הבית החדש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> הבית החדש

 

1.12.61

הבית החדש

הבית אמנם נבנה לפני שנה ויותר, וכתבו עליו כבר בעיתונים, אך כיוון שלי היה זה הביקור הראשון בו – והוא השאיר עלי רושם בל יימחה – תסלחו לי, אם אקרא לו "הבית החדש".

הוא "בובה" של בניין. הוא ענק בארץ הגמדים. הוא כזה הישג, שהלב מתפעם למראהו ואף מתרומם בגאווה. רבותי, כל הכבוד לרפואה ההסתדרותית. משהו קרה במחנה העובדים, שהבין סוף-סוף, שהאלגנטיות היא לא סתם בזבוז וגינדור. הבית הזה, עליו אני מדברת, הוא כל כך מבריק וממורק ומפודר ומגונדר – עד – עד ששכחתי שבבית זה אומרים "שמע, חבר!" שבבית זה אין שמים לב ל"טון"; שעובדיו (משרתי-הציבור, כלומר) הם האדונים הבלעדיים, שצריך לחנחן להם ולהיזהר, שלא לדרוך על יבלות-עצביהם. פשוט שכחתי והיה לי העוז להרגיש כמו גברת.

את רואה?! – חזרתי ואמרתי לעצמי – קופת חולים באמת עושה הכל כדי להנעים לחוליה. היא משקיעה מאמצים כספיים ואסתטיים. כל תפנית בבניין-המרפאה, מחושבת כך שייקל לחולה. המדרגות נאות ונוחות לעליה, ולאלה שהעליה קשה עליהם, למרות זאת – העמידה מעלית! אמנם איש המעלית אינו חייכן במיוחד – אז מה? אולי הוא חולה. ובכלל – העליה במעלית אורכת אך דקה.

לעומת זאת, כשאתה אך נכנס לבניין, יושבת במודיעין נערה טובת מראה וחיוך והיא מפצה מאוד במראיה. אלא שקשה קצת לקבל פיצויים מראש. בני אדם שייכים לאותו סוג של יונקים הנוח להיעלב, בעיקר לאחר שעוררת בליבם תקוות טובות.

ובכן, איפה היינו? בקומת-הקרקע. ולא סיפרתי לכם, שהריצפה עשויה שיש (כמדומני), ושהעציץ נהדר בכניסה, ירוק מאוד ורענן מאוד, ותאים אלגנטיים לרופאים, או לאנשי-המשרד (שוב לא אזכור בדיוק), ועל כל דלת שלט מאיר עיניים. בכלל, המון שלטים ותמרורי-דרך, אפילו ילד מכתה א' יתמצא בהם. ובאוויר לא נישא ריח תרופות ובית חולים. פשוט שוכחים היכן נמצאים. לולא השעה המוקדמת, אפשר היה לחשוב שבאים הנה לארוחת-צהריים דיפלומטית, או להצגה בתיאטרון, או לביקור אצל הדוד מאמריקה.

מיהרתי לתקן את תסרוקתי, חטפתי עוד מבט בראי וחייכתי לעצמי. נעים יהיה לבקר כאן – חשבתי בקומה השניה.

לחולה לא יהיה רגש שהוא חולה - חשבתי בקומה השלישית וליטפתי את המעקה השחור.

גם אני אתנגד לרפואה ציבורית מולאמת – אמרתי בדרכי לתור (חבל שלא מצאו לו פתרון, חבל נורא...). אבל התור הזה, כלומר האולם, היה די סימפטי. לא עוד צריך להידחק בפרוזדור צר. לא עוד צריך לשוחח עם קולה של חברה אלמונית מאושנבת. כאן עמדה אישה בגודל טבעי, מאחורי מחיצה בנקאית, וכל מה שהבדיל בין דלפק זה לדלפק בנקאי היו קופסאות פלסטיק מסוימות. אבל לא נורא. הן עמדו לפניה, בשורה ערוכה, כמו חיילים במסדר, צהובות וירוקות ואדומות, לפי הצורך...

והכל היה טוב ויפה, עד אשר נשמע קולה העצבני, בגודל טבעי, של העומדת מאחורי הדלפק... 

הוי, למה, למה, שכחתם לרהט קצת את לשונם של עובדיכם?!

ואם אי-אפשר לחדש אותם מעט ולהכניס בהם שיפורים – אז למה הוצאתם אותם מאקלימם הטבעי?!

כי בני אדם שייכים לאותו סוג של יונקים הנעלב מאוד, בייחוד לאחר שמעוררים בליבם תקוות טובות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים