הבה נתפלל למכונה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> הבה נתפלל למכונה

 

4.6.65

הבה נתפלל למכונה

פתיחת מוזיאון ישראל בירושלים

אלדוס האכסליי מתאר באחד מספריו את סוף העולם המודרני. יהיה זה יום בו חדל לעבוד ויעמוד דום. אלוהיו החדש של העולם החדש – ושמו: המכונה. הוא מתאר בני אדם שקשרו את גורלם במכונה. והם תלויים בה במגורים אשר בבטן האדמה לאספקת אוויר; במזון – המסופק על ידי המכונה בכדורים. הם מבלים איש איש בחדרו המקורר ומחומם, כמובן על ידי המכונה, מול מסך הטלוויזיה. מקיימים קשר עם האחרים בעזרת הטלפון (מכונה); בכיסאות ממונעים ועוד.

הם כל כך תלויים במכונה עד שהם גם מתפללים אליה. אלא שזו אינה שועה לתפילות. היא רק מכונה. גולם.

הקושרים גורלם בגורלה יחנקו ביום בו תחדל המכונה לעבוד.

ואף על פי כן גם אני הייתי מוכנה ליפול על ברכי ולהתפלל אליה ביום בו ביקרתי במוזיאון ישראל המפואר. להתחנן לפני המכונה שתעבוד, שתתן קצת אוויר לנשימה. אך כיוון שתפילות לא יועילו, ואף כל בקשותי לפתיחת דלת כלשהי, גם הן הושבו ריקם, נמלטתי משם כמו מגיהנום.

בקרנו במוזיאון בשבוע שעבר, אמת, ביום חמסין קשה מנשוא. עלינו לירושלים לראות את פלא המוזיאון ששמו אינו יורד מדל שפתיים, מוזיאון ישראל ממלאים עמודי עיתונים בארץ ובחו"ל; שמעורר גאווה בלב כל ישראלי וטענה בלב כל צייר ישראלי המוזיאון ופתיחתו אחד האירועים הגדולים והמפוארים בתקופתנו.

עלינו חוגגים.

היה יום חמסין, כמוזכר. יום שהעיב בלהטו על שמחת הסיור כבר מרחוק רטט הלב למראה המקסם הלבן, למראה הקריה בלבן-תכול-זוהר שכמו צצה לפתע. עוד אתמול שלשום לא היה שם כלום. חדי-עין הבחינו במשהו הולך ומוקם בבקעה שליד האוניברסיטה. אוהבי מולדת סקרנים ביקשו לדעת "מה זה". וכשעוברים שם בלילה. ליד בניני המוזיאון המוארים, דומה שרואים עיר של חלום מרחפת בין שמים וארץ – והמראה יפה עד עצירת נשימה.

כשמתקרבים, כשמתקרבים, גז קצת החלום ומופיע החומר. כמו בחיים. אבל עדיין יפה מאוד קרית המוזיאון ומבטיחה להיות עוד יותר יפה, כשתוסיף שנים תתבגר קצת. וכשנכנסים פנימה, מנמיכים את הקול מיראת כבוד ומגביהים את הראש – מגאווה. כי זה שלנו, היופי הזה שגונז בתוכו למשמרת עולם ערכי רוח של אדם, אומה ועולם.

עד, עד שנכנסים פנימה ונבלעים בבטן האדמה של האכסליי, ביום בו חדלה המכונה לעבוד.

יש אוצרות אומנות, יש אוצרות פולקלוריים, יש תאורה נהדרת, יש הכל. אך מי מסוגל לראות משהו כשאין אוויר לנשימה.

את הבית הגדול הזה לערכי רוח קשרו בגורל אלוהיו החדש של העולם החדש – המכונה. לבד מאולם אחד מקורר, המוזיאון נטול אוויר ולוהט ככבשן ("אין עוד מכונות קירור" – מסבירים לנו. "בעוד חודש, חודשיים יהיו").

כיוון שיצירות אמנות עלולות להיפגע מן החום ומכל מיני רמשים אוהבי חום ומחנק, דאגו אנשי המוזיאון לרססו בחמרי הדברה רציניים. באוויר עומד ריח חריף של גמאגור או חומר דומה לו, שמשתמשים בו לריסוס רפתות, ושבנוסף למחנק גורם לגירוי חריף ולכאב ראש.

חלונות ודלתות שנועדו למען אור ואוויר ולשרותו של האדם – כמעט ואין שם. המתכננים דאגו לפתחים שיתנו אור ליצירות אנוש, ואילו את האוויר ליצירי אלוהים, ביקשו לקבל רק מן המכונה. כך בנו הארכיטקטים את המבנים, מלכתחילה.

ולא הייתי באה לכתוב רשימה זו, לו היה זה מקרה בודד. מילא – היינו מחכים חודש-חודשיים-שלושה עד שתבואנה או לא תבואנה מכונות הקירור והאוורור ויבוא החורף, ומציעים שעד אז ייסגרו בפני הקהל אולמי המוזיאון האטומים, שאולי אינם גורמים למחלה, אך שוודאי אינם מוסיפים בריאות ולא דעת, בתנאים הנוכחיים. (ספק רב הוא, למשל, אם משרד הבריאות היה מרשה פתיחת קולנוע שאין בו אוורור טבעי והבנוי כולו על קירור ואוורור מכני, בטרם הובאו ובטרם הופעלו המכונות).

אבל שיטה זו של שיעבוד למכונה, של חיפוש אמצעים מלאכותיים תוך התעלמות מאמצעים טבעיים, משתלטת עלינו כמו נגע. זוהי אופנה שיש בה סכנה ואף סכלות. כי מה נעשה ביום בו תחדל המכונה לעבוד?

הבניה המודרנית, שמוזיאון ישראל הוא אחת הדוגמאות שלה, היא אחת מקללות המכניזציה, והיא אחת הדוגמאות המאלפות. הריצה אחרי מזגני אוויר בלי התחשבות בכיווני הרוח, בלי השארת חלונות מתאימים לאוורור ולא רק לאור – היא שיגעון. אין לבנות בתים ולבטל מראש כל צריכת אוויר צח ולסמוך רק על מזגן אוויר. מזגן אוויר נפלא – כאמצעי עזר. אך רק כאמצעי עזר.

כמו שאין לבנות בתים רבי קומות – בלי מדרגות ורק עם מעלית, אייני מאמינה שיימצא אדריכל שיציע זאת. ואיני מאמינה שיימצא דייר שיסכים לגור בדירה כזו. כי מה יעשה ביום שתחדל לעבוד המכונה – יירד במצנח? יעלה בהליקופטר?

כשנמלטתי מן המוזיאון, היה יום חמסין, כזכור לכם, נשבה בחוץ רוח נעימה. אווירה של ירושלים טוב ומחכים – אווירה של ישראל צח. מי ידע זאת בעוד שנים אם נמשיך להתקדם בסגידה למכונה. לא אתפלא אם בעוד שנים אחדות יצויד כל אדם במכשיר חמצן של כיס, כדי לספק לו אוויר בתוך ביתו האטום. מכשירי חמצן של כיס עשויים להיות עסק מכניס רווחים. היצרנים יתחילו באופנסיבה של פרסומת, והאדריכלים המתוקים שלנו יבלעו את "הגלולות" ויהלכו כמו שכורים ולא מיין – ומתכנני האופנה ימצאו ל"חמצניות" הללו אופנות מאופנות שונות וצורות מצורות שונות, ומשוררים יכתבו פיוטים – יהיה שמח.

 
לייבסיטי - בניית אתרים