הגרמני מניו אורליאנס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> הגרמני מניו אורליאנס

 

13.10.68

הגרמני מניו אורליאנס

מקום מטורף, עליז, צבעוני, גועש, רועש, אכפתי, לא-אכפתי מין חמד שקשה לתארו במילים היא העיר ניו אורלינאס שעל נהר המיסיסיפי, שבארצות הברית.

יורדי-ים מסתובבים בעיר הנמל וכל העיר יורדת אל הים ושרה לו שיר הלל. ומגדילה מכל לעשות אורלינאס הצרפתית, שאינה אלא רובע שהוא תערובת של מרפסות מסולסלות, חצרות פנימיות ספרדיות, "פלאס פיגאל" ומונמארטר הפריזאית. קרית האמנים הצפתית ויפו המחודשת גם יחד. וסרטנים אדומים וצדפות, וחנויות לממכר אמנות סינית ומוצרים יפניים; ובוטיקים לממכר מלבושי אפנה ודת-האפנה, שהיא דת בלא דת של פרחים מנייר. והכל ל"היפיס" ממוין ומסודר למען עולם של תוהו ובוהו. וג'ז לוהט מארץ הג'ז, ומעדנים קריאוליים, ופנקייקס, כמובן. פנקייקס עם כל דבר. 

וחשמלית ששמה תשוקה עדיין נוסעת על פסים של רכבת בחוצות העיר. ואפשר לעלות עליה בתמורה לעשרים סנט ולרדת ממנה כל אימת שרוצים. אך אימתי רוצים בזאת, בעיר שכולה נושמת תשוקה. זוהי עיר שאפילו זבוביה חשקנים. קוראים להם "זבובי אהבה". עפים הם שניים שניים, צמודים זה לזה ממש, טרודים במעשה אהבה בראש כל חוצות.

אדום, ירוק, צהוב, כחול

ואורות ופלקטים פסיכודליים שמטריפים דעתו של אדם. כל העולם פסיכודלי, רוטט, רועד, נע כמו מדוזה, כמו מקפא של ז'לי שיצא לטייל בכוחות עצמו ושכח שאין בגופו עצמות, כמו אותן בובות מפחידות שממלאות את חנויות ה"היפיס" – בובות רכות למגע המעבירות בגופך צמרמורת של גועל בחלקלקות החמימה שלהן.

קרעתי את עיני לרווחה כדי לראות טוב יותר את הרחובות הרחבים של העיר הזו, בואכה משדה התעופה ניו אורלינאס. אחרי ניו יורק גבוהת הקומות, נעמו לעיניים הבתים הרחבים, הלבנים-אדומים. בתים שכמותם רואים בסרטי המערב הפרוע. אמרתי אה בעיר המשגעת הזאת, לא אחפש יהודים. פה אנסה למצוא את החיים של העיר כזרה. כתיירת. וכבר צאצה לי דרכי, וכבר לא יכולתי ממש לחכות עד שתעצור מונית השירות לפני בית המלון אשר בחרתי, בית מלון מכובד במרכז העיר הלא הוא "שרתון" מיודענו.

רק לא בשבת

זה היה יום שישי אחד. "שרתון" של ניו אורלינס אינו "שרתון" של תל אביב. זהו בניין ישן, מעובד, עצוב ומקובל מאוד על הג'וקים ועל דרום אמריקנים. אבל זאת גיליתי רק לאחר ישיבה של רבע שעה בחדרי הפונה לחצר סגורה. הטלוויזיה אינה רוצה לשתף פעולה ואז מאוד בודד לבד בחדר. לעומת זאת, האמבטיה נוהגת בי ברוחב לב העובר על גדותיו ושכני בקומה שמתחתי כועסים מאוד ובצדק. והזמן דוהר ואני נתקפת בפחד שעיר האורות היפה שראיתי לא תהיה מזמינה ביותר לאורחת שהיא גברת-בלי-ליווי.

אבל את מי אני מכירה בניו אורלינס לבד מטנסי וויליאמס צילצלתי, אך הוא, מסתבר, אינו בעיר. כבר מזמן עקר ממנה. ככה זה קורה תמיד. מכל טנסי וויליאמס נשארה רק חשמלית ששמה תשוקה. ועל הגלויה מסבירים לך שטנסי וויליאמס כתב עליה מחזה. ועל כן חייבת היא להמשיך ולהתקיים ולנשום ולנשוף כחולת קצרת משום שמי ששאב ממנה השראה עשה מיליונים והלך לו...

ואת מי עוד אני מכירה בעיר זו. חושבים וחושבים ומוצאים. פותחים ספר טלפונים ומצלצלים למרכז היהודי. השעה היא כבר ארבע והזמן קצר והמלאכה מרובה. בשעה חמש כבר לא יהיה עם מי לדבר. אני יודעת זאת. "יס" עולה קול לא אכפתי מעבר לקו. הקול מתחמם קצת לאחר ההצגה כיאות. הוא אינו יודע עברית חבל. הוא מנהל המרכז היהודי. בית ספר של יום ראשון, ברֵכת שחיה, ספריה, קלוב יופי של מרכז. מאוד יפה וחבל שלא אוכל לראותו. הערב, ערב שבת, מתחיל הוויקאנד והמרכז סגור.

מרכז קהילה יהודית סגור בשבת?! אני מתפלאה.

בשבת עושים את ה"שופינג" מסביר לי בנחת הקול. אבל ביום הראשון, אחר הצהריים יפתחו. אם עוד אהיה בעיר הוא מזמין אותי לשחות בברֵכה ולהתעמל בחדר ההתעמלות, והוא מאחל לי שבת נעימה. אבל, דרך אגב, האם אני יודעת שב"מזון בלאנש" עורכים עכשיו תערוכה ישראלית גדולה ונמצאים שם שני אמנים ישראליים?

ובכן קדימה ל"מזון בלאנש" "הבית הלבן".

"הבית הלבן"

שדרת הקאנאל, רחבה ונאה, מקושטת באורות כאילו חגגה את יום העצמאות. "פליר-דה-לי" עשויים קשקשי זהב ושרשראות זהב ופנסים עטופים בנייר זהב, מזכירים את ירושלים של זהב בחג העצמאות האחרון. ובתוך חנות "הכלבו" הענקית נישא השיר שלנו "ירושלים של זהב" באנגלית ובקולה המתוק של שולי נתן. התפאורה בחוץ אינה לכבוד ישראל אני מגלה. היא לכבוד ועידת הליגיונרים, ואילו התפאורה בפנים לכבוד ארבע ארצות המציגות את מוצריהם שם: ישראל, גרמניה, דנמרק ונדמה לי שגם סקוטלנד. איני בטוחה. דגלי לאום מקשטים את כל הקומות, המוצאות והכניסות, ונערות לבושות בבגדי לאום, מזמינות לבתניהן ומחייכות כפי שנהוג לחייך בארצן. וכך אני עומדת בקומה החמישית היא קומת הרהיטים ומציצה מבעד לענפי עץ ירוק מאוד עשוי פלסטיק העומד ליד ספה מרופדת בפזרנות אמריקנית שופעת. והרי הם לפני האמנים הישראליים. קהל רב סוגר עליהם ואינו מש משם. "האמנים" עושים שם משהו כמו קוסמים באוב. אש כחולה, מהירה, מתיכה נחושת וכסף ומתכות לבנות; ומשהו הדומה לחלב מותך של נר דולף צבעוני צומח והופך קשקוש מוצק המתיימר להיות פסלון. מילא. אל תשפטי לפני שתראי אני אומרת לעצמי וניגשת לשני האמנים הטרודים מאוד בהפגנת דרך "יצירתם" ומכירת המוצגים להצדקת נסיעתם. והמוצגים פמוטות ומנורות מברזל שחור-יצוק.

"הלא אלה המנורות של פלומבו" אני שומעת קול תוכחה בוקע מגרוני, לפני שהספקתי אפילו להציג את עצמי ולומר שלום, וכבר קלקלתי את כל העניין. שלמה גבאי "האמן", הודיע לי שזה לא נכון. הוא עשה אותם. בשתי ידיו. אך נכון שהיה שותפו של פלומבו בעודו בחיים, ואילו אשתו הנאווה, הלבושה בג'ינס משופשפים כמוהו וחולצה תואמת של גרז'ניק פלומבו היה דודה. שלמה גבאי ואשתו שרה, השאירו את שלושת ילדיהם בישראל ויצאו לארצות הברית ע"ח בעלי חנות הכל-בו, להראות את הישגיהם וללמוד מהישגי אחרים. ומאז הם פתחו את הפינה הישראלית של דברי אמנות (בברכת משרד החוץ, המכון לייצוא ומי יודע בברכתו של מי עוד?) משמש הזוג מעין מקדש מעט אליו באים להתפלל כל יהודי ניו אורליאנס. באים, עומדים מסביב ומתרגשים. אלה שידם משגת (ויהודי ניו אורליאנס, ידם משגת...) קונים מן "הדליפות" הללו של מתכת צבעונית ומן הפמוטות הכבדים המסתוריים... אין לתאר עד מה אוהבים היהודים האמריקנים את ישראל ובאיזו מידה הם מזהים את ישראל עם כל ישראלי. לישראלי הרי זה רגש נפלא ורגש נורא כאחד. לי פשוט כבר אין כוח לספוג עוד התפרצויות של אהבה. ולא פעם אני מתפללת שאהיה ראויה לשאת את עומס האהבה והמסירות שמרעיפים עלי. אני תופסת את עצמי מדברת בצורה שונה, מתנהגת אחרת, מחייכת אחרת. ועל כן הבינותי מאוד את מידת הכבוד הרב שנהגו בעצמם שני האמנים הקטנים מישראל... כאילו היו עשויים זכוכית שבירה, נעו ידיהם, אספו את הכלים והקישוטים ומיהרו לאיזה "דינר" באיזה בית יהודי עשיר, אליו הוזמנו להיות אזרחי הכבוד.

וולפגאנג מחפש ספר תנ"ך

ליד הדוכן הישראלי, בבית הכלבו הענקי בניו אורליאנס, עמד גבר צעיר כבן שלושים ומשהו, פניו חיוורות, אפו סולד ושערו השחור חלק וסרוק לאחור בקפידה כמעט צבאית. נטל חנוכיה, מעשה ברזל יציקה שחור, ספק חניתות שלופות, ספק שער ברזל לעולם אחר. "איזנט איט ביוטיפול" אמר באנגלית כבדה וזרת-מבטא. עמד ולטף בעיניו כל מוצג שנטל מישהו בידיו.

"גרמני!" ידעתי וכאב לי שהוא נוגע בחנוכיות. כנראה אחד מעובדי החנות ניחמתי את עצמי.

"הוא נורא מעניין" ספרה שרה גבאי. כל יום הוא בא הנה. אמרתי לו שאני רוצה לקרוא איזה פרקים בתנ"ך, הבטיח לי להביא ספר תנ"ך. התרוצץ יומיים ולא מצא. הלך למרכז היהודי ולא מצא תנ"ך. הלך לבית כנסת ולא היה שם תנ"ך למכירה ובחנויות אין. ישנה רק הברית החדשה. לבסוף הלך לבית כנסת רפורמי וקנה שם תנ"ך משומש, התנ"ך היחיד שהיה שם... הפך את כל העיר ובעצם אמרתי כך סתם ככה. התחשק לי לקרוא פרק. אבל מי התכוון ברצינות כזו. הייקים הללו..."

האיש סובב ראשו כדי להאזין לשיחתנו טוב יותר ומבע מקשיב כזה על פניו. צריך ללכת, אמרת בלבי, נרתעת כתמיד מפני כל גרמני.

היינו הלקוחות האחרונים ב"בית הלבן". המדרגות הנעות הובילו מטה מקומה לקומה וכל קומה מכוסה כבר בכסות הניילון המסורתי. ובכל קומה דגלי לאום קטנים, ודגל תכלת לבן מתנוסס ברמה ליד מוצרים. והלב אינו מניח לעבור לידם מבלי שהיד תסיר את העטיפה ותיגע בהם, במוצרים הללו, פרי עמל, עקשנות, יידע תקווה...

"ביוטיפול פרודאקטס" מבטיח לי הגרמני ההולך אחרי כמו קשור בחוט.

"המממ..."

הדלת החיצונית כבר היתה נעולה באלף בריחים ומנעולי ביטחון, ושוער לבוש מדים של גנרל צרפתי לפחות, ליווה אותנו למוצא צדדי. סחור-סחור הלכנו והגרמני אחרי.

"גוד ביי!" אמרתי לו כאשר לבסוף עמדנו ברחוב.

"נייס טו הוו מט יו" הבטיח הגרמני.

"תודה."

"האם לא אוכל ללוות אותך כברת דרך, המכונית שלי עומדת הנה כאן."

"תודה. המלון שלי קרוב."

"בכל זאת. העונג יהיה שלי."

"ולטייל ברגל ולראות את הרחוב יהיה העונג שלי" הבטחתי לו.

"את תיירת כאן ויכולתי להראות לך את העיר ובאותה שעה היית יכולה לספר לי על ישראל. בבקשה ממך..."

ערב ולילה היו פרושים לפני בכל מכמניהם, כמו חנות צעצועים ענקית הם כולם, כל חלומותי. להושיט יד ולנגוע אלא שזגוגית קרה של חלון ראווה עומדת ביניהם וביני.

"בלי חברה תשארי בחוץ!" מעבר לזגוגית חלון הראווה ידעתי.

"אני פנוי הערב. אני מכיר את העיר יפה. כה אשמח להראות אותה לך, גברתי." ביקש.

"רב תודות לך" שמעתי את קולי מסיים את השיחה בתוקף.

"אני מאחל לך שהות נעימה בניו אורלינס" הושיט ידו ושנינו מביטים על היד החוזרת אל הכיס להיחבא בה בשל עלבון. ונורא לי על הלב.

"שמי וולפגאנג כך וכך. אני פרופסור באוניברסיטה של ליולה. הנה כרטיס הביקור שלי. אם תשני דעתך צלצלי לי. אגב, אני רוצה שתדעי אני מעריץ אתכם."

"רגע" אמרתי לו ונגעתי בכתפו "אני רוצה שתבין. אין לי שום דבר נגדך באופן אישי, אבל..."

"אני יודע. אני יודע. אך האם אינך רוצה לדבר איתי משום שאני גרמני?"

"נכון" הודיתי (האם אין זה טיפשי. אחרי כל כך הרבה שנים. אחרי שמדינת ישראל שכחה והשלימה עמם, אחרי שעזרו לנו במלחמת ששת הימים אולי הגיעה גם העת לסלוח. מי אני שאנהל חשבונות אישיים שעה שמנהיגי אומתי כבר סיימו אותם). "הבטחתי לעצמי לעולם לא לדרוך על אדמת גרמניה ולעולם לא לדבר עם גרמני."

"את צודקת בהחלט" אמר.

"הנה זה מתחיל" ידעתי. עכשיו יבוא תור ההלקאה העצמית ויפרוק מעליך את נשקך. יסכים עם כל מה שתאמרי...

"ואסור לשכוח. אסור. ואסור לסלוח. איני בטוח שגרמניה השתנתה בפנים. מסיבה זו עזבתי אותה."

(הלקאה עצמית זו אינה אלא סוס טרויאני זכרי!...)

"על כן" - אמר לא אעכב אותך יותר אולם אם תקבלי את הזמנתי, לא תפרי את הנדר שלך ('נדר' אמר בעברית). לפי ההלכה (שוב בעברית) אני יהודי. אמא שלי יהודיה. זאת אומרת הסבתא שלי נולדה לאם יהודיה."

צמרמורת התחילה לטפס על גופי כמו להקת נמלים. "אני יהודי... אם סבתי היתה יהודיה..." מה מחוללת טיפת דם קטנה למדתי רק במשך אותו ערב.

על פיצה בגבינה

וכך נסעתי לראות את עיר הפלאים של אמריקה, את העיר הדומה לכושית גדולה וטובה עם וולפגאנג הפרופסור הגרמני שאם סבתו היתה יהודיה. תחילה הלכנו לראות את ככר האמנים, ומשם לאכול "דונאטס" בבית קפה שבנמל, לראות כנסיות עתיקות, ולהביט בחצרות ספרדיות וביתר פלאי העיר, בבשר ובדגים ובשאר מעדני-ים על פיצה בגבינה, כי ולפגאנג הוא צמחוני סיפר...

סיפר על ילדותו. על אביו שהיה מהנדס בצבא הגרמני. עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר ועל כך שהיו מתחבאים והא לא הבין, באותם הימים, על שום מה. על עוני ומחסור ועל כך שאמו חיה עד היום הזה, קטנה ושכוחה בפרנקפורט. ועל כך כיצד לא מצא מנוחה לנפשו והיה מחפש אמונה להיאחז בה. הלך לכנסיות, הלך למשכני דת בודהיסטים והלך לבתי כנסת יהודיים. חיפש חברת רבנים, ישב עמם ימים ולילות והם היטיבו עמו ושקט ירד על נפשו. וכך התחיל ללמוד תנ"ך ועברית וזוהר הלך ושקע בלימודי היהדות, משום שבחר בדת זו. ויום אחד נטלה אמו את ראשו בין ידיה וסיפרה לו שהוא בעצם יהודי הנו. ואז עזב את גרמניה והוא נודד בעולם.

עוד בתחילת הטיול הארוך לתוך הלילה, בעצם, לפנות ערב, כאשר הגיעה השעה שבע, אמר לי וולפגאנג שעכשיו יביא אותי לבית המלון כי עליו ללכת. שאלת לאן? וחשבתי שבעצם אין זה ענייני.

הולך הוא לבית כנסת אמר לתפילת ערב שבת. הרב הזמין אותו, כאשר הלך לחפש אצלו ספר תנ"ך בשביל האמנים מישראל.

"האוכל להצטרף אליך?"

ובדרך לבית הכנסת נעצר ליד ביתו, ואם כי אין זה נאה ואין זה מקובל ללכת לביתו של אדם עליתי. ארבעה חדרים של נזיר, ששנים מתוכם כמו נכנעו לשולחן כתיבה בצורת האות חת, עמוסים ספרים ועבודות על... ישראל. מילונים, ספרי היסטוריה וספרי הלכה ו"היד החזקה" ושולחן ערוך בעברית ובגרמנית ובאנגלית ובצרפתית ותצלומים וספרים על ישראל ושל סופרים ישראליים. ואלה ליד ספריה עשירה של מיטב הספרות הגרמנית של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, שוולפגאנג מרצה עליהם. ואפילו עלוני תיירות ושאר דברי פרסומת ישראליים שלא תמיד מצטיינים בסופיסטיקציה לא חסרו שם. וגם שירונים ותקליטים. וספרי תנ"ך אחדים.

למה חיפש וולפגאנג לקנות ספר תנ"ך כשהיה יכול לתת אחד משלו? הוא ענה לשאלתי מבלי ששאלתי בקול. כי הספרים אשר בידיו יקרים לו הסביר. יש ביניהם הוצאות נדירות, ויש ביניהם כאלה שקיבל מרבנים, כמתנה, וגם אלה יקרים לו. ואין הוא מוכן להיפרד מהם... אמת, כאב לו, שבכל ניו אורלינס לא היה יכול למצוא ספר תנ"ך לקניה. והוא הצטער משנה צער כשגם במרכז היהודי לא מצא תנ"ך למכירה. עיר נוראה.

וולפגאנג לבש חליפה כחולה וחולצה לבנה וסיכה צרופת אותיות זהב "שלום", ישבנו ב"פולקסוואגן" הקטן "שלנו" ונסענו מרחק רב מאוד לבית כנסת רפורמי, בעיר ההוללה, ניו אורליאנס, לתפילת שבת.

ושם, בבית הכנסת היפהפה, לצלילי מקהלה נהדרת בליווי עוגב ופעמונים, התפללו הרב, החזן וקהילת ישראל המקודשת, באנגליה צחה מצלצלת. ואילו וולפגאנג הגרמני שסבתו היתה יהודיה, איש ההיגיון האנליטי, פרופסור ללשון הגרמנית השנואה, עמד וענה אחרי הרב והחזן... עברית. עברית כבדה, מגומגמת, מתחננת. התפלל בכוונה גדולה. התפלל עד כלות הנפש. שנינו התפללנו לאלוהי ישראל המחזיר בנים לגבולם עד דור עשירי, עד סוף הדורות, ושנינו בכינו. 

"וולפגאנג" אמרתי לו בשעות הקטנות של הלילה, כשישבנו על אותה פיצה צמחונית של גבינה צהובה "למה אינך עולה לישראל?"

"אני מתכונן" ענה בלחש "לכשאהיה ראוי."

 
לייבסיטי - בניית אתרים