הגה והי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> הגה והי

 

18.11.66

הגה והי

אי-אפשר להגיד להם "לא!". הם באים אליך עם הפרצוף הצעיר הזה שלהם, מלא התום והתקווה, עיניים בורקות בצפיה וידיים "רועדות" לאחוז בהגה.

להיות גדול בכל מחיר. להיות גבר רוצה הבן שרוך הילדות טרם נמחה מפניו, למרות זיפי זקן "טרי" אך עיקש, הצומח בגאווה.

הוא ינהג אחרת. הוא ינהג כמו שצריך ולא כמו שנוהג אבא, כלאחר יד ולא כמו שנוהגת אמא, כאילו סחטה כביסה.

מורה הנהגות אמנם אמר לו, שוב ושוב, "סחוט את ההגה, משוך בו כמו בחבל." אבל מה כבר יודע מורה לנהגות? לקחת 7 לירות לחצי שעה של "נהיגה", שהם 25 דקות בסך הכול, ומהם 15 דקות של עמידה במקום ועשר דקות של מה שקוראים "נהיגה". 

"מה אכפת לך? לעולם לא אלמד אם לא אנהג לבדי במכונית שלנו. מה אכפת לך. טוב, אז כבר שיהיה איתך.." אחר כך עושים זאת בלעדיך, כשההורים ישנים, כשההורים מארחים, כשההורים עובדים – מה יש? אם נסמוך רק על בתי הספר לנהיגה, נפשוט את הרגל ואת הבחינה לא נעבור"

אחר כך "עוברים את הטסט" או שלא עוברים – ואחר כך מתחילה הילולת הרפאים של "ליל שבת".

*

עשרה, שנים-עשר, חמישה-עשר, עשרים! צעירים וצעירות, בני חמש-עשרה, שש-עשרה, ממלאים מכונית פרטית קטנה או גדולה יותר, עד להתפקע – והיא רצה בכבישים כמו מטורפת. ליד ההגה יושב נער שאתמול או שלשום, או לפני שבוע, קיבל את הרישיון או שטרם קיבל אותו... וטס עם המכונית של אבא-אמא ברחובות העיר הסואנים.

"יותר מהר, יותר מהר!" זועקים החבר'ה, והוא מתלהב, לוחץ על דוושת הבנזין, צורח מרוב עונג, יוצא מכליו, ואינו תופס אפילו מה הוא עושה ומה הוא עלול לעולל לרעיו שהפקידו חייהם בידיו באמון עיוור וטפשי כזה.

פחד לצאת לרחוב. המכוניות המטורפות הללו, של בני הטובים, עוקפות מימין, עוקפות משמאל, אינן מקפידות על הוראות הרמזורים, טסות במהירות של 100, 120 קילומטר לשעה – והשוטים הקטנים שבפנים מצווחים בלא הרף, "יותר מהר, יותר מהר!" וצוחקים צחוק פרוע, המעביר צמרמורת, לכל מכונית אותה הם עוברים!

"דודה, לכי לבשל דגים!"

"דוד, לך למושב זקנים."

"חה, חה, חה – הביטו איך נבהלה!"

ביום השישי הארוך הזה, וכל ימי שישי הם ארוכים, עת הבנים גדלים ו"תורם לקבל מכונית", ו"מתרגלים", מוכרחים להתרגל. אי-אפשר לומר להם "לא!"

*

החראקות יצאו משכונת התקווה אל הרחובות הראשיים של תל אביב. ולא במכוניות גנובות. אבא אמא נותנים – כי הלא אי-אפשר לומר לבן "לא?!"

אחר כך לא יהיה, חלילה, למי לומר "לא".

על כן, הורים, היו חזקים. אולי ביחד נתגבר על הסכנה הזו הרובצת בדרכים מבנים טובים, שתום הילדות עוד נסוך על פניהם ואנו מפקירים אותו, ממש, בטוב לבנו. שלא יוכל לבוא הבן ולומר "ולמה ליוסי נותנים".

לא ליוסי ולא ליגאל ולא ליוניק. אין. הם עוד צעירים ומותר להם להשתמש ברגליהם. ועוד יספיקו לנסוע ולנהוג במכונית שיעמלו על רכישתה ויהיה להם יותר דרך ארץ כלפיה וכלפי ההולכים בדרכים, וכלפי המובלים לאבדון על ידם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים