הגיורת במטוס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> הגיורת במטוס

 

27.2.70

הגיורת במטוס

דירה קטנה וצנועה בשיכון דמוי "רכבת", בין קרית אונו לקיראון. גינה קטנה לפנים, דשא ועץ מאחור. ביתם של אוהבי בית, שבו כל סנטימטר מטופל ומטופח. בית קטן שבו נאספו שנות חיים של תלאות ובאו אל המנוחה ואל הנחלה, בתרבות ובטוב טעם נוגעים ללב בצניעותם. ידה של עקרת הבית הטובה, האינטליגנטית, הרגישה מורגשת בכל. והדלת אינה נעולה.

ידידים באים בלי הרף. נוטלים את התינוקת היפהפיה, ילדה שחומת עור וגדולת עיניים בת שנתיים, נוטלים אותה בזרועותיהם ומלטפים את פניה הצוחקות. תדהמה ובושה עמוקה, המלווה מנחמי-אבלים, מנמיכה את קולם ללחישה.

"אולי להכין לילדה משהו לאכול?" שואלות הנשים. שואלות בצרפתית, בספרדית, בגרמנית.

"לא. היא כבר אכלה," עונה הלמוט פרוידנברגר, והולך לפתוח את הדלת הפתוחה, שנשמעה בה שוב דפיקה הססנית.

"רצינו להגיד לך, שכן, שאנחנו תמיד מוכנים לעזור. האשה," אומר הגבר במבטא מזרחי כבד. "האשה שלי תיקח את הילדה כשתלך לעבודה. כמו אמא תיקח..."

כל היום זה כך. כל הימים מאז נודע האסון הנורא של פיצוץ מטוס סוויסאייר, שבו ניספתה גם פרנסואז פרוידנברגר, "האחות-המלאך", כפי שכינוה בבית החולים ליולדות, בקריה.

באגרופים קמוצים

באה אלי אשתו של טייס קרבי שהכרתי באחת ההזדמנויות. באה סעורה כולה לספר סיפור ש"כולם חייבים לדעת". "ראי," אמרה. "אני רגילה לאסונות. אני רגילה לחיות מרגע לרגע ולדעת שמאחורי כל סיבוב חוגה בשעון עלולה להסתתר בשורת איוב. אני חיה באגרופים קמוצים ובשיניים הדוקות. עם ילדים שקמים בבוקר ושואלים: 'אמא, כולם חזרו בשלום?'."

"אני מודה ומתוודה שאף פעם לא בכיתי כפי שבכיתי כאשר קראתי בעיתון, שזו שקראנו לה "המלאך הלבן" ניספתה. אי-צדק כזה, עוול כזה, חרפה כזו. אף פעם לא שנאתי אותם, את הערביים, כפי שאני שונאת אותם עכשיו. מפני שפרנסואז זו היתה התגלמות היופי והשלמות של שאיפת שלום טהורה, עמוקה. אישיות אוהבת ומרחמת.

"לא הכרתי אותם הרבה. שכבתי בבית החולים בקריה שלושה ימים בלבד. עם כל המתח שבחיי משפחות טייסים. יש לנו חיים יפים וטובים ואיני חושבת שהייתי מחליפה אותם בחיים אחרים. אמנם הייתי מבכרת שיהיה שלום ושבעלי יטוס לשם הסעת נוסעים, אבל טוב להיות אשת טייס."

"קרה לי מה שקרה והגעתי לבית החולים במצב רוח קשה מאוד. ערב אחד, לאחר שבעלי ביקר אצלי ונסע בחזרה לבסיס, לא יכולתי להירדם. ובמחלקה היתה אותה אחות, אשה בשנות הארבעים שלה, כסופת שער ואצילית, שדיברה עברית משעשעת במבטא צרפתי מתנגן. היא באה וישבה לידי. תיקנה את הכר, בדקה אם נוח לי, ולאחר מכן, משראתה שאי אפשר להרדים אותי בקטנות – ישבה לספר לי את סיפור חייה. מחצית הלילה ישבה וסיפרה.

*

סיפרה שהיא גיורת. שנולדה בעיר ליל – בצרפת. שאביה היה פקיד חשוב ברכבות צרפת, קתולי מחמיר. שהיתה לה ילדות קשה. חשוכת תקווה. ששנים רבות בילתה במנזרים, עם נזירות קתוליות, שחשבה שתמיד יהיה כך ולא האמינה שיהיה פעם טוב, עד שבהיותה נערה כבת שש-עשרה ניסתה להתאבד.

שנתיים לאחר מכן הכירה בחור יהודי בפאריס. פליט מגרמניה. נישאה לו ונולדה להם בת. היא היתה בת שמונה-עשרה אז – ואילו הוא היה בן עשרים. הוא היה ב"רזיסטאנס" הצרפתי, נתפס על ידי הגרמנים. הצליח להרוג את איש הגסטפו שתפסו ולהמלט לספרד. הספרדים הסגירו אותו לגרמנים והוא נשלח לאושוויץ.

שוב נדמה לה שסוף העולם הגיע. כמעט ילדה בעצמה וכבר אם, והמלחמה בעיצומה. היתה יפה מאוד, פגשה בצעיר צרפתי, והשנים נישאו. מנישואין אלה נולדו לה שלושה בנים. אך נישואין אלה הביאו אותה אל היאוש הגמור. בעלה זה אהב לבלות, להתרוצץ, לחיות חיים קלים. הוא אהב נשים יפות והיא היתה אם לארבעה. וכך קרה שהוא קם בוקר אחד והלך לאחת מאהובותיו ולא שב...

"איני זוכרת את שאר פרטי סיפור חייה של האחות פרנסואז. בכל אופן סיפרה לי שכעת היא נשואה שוב ליהודי. שהיא מאושרת מאוד עם בעלה. שהיא מאושרת לחיות בישראל. שהיא התגיירה – אף כי בעלה אינו דתי כלל וכל. התגיירה עוד בחוץ לארץ, כיון שהיא סבורה שאם אשה הולכת אחרי בעלה, היא צריכה ללכת אחריו לגמרי. לא לשיעורין. ואם אי אפשר להיות שייכת לעם היהודי בלי להתגייר – צריך להתגייר. אבל ילדיהם – אמרה – אינם יהודים. ירצו – יעשו את האקט הזה בעצמם. סיפרה עוד שאחד מבניה נשוי לנערה יפנית. שהיא ובעלה עומדים עכשיו לאמץ תינוק, אם יאשרו להם זאת חרף גילם המתקדם. היא יודעת שישנם ילדים שנולדו מחוץ לנישואין, לנערות אשר הרו לבחורים ערביים. היו רוצים בתינוקת כזו. כי מעל ומעבר לעם ולאום קיים האדם. אולי הפתרון לאיבה טמון בילדים מהורים בני לאום שונה.

"ולפני כחודשיים מספרת אשת הטייס – פגשתי בה בכל-בו שלום, מאושרת וזוהרת וילדה שחומה וחמודה בזרועותיה. "קיבלנו אותה רק לחינוך" סיפרה פרנסואז. היא חיכתה לבעלה שיבוא. הלכנו אפוא לקפיטריה ושוחחנו ארוכות. השעה הזו היתה חג. נדברנו שניפגש, שנבוא אליהם והם יבואו אלינו והילדים ישחקו ביחד.

*

וכך הגעתי אל מר הלמוט פרוידנברגר. מר פרוידנברגר אמנם מיאן לראות עיתונאים, אך החליט שאולי צריך שייכתב משהו על אשתו למען הילדים. ואותו סיפור לילי של האחות פרנסואז, המספרת אותו בבית חולים בקריה לאשת טייס, מקבל ממדים של דרמה.

מסתבר שאותו בחור יהודי, פליט מגרמניה, שהיה בעלה הראשון של פרנסואז היה אחיו של הלמוט. והבת שלהם – מישל, שהיא עכשיו כבר אשה נשואה, דוקטור ואשת דוקטור, והחיה בפריס – היא האחיינית שלו. שעה שאחיו ברח לצרפת, עלה הלמוט, במסגרת עלית הנוער, לישראל. היה כאן בקיבוץ, היה גם פעיל בשורות ההגנה, לא התאקלם וירד לדרום אמריקה. היה לו חלום, ויותר מחלום, שיחזור לחיות את חייו בישראל. 

בדרום אמריקה נשא אשה, בת עירו, מפרנקפורט. נולדו להם שתי בנות, אך הנישואין לא עלו יפה.

מאז שנות המלחמה לא שמע על אחיו. ידע, שנשא לו אשה לא יהודיה, שנולדה להם בת, אך סבר שכולם אבדו. והנה, בשנת 56 פירסמה השגרירות הגרמנית בארגנטינה מודעה בעיתון הגרמני, שמישהו מחפש את הלמוט פרוידנברגר. "נעורו בי תקוות, שאולי אחי לא נספה, שהוא היה בשבי הרוסי והנה הוא מחפש אותי. אך היתה זו מישל, בת אחי, שפרנסואז אמה שקדה לספר לה כל השנים על אביה, וכי לאביה יש אח. הנערה היתה אז בת שש-עשרה. באותן השנים גרנו באורוגווי. כתבתי לבת אחי והבאתי אותה אלי, הנערה הרבתה לספר על אמה, לא רק כבת, אלא כעל אדם נערץ. הנערה סיפרה על תנאי החיים שבה חיה המשפחה, ובאיזה חיוך יודעת האם לחנך אותם לתרבות ואהבת אדם. אהבתי את פרנסואז עוד בטרם ראיתי אותה."

חיי הנישואין שלי הגיעו לקיצם. הפירוד היה קשה אחרי שלוש-עשרה שנות חיים. קשה מאוד היה לי לעזוב את המשפחה ואת הילדות שלי ויצאתי כמו תמהוני לנדוד בעולם. וכך הגעתי לפריס. והלכתי לראות את מישל, בת אחי וכמובן גם את אמה, ששוב היתה נשואה. נשואה מתוך כורח לאדם אמיד כדי למצוא קורת גג לילדיה. האיש היה שתיין ומתאכזר.

אהבנו זו את זה למן הרגע הראשון. ואחרי שלושה ימים החלטנו לקשור את חיינו, לקחת את כל הילדים ולבנות בית מחדש. לבנות אותו בישראל. חזרתי לאורוגווי להתכונן לעליה. אחרי כשנה הצטרפה אלי פרנסואז עם שנים מילידה הקטנים יותר. כעבור ארבע שנים עלינו לישראל. קודם נסעה פרנסואז לארגנטינה, למדה את הדת היהודית, התגיירה כדת וכדין לפני שלושה רבנים, ועם הילדים עלינו ארצה כעולים. פרנסואז למדה באולפן, ספגה תרבות יהודית, חינכה את ילדיה ברוח העם. עברה את מלחמת ששת הימים ככל אם ישראלית שיש לה בן חייל. בננו היה צנחן. היה בין משחררי העיר העתיקה ואף קיבל עיטור גבורה.

ידענו ימים קשים בישראל, ולא פעם התייאשתי. הגענו בשנת 64, התגוררנו בחדר שכור, ללא עבודה, ללא חברה. אבל היתה זו היא שדירבנה, שהפיחה תקווה, שידעה להקיף אותנו ביופי שיצרה מלא כלום. לי, לא פעם, היו יחסי החברה קשים וזרים. היחסים שבין אדם לזולתו, לשכנו, לחבר בעבודה. היא היתה חוזרת הביתה ואומרת: "לא הייתי רוצה לחיות בשום מקום אחר בעולם, רק בישראל. ראה," היתה אומרת, "המגע הראשון עם הישראלי אינו נעים. נכון! מין הרגשת חיספוס. כאילו שקד ועשה הכל כדי להציג עצמו באור לא נעים. שום פאסאדה. שום חלון ראווה. אך במידה שלומדים להכיר אותו יותר, מגלים בו עולם ומלואו. מגלים בו הרבה יופי ואהבה וחיוב. בארצות אחרות – או-לה-לה. איזה יופי. איזה נימוס, איזה חיוך. ואחרי כן – שם דבר. אדם לאדם זאב. רק פאסאדה. רק חלון ראווה..."

*

בשבת הגורלית ה-21 לפברואר 1970 בשעה ארבע אחה"צ טילפן הלמוט פרוידנברגר לחברת "סוויסאייר" שבה הוא עובד, לברר אם המטוס יגיע בזמן. אמרו לו שכן. הבית הוכן לכבוד שובה של האם מפריס שם בילתה אצל בתה שנים-עשר יום. "שמתי פרחים על השולחן," מספר הלמוט. "ובכל מקום שאפשר להעמיד פרחים, מתנות קטנות ועוגה וערכתי את השולחן לתה, לקחתי את זיווה הקטנה, הלבושה בגדי חג ונסענו ללוד. שם, דרך שיגרה, שאלתי שוב אם המטוס יגיע בזמן."

"איזה מטוס, זה שהתפוצץ?"

 
לייבסיטי - בניית אתרים