קצת כמו בגילופין, והוא שר ושר שם בפנים.

בתום חודש, ואולי היו אלה חודשיים מאז התחיל לצאת עמה, נאותה ערב אחד לבוא ולשתות קפה בביתו, אחרי ההצגה.

זה היה כה פתאומי – ולבו הלם בחזקה. פחד שמא דווקא אותו ערב יהיה אחד מחבריו בבית. כבר צחקו לו שהוא משלם שכר דירה לשווא. בחור שאינו יוצא עם בחורות בכלל... והוא היה בולע את גאוותו – כי כאשר אוהבים מאוד, בגיל צעיר מאוד – שותקים מאוד. לא כמו אחר כך...

משהיו עולים הוא ורחל במדרגות הקפיד לעמוד כך, שהשם שליד הדלת לא ייראה, כי לא הספיק להחליף את כרטיס הביקור.

והשיר, לבו היה צר מהכילו.

והוא אמר: "מוצאת חן בעיניך דירת הרווקים שלי?"

והיא חייכה בהסכמה.

והם נדדו מתמונה לתמונה, והיא חייכה אליהן, הסתכלה לבבואתה שנשקפה מזגוגית התמונות מן הראי, תקעה אצבעותיה בתוך אדמת העציצים לראות אם מושקה היא. ואז הקשיבו ל"בכיאנאס ברזילירוס", כפי שביקשה, והיא נצמדה אליו קרוב קרוב. הוא הצטדק שהתקליט כה שחוק. אינו מבין כיצד קרה הדבר. קנהו לא מזמן וכמעט לא נוגן בו.

היא רצתה לשתות קפה.

הושיב אותה ב"סלון" והלך למטבח להתקין אותו ולא מצא גפרורים, ומשמצא גפרורים, לא מצא את הספלים. והיא ישבה בחדר השני, ברכיה שלובות זו על גבי זו, מרקדות בקצת חוסר סבלנות, עד שקמה ובאה אחריו למטבח הקטנטן. ישבה על כיסא והמתינה דקה ואז כמו נשלחה ידה מאליה, ובעוד היא יושבת כך ומרקידה את רגלה פתחה את הארון, הוציאה ספל ועוד ספל, פתחה דלת ארון סמוך – הוציאה תחתיות, נתכופפה מעט ומקופסה מוסתרת שיוסי כלל לא ידע על קיומה, הוציאה כפיות – ביד יודעת מאוד של בת בית ותיקה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים