"הבית-השני" על הר הצופים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> "הבית-השני" על הר הצופים

 

14.4.76

"הבית-השני" על הר הצופים

שיירת הרופאים עולה לפתוח את בית החולים הדסה

בעשרים וחמישה לחודש זה, כ"ה בניסן, ייפתח מחדש בית החולים האוניברסיטאי "הדסה" על הר הצופים.

לפני 28 שנים, בד' בניסן תש"ח, הותקפה שיירת "הדסה", ושבעים ושבעה רופאים, אחיות, טכנאי מעבדות, מדענים וחולים נרצחו בדם קר על ידי כנופיות פורעים ערביים. בשמונה במאי 1948, ימים אחדים אחר הרצח הנתעב, פונה הצוות הרפואי מן ההר ובמקומו נשארו שוטרים ישראליים, אשר שמרו על המקום במשך תשע-עשרה שנים. שיירות היו עולות להר לשמור על הריסות המובלעת של תרבות, אמנות ובריאות, עד ששוחררו במלחמת ששת הימים וירושלים אוחדה וחוברה יחדיו.

אורי חסיס מספר

"אך שוחררה ירושלים והדרך להר-הצופים נפרצה, אורגנה שיירה ראשונה של אנשי 'הדסה' 'לקחת מחדש את השטח'" – מספר הד"ר אורי חסיס, מנהל בית החולים על הר-הצופים. – "ישבתי בחדר המלחמה, כשנודע שכוחותינו נמצאים על ההר. צילצלתי לפרופסור מן, מנהל 'הדסה', ובישרתי לו הבשורה. שקלנו אם להודיע לנשות 'הדסה' שהבית בידינו". ימים אחדים לאחר מכן, ביום השישי של אותו שבוע, עלתה השיירה הראשונה של הפרופסורים: רחמילביץ, הלפרין, פריבס, מן וד"ר אורי חסיס, סגנו של מן כל ימות השנה והרופא המחוזי-הצבאי בעתות מלחמה. 

אולי אז נולד הרעיון למנות את אורי חסיס למנהל בית החולים החדש-ישן. ואולי אך טבעי הוא, שהסגן יהיה מנהל בית החולים-הבת. חסיס הוא בעל ניסיון בהנהלת בתי חולים ומשמש כסגן המנהל שנים רבות והוא בעל כישורים וידע ותואר במינהל רפואי בו השתלם במיוחד. מכאן שטבעי הוא כי יקבל על עצמו את התפקיד הרם וההיסטורי הזה. יש משום סמליות בעובדה, שבית חולים "הדסה" על הר-הצופים, שלהנהלתו הוזעקו רופאים מחוץ-לארץ בהיווסדו בשנת 1918 – ינוהל עכשיו על ידי רופא שהוא יליד הארץ ורופא "תוצרת ישראל" מן המחזור הראשון של בית הספר לרפואה. צבר, על כל החיספוס החיצוני והמתק העסיסי המאפיינים את הפרי; ישראלי שיש אלוהים בלבו ואהבת ארץ-ישראל לשמה ומודעות עמוקה לפשר היותך בן הדור הזה בישראל.

בתוך המכלול המסובך של הקמת בית חולים ענקי של שנות השמונים, אין אורי חסיס שוכח את הראשית. את המורשת שהוא מצוּוה לשמור עליה, את העובדה שהוא הולך בשבילים שקודשו בהרבה לב, במחשבה, בנתינה-אין-קץ ובהקרבה. שהוא ממשיך האגדה של הד"ר יאסקי הי"ד, מנהלו הראשון של בית החולים בהיווסדו.

החג של אז ושל עתה

הקמת האוניברסיטה ובית הספר האוניברסיטאי לרפואה, היה מאורע גדול, בעל חשיבות לאומית ובין-לאומית. לפתיחה באחד באפריל 1925 באו אח"מים מכל ארצות תבל. הפרופסור חיים וייצמן נתן את חסותו. פתח את הטקס – הלורד בלפור, אבי ההצהרה על הבית הלאומי בארץ-ישראל. עתה, לאחר חמישים ואחת שנים, ייפתח "הבית השני של 'הדסה'" על הר-הצופים בלי תרועות ובלי חגיגות. יעברו ארבעים-חמישים חולים ראשונים מבית חולים "הדסה" בעין-כרם ותיפתחנה שתי מחלקות: שיקום ופנימית, לאחר שבועיים – עוד עשרים חולים, עוד מחלקה ופתיחה בשלבים.

בית החולים החדש-ישן משתרע על שטח של מאה דונם ויותר. המבנה עצמו הוא בן ארבעים וחמישה אלף מטרים מרובעים, כלומר, ארבעים וחמישה דונם בנייה. יש בו שלוש מאות מיטות לחולים, בחדרים של שלוש מיטות, שש מיטות ומיטה אחת ולכל חדר שרותים צמודים. יש בו מחלקות: פנימית, שיקום, כירורגיה כללית, כירורגית ילדים, אורטופדית, נשים ויולדות; שישה חדרי ניתוח, שבעה חדרי רנטגן, מרפאות פתוחות, בנק דם, מעבדות שונות. זהו בית חולים עצמאי לחלוטין, שרק חלק קטן מאוד משרותיו משותף עם בית חולים האם, אך יעבוד עמו בשיתוף פעולה רפואי צמוד. מחלקת השיקום עברה לחלוטין מבית החולים בעין כרם. כירורגיית גפיים תת-ברך במנתח, שהוא מומחה יחיד בניתוח ידיים, הפרופסור ויינברג. 

עוברים לבית חולים זה הפרופסור מגורה, אביעד, עמנואל שפירא, ניסן ופרופסור מנצ'ל.

"הדסה"-עין כרם מיועד להיות בית חולים אזורי וישרת אוכלוסייה של כמאה אלף איש, כשליש מהם ערביים. "עין כרם" תפעיל מרפאות ותחנות חוץ והרופא יכיר את החולה וילווהו בביתו ובין כתלי בית החולים. כך גם העובדת הסוציאלית.

שעת האפס

אנחנו מטיילים באתר בנייה – וקצת קשה להאמין שבעוד שבועיים יהיה כאן בית חולים של שנות השמונים.

בית החולים עומד עדיין בחול וחצץ, בסולמות, פיגומים, עטיפות פלסטיק, טיט ומלט. חסיס מבטיח שבמועד הקבוע, אכן ייפתח כמובטח. "קבענו לעצמנו 'שעת אפס' והעוסקים במלאכה אכן מתים מעייפות. הסטודנטים המתגוררים בשכנות, במעונות, יודעים לספר שכאן בונים גם בלילה. כמו בימי התורכים...

"שעת האפס" מתקרבת. האוויר טעון. הקומפלקס הענק בנוי לא רק מאבן ובטון, ברזל ופלדה, טיט וטיח, שיש וזכוכית, חוטי חשמל וצנרת. מצויים כאן בשפע חומרי בנייה כבדים של רצונות אנושיים, אינטרסים אישיים, בעיות ותקוות ואכזבות למכביר, כישרונות וכישלונות, ועצבים. מתח גבוה של עצבים. הבנייה בארץ קשה כקריעת ים-סוף. קשה שבעתיים לבנות קומפלקס מורכב כזה מבחינת תכנו וייעודו והדאגה להפעלתו – ומקומו של כל אדם בתוכו – לאחר מכן...

*

משונה מאוד ואף כואב מאוד לראות את "הבית השני" על הר-הצופים, נבנה לא בידי יהודים. הנה כאן תצלום של "הבית הראשון" בבנייתו. בחורים יהודים חובשי קסקטים, נושאים חול ואבנים, עוסקים במלאכת הבנייה ונעזרים בחמורים. עתה נשתכללו השיטות. יש עגורנים, יש בנייה מתועשת, ברקע רואים עתה משאיות כבדות. קל ומכובד ואף משתלם להיות פועל בניין. מצווה היא לקומם את ארץ-ישראל מהריסותיה, ועל אחת כמה וכמה את ירושלים. אבל את המצווה הזו השארנו בידי ערביים...

בעולם האמנות קשורה "הדסה" ב"חלונות שאגאל". אנשים באו מרחוק ומקרוב לראותם. הר-הצופים יתגאה בפסל גדול משל הפסל היהודי המהולל ז'ק ליפשיץ, אשר נתרם על ידי האמן, ויוצב על רחבה גדולה, שהיא גג לחניון תת-קרקעי... הפסל עדין נמצא באיטליה ביציקה וכנראה לא יהיה בין הפותחים בלא טקס את בית החולים בעוד שבועיים.

רבע מיליארד

לבד מפסלו של ליפשיץ, לא יהיו כנראה הרבה דברי אמנות. בית החולים הוא פונקציונאלי מאוד ושוקד על נוחות שלובה ביופי. "הדסה" הראשונה היתה אולי מבנה פאר בזמנה. כיום זהו מבנה צנוע, שעליו וסביבו נבנה החדש. והחדש נבנה ברוחב יד וברוחב לב. הייתי אומרת שמורגשים פה מותרות ובזבוז, לא בקישוטים  ולא בעמודי שיש, ולא בחדרי הנהלה מפוארים. בית החולים מדהים ברוחב מידותיו. לא טוב לחולה להמצא בתנאי מותרות העולים בהרבה על תנאי מגוריו בבית. והרי בית החולים הדסה על הר הצופים לא מיועד לעשירי עמנו בלבד. ובכלל – כאשר נמצאים בתנאי מצוקה, כפי שהארץ נמצאת בהם, יכול להיווצר רגש של בזבוז, של הגזמה. איזו ציפור קטנה לוחשת שניתן היה להדק את החגורה גם בבנייה הציבורית הזו... ואז נזכרים שבעצם בית החולים הזה לא עלה למשלם המסים הישראלי בפרוטה שחוקה אחת – כדברי המנהל מר חסיס – שכל רבע מיליארד הלירות לבנייה ולציוד בית החולים, נאסף ונתרם על ידי ההסתדרות הציונית של נשי הדסה בארצות הברית. ואכן שמות התורמים הגדולים מתנוססים בכניסה על קיר השיש, באותיות זהב אנגליות.

באחד משלבי הטיול בין חדרי ואולמות בית החולים, מצטרפת אלינו האחות הראשית הנאה, הגברת לאה אבני. אישה קטנה, ונמרצת, העידה על עצמה שהיא אם לארבע וסבתא לשניים ושגם בתה היא אחות. היא גאה להפגין, את המיטה, שהיא המילה האחרונה במיטות בתי חולים, שיוצרה בארץ בהדרכתה ופיקוחה של האחות, ואותה מיטה תישא את שמה עד עולם – "לאה".

נאום האחות הראשית

מה לא "יודעת" המיטה הזאת: לעלות ולרדת, לנסוע, לשתוק. בכלל, כל שניתן היה לקנות מתוצרת ישראל, או לייצר בארץ שמחה הנהלת בית החולים לרכוש כאן. לעתים נתפתו לרכוש אביזרים וחומרים וכלים מחו"ל המשוחררים ממכס, להם זכאי כל בית החולים, אבל גאוותם על המוצרים שלנו, על הדו-קיום הידידותי בין כורסא שוודית לכיסא אמריקני ומיטה ישראלית. הלב רווה נחת לראות שמוצר ישראלי – אינו נופל בטיבו מעמיתו הזר, למרות העובדה שהאחרון הוא פרי מסורת של דורות...

גם ללאה מסורת של דורות. היא בוגרת בית הספר לאחיות שעל הר הצופים. היא מבנות המחזור האחרון, שסיימו את בית הספר ואף הספיקה לעבוד כאחות במשך תשעה חודשים. כיום היא האחות הראשית שתשיט את הספינה הגדולה הזאת. היא עבדה יחד עם צוות המקימים של בית החולים – עם המתכננים, עם מזמיני הציוד. היא הרכיבה צוות האחיות והעובדים – ובקיצור, ידה מורגשת בכל ועוד תורגש...

היא מתברכת בתפקידה ואומרת: "ראנה בנות, אתן מקבלות בונבוניירה. תולעת קטנה אחת מסוגלת להרוס את כל הבונבוניירה. זכורנה זאת."

והיא מוסיפה: "שוב איני יודעת מה חלום ומה מציאות: הגבול ביניהם נטשטש. היה מקובל אצלנו, בימים הרחוקים ההם, שכל ראשון בינואר, בחצי הלילה הצוות היה מתחפש ונאסף לחדר האוכל של בית הספר לאחיות לנשף קטן. עלה אז בדעתי להתחפש לגברת לנצמן – המנהלת. היא עזרה לי במשימה, השאילה לי את שמלתה, את נעליה ותיקה. ראשה היה שיבה. על כן קישטה אותי בפאה תוצרת עצמית, מצמר גפן ונראיתי ממש כמותה. בוגרת אחרת התלבשה בבגדיה של הגברת קנטור, שמה על כתפיה שכמיה. הודענו שיש סיור של המנהלת ומנהלת בית הספר... היסטריה אחזה בבנות, ניקו את חדריהן, צחצחו את הרצפות ואנו שתינו צועדות בפרוזדור. עכשיו אני שוב צועדת בפרוזדורים וכמו שומעת צעדיה של הגברת לנצמן. אבל שוב איני זקוקה לפאה מצמר גפן... הראש שלי לבן..

הגוורדיה הישנה

מן הגוורדיה הישנה נשארו עוד אחיות שתעבודנה בבית השני. אסתר אלקין, רות בעהם, אביגיל יזרעאלי. נשאר גם המנהל האדמיניסטרטיבי מר דב וולוצקי. הוא היה מנהל המשק בהדסה הראשונה, אחרי כן מנהל מחלקת הכספים, אחרי כן מונה על קבלת החולים ולבסוף איש הביטחון. הוא היה האחרון שירד מן ההר. היה בין מפרקי המתקן והאחראי לפינוי החולים. אחרי כן נשאר על ההר בכוח המגוייס. ירד לאחר מכן בשיירה האחרונה של עובדי הדסה בעשרים ושמונה ליוני 1948. עכשיו הוא חוזר להיות המינהלן. 

צר לדחוס לשורות אחדות את האפופיאה שדב וולוצקי היה בה אולי אחד מגיבוריה הראשיים. הנה איש קובנה, אחד מניצולי השואה, איש בריחה ואיש עליה ב' פעיל, מעפיל ומגורש מחופי תל אביב לקפריסין, גולה שזוכה לעלות לישראל ובעודו "ירוק" תופס מקום חשוב בין עובדי הדסה הבכירים. וכבר מעורב באחת מפרשיות הגבורה והעצב שידעה מדינת ישראל הצעירה, פרשת הר הצופים, חורבן הבית הראשון שעל הר הצופים. ועתה הוא בונה את הבית השני.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים