הבנים הללו...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> הבנים הללו...

15.1.60

הבנים הללו...

כשהטלפון הגורלי צלצל, הייתי עסוקה ב"תנומת-יופי" של אחר-הצהריים, אותו יום היה לי קשה במיוחד להירדם. תנור ה"פיירסייד" הדיף עשן משכר. המוכר הזה בהחלט שיקר כאשר מכר לי את התנור והבטיח חגיגית שאין לו טעם וריח (לתנור). וכבר נקמתי בו, במוכר, ואף הגשתיו למשפט כיאה – בחלומי (אנו הנשים גיבורות גדולות עד למעשה) – כשהטלפון הגורלי צלצל.

"תסלחי לי, גברתי. מדברים מ'תסיס'. אנחנו רוצים לשלוח לגברת מן המרקים המפורסמים שלנו. באיזה שלושה מיני מרק הגברת בוחרת?"

"מי זה?" תבע גיורא, בני, לדעת.

"אין זה עניינך..."

"תסלחי לי, גברתי, מפני מה את כועסת ומעליבה, אנו רוצים לשלוח לך במתנה, חינם-אין-כסף, שלושה מרקים משובחים לפי טעמך. זה הכל..."

גיורא נטפל לשפופרת. "זוז כבר!" אני צועקת. "סלחי לי, לא התכוונתי אליך," אני אומרת לתוך השפופרת, "דיברתי אל בני..."

"כן, דור חצוף..." נאנח הקול. "ובכן, איזה מין מרק?"

עיני הילד נוצצות. "אמא – אל תעני לו. הוא סתם מותח אותך. ל'תסיס' אין מרק!"

"יש מרק, ילד. מרק-סוויס, פוטאז'-תסיס. לא שמעת?"

"אז תשלח לי, בבקשה, מרק עוף, מרק אפונה, מרק שעועית, מרק..."

"רק שלושה, ילד," מזכיר הקול, "ובאיזו צורה אדוני, כלומר, ילד, אתה נוהג לקנות, כלומר, לאכול? בקוביות או בשקיק?"

"אמא" לוחש על אוזני "איזה יותר ביוקר?"

למן אותו צלצול הפך הילד לטרדן איום. בבוקר, בלכתו לבית הספר, בודק הוא אם תיבת-הדואר נעולה היטב, במשך שעות הבוקר הוא עורק כמה פעמים מבית הספר, ובצהריים – השאלה הנצחית: "המרקים כבר הגיעו?"

הבן הזה שלי הוא משהו מיוחד במינו. ואני אומרת זאת לא משום שאני אמו ואתם עלולים לחשוד בי, חס ושלום, שאני משוחדת. האמינו לי שאין כל קשר בין התפעלותי לעובדת היותי קרובת משפחה שלו. אני בהחלט אובייקטיבית. ואם אינכם מאמינים לי – שאלו אצל אמי, כלומר, אצל הסבתא שלו. היא עוד יותר אובייקטיבית ממני. היא תישבע לפניכם שילד כזה אין בכל העולם כולו. אני מסתפקת בתחומי גבולות הארץ.

לדוגמא: בענייני אוכל הוא בלתי רגיל עוד מגיל הינקות. עד גיל שנה אכל הכול. מאז ואילך הלך והצטמצם סל המזונות שלו בקצב הפוך לרכישת יידע. היום מצטצמם ה"סל" בפלאפל, מסטיק, פיסטוקים, גזוז וטחינה. נהדר, מה?

"גיורא'לה, מותק," אני אומרת לו לעת "ארוחת-צעריים" (כשבישרו של חלפי) "אכול כבר. ראה, כמעט ולא נשארו בפניך אלא עינים..."

"אוף!... את כבר מתחילה..."

אחרי מחצית השעה של ויכוחי-סרק אני נותנת לו חמישה עשר גרוש לפלאפל, וכל הארוחה המגוונת – נגנזת. לפתע צץ רעיון במוחי:

"גיורא, שכחתי לספר לך. המרקים הגיעו!"

"רוצה לראות!" הזדהר הבן.

"הגיע רק מרק אחד. הם אמרו שישלחו כל יום מרק אחד בלבד. רוצה לטעום?"

"בטח!"

מזגתי צלחת גדולה, מן המרק הטוב שבישלתי בבוקר, הוספתי מנה גדושה של איטריות, הילד בלע את המרק בטרם היה סיפק בידי לספור עד עשר – ודרש "עוד".

"זהו מרק!" הודיע בחשיבות. "תמיד תקני לי כזה".

עד היום טרם קיבלתי את שלושת המרקים המובטחים, ונדמה לי שאזהרתו של הבן כי אין זו אלא מתיחה, היתה במקומה. תור המרק-הזהוב נמשך עד היום, לחיי בני הוורידו, ורואים בפרצופו גם אף ואזניים, פרט לעיניים, ושכנתי, שגם לה "תכשיט-ירקרק" מתקנאה ובאה לשאול לעצה.

"תני לו מרק 'תסיס' עם הרבה איטריות," מיעץ גיורא.

"ואיפה קונים אותו?" שואלת השכנה.

"לא קונים. מספרים לילד שבית-החרושת שלח. כמו שעושה אמא שלי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים