הבן הטוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> הבן הטוב

 

דומיניקנה 24.12.71

הבן הטוב

הבריכה היתה מלאה מים כחולים-ירוקים ומיני עשבים ששכחו לשלותם צפו על פניהם בריר דקיק. מילא, נשכב בצל. גם זה טוב. לא מוכרחים לרחוץ בבריכה... אלא שהצל היה כבד מחום גם הוא. מאי-שם הופיע נער והסיט קמעה את הכיסא ששכבתי עליו. סובב ראשו כה וכה, מחפש לעשות משהו למען הזרה. ראה פיסת נייר, התכופף והרים אותה. דחף לכיס מכנסיו הקרועים ועמד. עמד נצח. לא היתה ברירה. במעמקי הארנק מצאתי מטבע קטנטון של עשרה סנטים. לקח אותו והמשיך לעמוד. נתתי לו עוד חמישה, "פור סו מאדרה". אמר "גראציה" ושפך על פניו חיוך רחב שחשף שני טורים של שיניים לבנות מאוד.

היה שחום. רבים מתושבי האי שחומים הם. אבל לא כושים, ולא אירופים, ולא סינים, ולא הודים ולא אינדיאנים. מין קוקטייל שנטל מכול העמים וכול הגזעים את הלא-מיוחד-שבהם.

הרמתי ידי וקראתי למלצר. בא ועמד בשקט. לוא ידעתי כיצד אומרים זאת, הייתי מבקשת שיביא לי מיץ אננס טבעי. לא ידעתי. תליתי בו עיניים שואלות. השיב על שאלתי בקול מלצרי:

"קוקה קולה?"

"שיהיה קוקה קולה."

הלך והביא.

*

בבריכה רחצו שלושה ילדים. היו בהירי שיער, שזופים בשיזפון של בלונדים. קראו קריאות עליזות באנגלית מנוזלת... כנראה ילדיו של אחד הדיפלומטים. השתוממתי שלא נראו בסביבה, אמם והאומנת והנהג והשוטר החמוש. כעסתי גם על הרעש שהקימו וגזלו את כבשת הרש של הטיול הזה. את השקט. ובכלל – קשה לסלוח למשובת נעורים לאחר לילה של נדודי שינה. עצמתי את עיני כדי לדחות את הרעש.

"את מנסה לישון, מה? גם שנתי נדדה כל הלילה. רעש נורא בבית המלון המחורבן הזה...", אמר קול באנגלית, הקול הקפיץ אותי. לא חשתי שמישהו התקרב אלי.

ובכן, לא הייתי יחידה בבית המלון כפי שסברתי לתומי. "אני לא מנסה לישון. פשוט – נמאס לי להביט על הנוף הזה. הוא כמו מת." אמרתי חצי לעצמי, חצי לבעלת הקול שעמדה לפני גבוהה ועבת בשר. ממקום משכבי ראיתי חזה ענק, סנטר כפול של אישה שאיבדה כבר מזמן את נשיותה וכפיצוי רכשה לה וותק בגידול זיפי זקן. לא היתה זקנה. היתה מעבר לקו שלגיל יש חשיבות.

התרוממתי על קצות מרפקי, בצל שהטילה עלי.

"אל תפריעי לעצמך. אנא, אל תפריעי. כל כך שמחתי לראות שיש עוד מישהו בבית המלון, עד שלא עצרתי בי ובאתי לשמוע את קולי שלי. חה, חה! מה את עושה כאן, אם מותר לשאול – והאם מותר לשבת על ידך – הוסיפה לאחר שישבה. – את בהחלט צודקת. הנוף הזה כמו מת. גם אני הרגשתי בזה. לכאורה, איזו ארץ יפהפיה פוגשת את האדם בדרך משדה התעופה. עצי דקל גאים, עצי מנגו ענקי-נוף, עלים שירקותם עסיסית. ודקלי קוקוס עמוסים פרי, ואננסים ואורכידאות בצידי דרכים. ממש – להושיט יד ולקטוף... וים כחול-ירוק-סגול. מה יכול להיות יפה מזה. אפילו אני, שכול ימי הייתי סתם עקרת בית, מתעורר בי ניצוץ של משורר, מתחשק לי לקחת מכחול ולצייר. אמרתי לבני, בן – תודה לך. תודה לך על שהבאת אותי הנה. חופשה בקאריבים. מי לא חלם עליהם, והנה אני כאן..."

הסתכלתי על החומה הסוגרת על בית המלון בקיר גבוה. בחום הכבד, במציאות שמעבר לחומה, של אנשים עייפים ואדישים, סחוטים, עטויי סחבות, מאיימים בזרותם היה כול פיוט הירק העסיסי והים הלוקק את שרשי העצים, סגור ומסוגר בפנינו. יותר מזאת. המושג הרומנטי של אי בודד וחלומי, התפרק לגורמים מטילי אימה. "או שהאיים אינם רומנטיים כפי שחושבים, או שאנחנו כבר לא צעירים כדי להעניק מכוחות הנפש שלנו את הרומנטיקה, או שבכלל שוב אין לנו הכוח לדלות את החבוי בהם..." התפלספתי אני.

"והאוכל בבית המלון הזה נורא. והם מבינים רק שפה אחת, מין ספרדית מוזרה. אז כול יום אני אוכלת סטייק רע, חביתה קרה וקפה חריף מדי בשביל גילי המתקדם. והלחם נורא. טעמת ממנו. כמו צמר גפן נפוח..."

"תזמיני מיץ אננס, מנגו קוקוס," יעצתי לה. "הרי ארץ זו מבורכת בכול פרי."

"אבל בבית המלון אין."

"ובחוץ?"

"איני יכולה לצאת. אני כאן עם הילדים של בני. הא, דייויד! אל תקפוץ מן המקפצה. היה זהיר, דרלינג," נזכרה פתאום בסבתות שלה ובתפקידה כאן. "אז במשך היום הילדים שלי אינם רוצים לזוז מן הבריכה ובערב איני יכולה לצאת כי איני מרשה לעצמי להשאיר אותם לבדם. הופקדתי עליהם על ידי בני."

הבטחתי לה שאינה מפסידה הרבה. שאני ניסיתי לצאת ובקושי הצלחתי לחזור. שחם מאוד בחוץ, ומלוכלך ולא מעניין. שאין בתי אוכל משובחים. בררתי זאת, שמא יש לומר, הארץ המוריקה הזאת היא מדבר שומם אם לדבר על תיירות, על בידור, על תרבות, על משהו שהוא יותר ממלוי קיבה לגירוש הרעב הגס.

"הוי לא. הוי לא. את אינך צודקת. אמנם אני עוד לא ניסיתי להוציא אפי החוצה, וזאת בגלל הילדים, אבל בני אומר שזו ארץ יפהפיה ויש לו הרבה חברים בה. הוא חי פה איזה ארבע שנים, ניהל כאן חברה גדולה, והוא מכיר באי כול פינה. ועכשיו הוא חזר הנה על חשבונו. הוא גם אמר שהאוכל המקומי הוא מצוין, מעניין מאוד, מיוחד במינו...".

*

"והיכן הוא בנך?"

"לא אמרתי לך? הוא מבלה את החופשה שלו באי הזה. צלצל לי ואמר, אמא, מה את עושה שם לבד בלונג איילנד. משעמם לך בטח. בואי לבלות אתנו ביחד את החופשה באיים הקאריביים. אני שולח לך כרטיס." אמרתי לו, "בן, אתה בן נהדר. ואף כי אני אישה חזקה, הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ וכואב. מאושר. כל כך הרבה כסף להוציא על אישה זקנה, חבל, בן." אמרתי לו.

והוא: "אני לא אוהב לשמוע את הסיפורים האלה. דווקא משום שאת כבר לא ילדה קטנה, וקצת זקנה, צריך לארוז למזוודה הקטנה של החיים מה שיותר חוויות. בואי. יהיה לנו טוב ביחד. כבר מזמן לא ראיתי אותך."

"אז למה את לא יוצאת אתו קצת."

"כי הוא נסע לתוך האי פנימה. לא יכול היה לקחת את הילדים אתו, כי זה מקלקל לו את הטיול, הוא לקח את אשתו והם מתארחים אצל ידידים, ויוצאים לציד, ועושים סקי מים, ורוקדים בערב, ויושבים בהרים. אני כל כך שמחה שאני יכולה להביא לו תועלת כל שהיא. אנחנו חיים כל כך רחוק זה מזה. לא התראינו כבר איזה שש שנים. את הנכד הקטן אפילו לא הכרתי."

"מתי חוזר הבן שלך למלון? הייתי מבקשת ממך מאוד להפגיש אותנו. אולי יוכל להדריך אותי לאן לנסוע כאן, את מי לראות, היכן לבקר...".

"בעונג. בעונג רב," אמרה בקול בוטח ועשיר של נגידה. "אומר לבני שאת הקדשת לי מזמנך ותראי איך יהיה לך אסיר תודה ואיך יספר לך על האי ואיך יערוך לך תכנית ביקורים ואיך אפילו ייקח אותך במכונית שלנו. אני חושבת שהוא חוזר מחר או מחרתיים, כך טילפן לי. ואז, מעמיסים את שלושת הילדים – אני וכלתי יושבים לפנים ואת מוזמנת לשבת בספסל הביניים. מכונית גדולה יש לנו. ניסע כול יום לחוף שאין בו כרישים, ניסע להרים, שם אפילו בעונה זו צריך מעיל, כך אמר לי בני, נאסוף זרעים של גידולים טרופיים מעניינים, נצטלם, נאכל מעדנים של כפריים, אני יודעת... את תראי. הבן הזה שלי היה ילד טוב תמיד. בדרך כלל אני סבורה, שלאם מוטב שתהיה בת. יש לאישה בת. בת היא ביטחון בחיים. אפילו הבת תתחתן הרי שגם בעלה נעשה בנך. הולך מאמא שלו לאמא של אשתו. וכך הנכדים וכך כולם. יש לך בן, הוא הולך אחרי אשתו ושוכח את האמא שלו. אבל לא כן בני, את רואה, אפילו לחופשת השנה שלו, לקח אותי עם כול משפחתו. למקום כל כך רחוק, ובנסיעה כל כך יקרה, כמו האיים הקאריביים. והנסיעה הזו שלהם היא לעשר שנות נישואיהם. זה כמו ירח דבש מחודש. ולירח דבש לא לוקחים אמא – ואותי לקחו, אכן, אני אישה מאושרת."

"לו נשארת לבד בבית, ולא היית באה הנה, היה לך ודאי עצוב, מה?"

"הוי לא. דווקא לא עצוב לי. זה שתים עשרה שנים אני אלמנה וסידרתי לי את חיי כך שיהיו מלאים."

"יש לך עוד ילדים?"

"ודאי. עוד שלושה. וכולם גרים בכול קצות אמריקה. אני כמעט איני רואה אותם. אבל כולם טובים. שולחים גלויות לחג המולד. מטלפנים לפחות פעמיים בשנה. והנה עכשיו למשל – הזמינו אותי לטייל אתם..."

"כשבעלך נפטר היו עוד הילדים אתך?"

"לא. כבר לא היו..."

"היה קשה, מה."

"קשה מאוד."

*

"אהבת את בעלך, מה? היה חסר לך?"

"לא אהבתי אותו. היה רשע מרושע, נשארתי אתו בגלל הילדים. לא טוב לילדים לגדול בלי משפחה מסודרת. היה גרמני שיכור. היה אכזר. היה מכה את הילדים. עד שיום אחד, כשלא היה אף אחד בבית, הוצאתי את האקדח שנתן לי אבי, הנחתי אותו על השולחן ואמרתי לו."

"ביל, אתה רואה את האקדח הזה?"

"אמר: רואה."

"אתה רואה את הכדור הזה, הנה – הוא בפנים. בתוך בית הבליעה."

"אמר: אני רואה."

"אם אתה תרים עוד פעם אחת את היד שלך על הילדים שלי – הכדור הזה יהיה בתוך בית הבליעה שלך. אני אהרוג אותך אני אהרוג, אם עוד פעם תיגע בילדים שלי.

"הוא צחק עד שהפנים שלי היו רטובים מן הרוק שלו. ניגבתי את הפנים בלא כעס. אז ירק, אז מה? אבל העמיד פנים שהוא צוחק. סימן שהוא פוחד. היה לי עוד סימן, לבד מן הרוק. ראיתי שהוא פוחד לשכב לישון. שהוא יודע שאם אכניס  לו כדור, אני לא אשחק ב'פייר פליי'. אני לא אהסס להרוג אותו בשעה שהוא ינחר. שאני לא אהסס להכניס לו רעל לאוכל שלו. אז הוא הפסיק לאכול בבית, והפסיק לישון בחדר  אחד ביחד אתי והיה נועל את הדלת שלו. הוא לא נתן לי כסף להאכיל את הילדים והיה מחביא אותו באיזה מקום סתר. אז הלכתי לעבוד בכל העבודות שאפשר. והילדים שלי קיבלו את האוכל הכי טוב, ולמדו בבתי הספר הכי טובים, וגם לאוניברסיטה הלכו, והכול מן הידיים האלה. מה לא עשיתי. תפרתי, ובישלתי בשביל פועלי הרכבת שבאו לסביבות שלנו וכיבסתי להם את הבגדים המלוכלכים. מה לא עשיתי. ואף פעם לא אמרתי לילדים שלי, תראו מה שאמא עושה בשבילכם. אף פעם. ולכן את אבא שלהם הם שנאו, ואת אמא שלהם הם אהבו. עד היום הזה. הנה תראי – הבן שלי נוסע לחופשה בקאריביים ואת מי הוא מזמין לנסוע עם משפחתו – את אמו.

"לכן אמרתי לך. קודם, כאשר שאלת אם היה חסר לי – היה חסר למרות שלא אהבתי אותו. אולי בגלל שלא אהבתי אותו. היתה חסרה לי השנאה אליו. הוא, מטרה לאיבה, לכל הרעל שבתוכי. ופתאום הוא מת. וזה לקח שנים רבות עד שלמדתי למלא את יומי בלעדיו. כי בעלי לא היה טיפוס שאפשר לעבור לידו. אבל עכשיו כבר יש לי סדר יום משלי. יש לי ארוחות-תה קטנות עם נשים אלמנות אחרות, יש לנו טיולים משותפים. יש לי בית בלונג-איילנד שאני משכירה אותו בחלקו לנופשים, ומחפשת כאלה שיהיו אנשי חברה נעימים. אני גם אוהבת לעשות 'בייבי סיטינג'. נוסעת איזו אישה לחופשה, לחו"ל, קוראים לי ואני נכנסת לתפקיד אם הבית. כבר מכירים אותי, ומזמינים אותי למקרים הקשים ביותר. בייחוד לבני 13, 14, 15. אני מומחית גדולה. אצלי אין בת שלא תישמע לי מרצונה החופשי, שלא תספר לי את כול סודותיה, יותר מאשר היא מספרת לאמה. וכך אני רוכשת לי המון ידידים, וגם תשלום יפה יש בצד. מכול חופשה כזו אני משתכרת כמה מאות דולרים, ואחרי זה אני יכולה להרשות לעצמי לקנות לנכדי את היפות במתנות. אז כשצלצל בני ואמר לי שהוא מזמין אותי לנסוע לחופשה באיים הקאריביים, אמרתי לו שבדיוק קיבלתי על עצמי לעשות בייבי סיטינג בריצ'מונד, אמר לי 'את זקוקה לחופשה אמא. מה תלכי לעבוד שוב.' אמרתי לו, בן, זו לא עבודה קשה. זו בכלל לא עבודה. יש שם שני משרתים, ויש מבשלת – אני צריכה להיות רק בעלת הבית. ויש שם חברה מעניינת של שחקנים מהוליווד, וישנו נהג ונוכל לנסוע לטייל. אני מכירה את המשפחה הזו, כבר ביליתי עמה ימי קיץ אחדים, והיה יפה מאוד, ובסוף קיבלתי גם תשלום נאה וגם מתנה יפה שהביאה האם מפריס, במיוחד בשבילי. ומכתבים מן הילדה, תראי איך היא כותבת אלי: 'אן, יקרה, היא כותבת. אמא אומרת לי שאת עומדת לשוב אלינו. אני כל כך מאושרת. את הידידה הכי טובה שלי בחיים. את...' בדרך כלל, כשהאמא של הילדה הזו חוזרת, אז אני נשארת אצלם עוד ימים אחדים ואנחנו עושים ביחד טיול יפה. פעם נסענו להוליווד, פעם נסענו לסן-פראנציסקו...

"אז כשהבן צלצל לי ואמר שהוא מזמין אותי לחופשה עמו, אפילו קצת הצטערתי. אבל אחר כך אמרתי לעצמי – אל תהיי טיפשה. כמה שנים כבר לא ראית את בנך ולא ראית את כלתך ובייחוד אינך מכירה אפילו את הנכדים שלך ופה תהיי באי לא נודע, ותראי את החיים עצמם, ואת כול אלה תראי עם הבן היקיר שלך. מה את יודעת, כמה שנים עוד תחיי. ומה העיקר בחיים, אם לא ילדים אלה. ומה לא הקרבת בשבילם, ואיך יכולת לחיות לולא באו לך ולוא היית צריכה להישאר עם החיה הזו, עם אביהם, לולא צריכה היית לחיות עם הרשע השנוא הזה ארבעים וחמש משנות חייך. הקרבת יותר מדי בשביל הילדים האלה, מכדי שתוכלי לזלזל בהזמנתו ובהזדמנות לקבל ולוא מעט, פיצויי אהבה והקרבה. אה... והנה אני כאן. ובעוד יומיים יחזור הבן שלי, ואז קדימה. שבוע ימים יהיה רק שלנו. ביחד. ויומיים, תיכננתי לי, עוד לא אמרתי לו, אבל תיכננתי לי, והוא אמר שכול מה שאני רוצה אקבל בלב פתוח. תיכננתי לי שהאמא שלהם תישאר עם הילדים, ואני אסע לטייל עם בני. לא אם ובן כמו בשכבר הימים כשהוא היה קטן, אלא בן ואם שנשענת עליו קמעה. עצוב – אבל יפה, לא.

*

"אני פוחדת שאני משעממת אותך, לא."

"הוי לא – הבטחתי לה – המשיכי בבקשה, המשיכי..."

"לפחות אזוז ולא אסתיר לך את השמש..."

"את אינך מסתירה דבר..."

"את מתכוונת שאני מספרת יותר מדי..."

"לא. אני מקנאה בכושר הביטוי שלך. בתפיסה שלך. בכנות. בעוז להיות כנה כל כך עם עצמך, ופתוחה כל כך לזולת..."

"הממ... אני כבר לא עוסקת בקליפות החיים. היה לי הרבה פנאי להיות עם עצמי ולשתוק, להיות עם עצמי ולחשוב, להיות עם עצמי  ולדעת מה עיקר ומה טפל. אני מצפה ליומיים אלה עם בני, כמו שציפיתי בזמנו לנער שאהבתי. את אהובי אהבתי במין אמהות עתידה. את בני באהבת אישה לגבר. במין געגועים ועדנה שכמוה טרם ידעתי, שבשבילה כדאי הכול. ונדמה לי, נדמה לי שבני, גם הוא מבין את זה בלי מלים, מעבר לחשבונות. 

יקירתי יש לך ילדים. יש לך בן? ובכן. אני מאחלת לך שתגיעי לדעת את הרגש הזה שאני יודעת. זהו משהו שבשבילו כדאי לחיות חיים חמימים. זוהי האהבה האמיתית. בן ואמא. אמא ובן. אבל בשביל להגיע לזה צריך בן טוב. זה לא יכול להיות חד-צדדי. כמו כול אהבה, נכון?"

אספה את הניירות הכתובים באותיות גדולות, של כל מיני ילדים שאיתם עשתה "בייבי סיטינג", והחזירה למעטפות. אספה את תצלומי הנכדים שלה, המפוזרים בכל כנפות היבשת הזו ששמה ארצות הברית. התרוממה מכיסא הנוח וכמו חבית מלאה נחת הפליגה אל הבריכה, הרימה קולה וציוותה. 

"ילדים, החוצה. שעת ארוחת צהריים הגיעה. החוצה...".

*

ראיתי אותה עוד בערב. יושבת באולם הכניסה הריק ומביטה לטלוויזיה. כורסת הבמבוק נאנקה תחת כובד גופה. ישבתי ממול ושתינו התנדנדנו. בטלוויזיה הראו סרט טראגי, וכל פעם הופיע על המסך קריין או קריינית ומציעים משקה, תחתונים, סיגריות, סוכריות ושאר מטעמי החיים. 

הלכתי לחדרי. היתושים קשרו קשר לא להניח לי לעצום עין. ירדתי לבקש עזרה. היה כבר מאוחר מאוד. אולי שתים-עשרה ואולי אחת. היא ישבה על הכורסה שחדלה להתנדנד בינתיים, ראשה על חזה – ישנה. שני חיילים חמושים, עם אקדחים ורובים, ישבו חצי רדומים ליד המעלית. ראשם נשען אל הקנה. התנערו כאשר המעלית הגיעה וחזרו לנמנם. שנים אחרים פטפטו עם נערות מפוקפקות וצחקו צחוק חרישי וגס. מכונית "ליניה", "שירות" – בלשונם, צפרה בתקווה לאיזה אורח מאחר בנשף.

*

קראתי לפקיד הקבלה. הוא יצא מן החדר הסמוך, כועס על שהעירו אותו משנתו. לא הצלחתי להסביר לו מה מציק לי. חזרתי בפחד אל חדרי. נדמה היה לי שאני שומעת רחש. כן, כנראה נאספו הנה אנשי המאפיה הגדולה, שאומרים שהם בעלי המלון הזה ומקיימים אותו לצרכי מפגשים של סחר. אחרת, איך ניתן להסביר את קיומו של בית מלון נקי, עם צוות עובדים גדול, שממשיך להתקיים בלא אורחים. טוב לדעת שחיילים שומרים על בית המלון. אבל גם רע מאוד לדעת זאת. ושמא לא על שלומי הם שומרים אלא עלי, שלא אמלט מכאן. ושמא לא בית מלון הוא זה אלא בית סוהר?...

*

מחר, מחרתיים, שיעשעתי את עצמי בתקווה, יגיע בנה של הזקנה. לא אעיז ליטול מפגישת האוהבים של עם בנה, אבל עצות אוכל לשמוע, וייתכן, שביחד אפילו נוכל לנסוע למקום כלשהו ביחד אולי נצליח להימלט מכאן.

עברו עוד יומיים. אל המלון הגיעו עוד שני אנשים וביניהם זוג ישראליים. הלכנו לסעוד בערב מחוץ למלון. מצאנו מסעדה נאה, ואנשים שהתנהגו ככל בני האדם. ומלצרים שיודעים להגיש ואוכל שניתן לאכול ממנו ואפילו בתיאבון. ולפתע – את מי אני רואה? את הזקנה הגיבורה שלי. יושבת לפני סעודה גדולה ועמה – – – פקיד הקבלה הכושי, שטרם גדל לו זקן.

"אכול, זה טוב," מתחייכת אליו ומוזגת לכוסו יין. הוא אינו מבין את שפתה אבל מבין את השפה הבינלאומית של הקיבה ואוכל בהנאה, ומקנח ביין טוב. והיא מחייכת אליו בכל החיוכים המפתים שבעולם.

"ומי נשאר עם הילדים?" עובר בי הרהור. סבתא מאוד לא זהירה. יכלה להמתין לשוב הבן.

*

עם בוקר פגשתיה שוב. הפעם בין שתי מזוודות גדולות, וכובע קש, תיק יד וארנק ומחרוזת עשויה צדפים, מתנת הנהלת המלון.

"צר לי," אמרה. "לא הספקתי להציג אותך לפני בני. ואני כבר חוזרת הביתה."

"והילדים?"

"נסעו עם בני. אתמול לפנות ערב הוא חזר. מאוד מיהר. לא היה לו פנאי לראות אותך כי פחד שתרד חשכה ואשתו חיכתה לו בהרים."

"והטיול שלכם בצוותא, והאי שהבטיח להראות לך, והיומיים שלך ושלו..." רציתי לשאול אבל נשכתי לשוני. פקיד הקבלה עזר לה להביא מונית. הנהג גלגל בעיניו והודיע שבפחות משנים-עשר דולר לא ייסע לשדה התעופה. אחד החיילים הניח את רובהו וטען שהמחיר הוא שמונה דולר. "לא צריך להגזים סתם. זהו שבוע תיירות."

האשה אמרה "לא חשוב. יהיה שנים-עשר דולר..." והיה בקולה העייף משהו שאמר רק לצאת מכאן. רק לצאת מן האי הזה של אי-שמחה. של אי-תקווה...

האישה הגדולה עמדה קטנה וזקנה מאוד באולם כניסה ענקי וריק באור זוהר של בוקר מוקדם. החלונות הפונים אל הגן ואל הבריכה, שיברו את קרני השמש בפסי הזגוגיות, ואור צבעוני צבע את רצפת השיש הוורוד בסגול וירקרק ואדום-דם.

ובחוץ עמדו עצים טרופיים. עמדו דום כמצויירים. עמדו עצי מנגו רחבי נוף, עצי אבוקדו ודקלים כבדים באגוזי קוקוס, ודקלים מלכותיים שמיני תמרים זעירים תלויים עליהם אשכולות אשכולות ואומרים כי הם טובים כמאכל מעדנים לחזירים. ומעבר להם ים ירוק-כחול עד קצה האופק. והכול לא מושג, כמו מעבר לזגוגית משוריינת של חלון ראווה גדול, ונעול.

 
לייבסיטי - בניית אתרים