הבכורה לסקי בחרמון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> הבכורה לסקי בחרמון

 

20.2.70

הבכורה לסקי בחרמון

עונת ההחלקה והגלישה החלה, ועם ישראל יצא בהמוניו לעלות במורדות החרמון ולגלוש מהם, מעשה מומחים ואקרובטים, כמו בסינימה. אך נסללת דרך חדשה, אך נפתח אתר כלשהו, אנו קמים על נערינו ועל זקנינו – ורצים. כאילו אין דאגה אחרת בלב.

"גלשת כבר מן החרמון?"

תעיז לומר שלא.

אז מספרים כל מיני סיפורים. "עליתי למעלה ומשם גלשתי למטה על ניילון. עד היום אצלי הכל קפוא. היה כיף..." 

ישבן קפוא משלג לבנון הוא כבר כרטיס כניסה למועדון "אנשי החברה".

כן. גם אנחנו היינו שם. ימים אחדים לפני הפתיחה הרשמית.

* * *

קבוצת חיילים דוביים לבושים במדים תפורים ממשהו הדומה לשמיכות פוך, שמרה בקור רוח על ההרים המושלגים ועל העמודים שהוצבו ואשר אליהם תיקשר בעתיד רכבת ההרים. היה קר, והבחורים מטבריה ומבאר שבע ומדימונה ומנתניה שתו תה חם, ויותר מאשר שתו עסקו בחימום אפיהם הקפואים. וכאשר דיברו ופטפטו, לא רק שמעו את דבריהם. ראו אותם קופאים באוויר. צפות המילים באוויר השקוף, כמו עננות. ומדברים רק על יפי החרמון, על לובן שלגיו, על הכיף הלא נורמלי הזה ששמו גלישה. על איך זה יהיה כאשר העונה תיפתח.

ניסינו לכפור ולומר שהשלג הזה בכלל לא נראה כמו שלג. שדומה הוא יותר לברד. אי הכוכבים שבפתיתים. אי הפתיתים בכלל. אי הפריכות הזכורה לנו מימי הילדות?... הם נעלבו עד עומק נפשם. כאילו השלג גם הוא מעשה ידיהם להתפאר. בפטריוטיות אופיינית לישראלים הודיעו שזהו השלג הכי לבן, הכי יפה, הכי שלגי בעולם. ובכלל – מי אנחנו כי נטיל בו דופי. רק בקבוק הקוניאק שהוצא מנרתיק ועבר מיד ליד ומפה לפה שיכך מעט את העלבון. 

וכיוון שהקרח נשבר, הציעו לנו לא לשוב לתל אביב בלי לראות משהו נהדר שיש להם פה מעבר לעקול.

 

"הייתם כבר ברמת-השלום?"

וכך, בדרך חזרה, ניגשים לשם. שוב אין הרים מושלגים. רק הרים וסלעים ופראות-מראה המזכירה את סיני. בקיץ ודאי מוריק כאן הכל. בחורף – עצוב ובודד כמו בארץ לא נודעת. כמו ארץ שטרם דרכה בה רגלו של אדם. אבל הדרך לשום מקום זה סלולה, מטופלת ויפהפיה. סיבוב חד וצריח מסגד נגלה ולידו שני מבנים טרומיים בתהליך של הרכבה, על גבעה רמה. ובכל אשר תביט – מדבר הרים. ובמקום כזה רצתה קבוצת אנשים לבנות את חייה. להפריח אותו. כואב הלב שלא ניתן לו, לדיק סקוט, אפילו הוא מבוקש על ידי האינטרפול, להגשים את חלומו. חלום יפה היה לו. חלום נועז. לוא ביצע – היה מכפר על כל עוונותיו. למה לא ניתנה לו ההזדמנות?... כך חושבים.

"מחפשים מישהו?" שואל חייל. בישימון ההררי. אם שהפועלים לא עבדו אותו יום או כבר סיימו את עבודתם והלכו; חייל צעיר אחד, לבוש מדים מצחיקים ודוביים – והרים קרחים עד קצה האופק. לוא לפחות היה כאן שלג לחברה.

"איפה זה רמת שלום?" אנחנו שואלים.

"זהו – עונה החייל – אין".

"ומה הם שני המבנים האלה?"

"אלה? המרכז המסחרי..."

פרצנו בצחוק. 

"מה אתם צוחקים, פה תהיה עוד מעט עיר גדולה," אמר בקולו של איש חזון ומעשה – שראה כבר דברים כאלה. אבל עיר גדולה לא קמה.

* * *

אחרי מלחמת ששת הימים ישבה קבוצה שקראה לעצמה "רמת שלום" שתכננה להקים עסק פרטי לתיירות, ביוזמתו של דיק סקוט הנ"ל. הקבוצה, בני כל הדתות, וכל העדות, לא החזיקה מעמד ובשנת 71 הוקם מושב נווה אטיב על ידי יוצאי סיירת אגוז שקראו למושב על שמותיהם הפרטיים של ארבעה מאנשי הסיירת, שנהרגו בעת שעלה רכבם על מוקש בציר-הנפט בדרום הגולן. אברהם המאירי, טוביה אלינגר, יאיר אלגרנטי ובנימין חדד.

נווה אטיב מפעילה את אתר החרמון ומתרפנסת מתיירות ומחקלאות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים