הגר ממארסיי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> הגר ממארסיי

 

 

29.10.76

הגר ממארסיי

כבר בעליה לאוניה נתקלה בו העין. עמד זקוף-קומה, גבוה ודק. עמד בבגדי איש חסיד נוסח פולין בתוספת תבלין של מאה-שערים – מכנסיים שחורים, חולצה לבנה בוהקת, מעיל שחור של-שבת-עם-דשים ואימרה ממשי-אטלס, וכובע שחור רחב שוליים, כדרוש. ויש זקן ויש פאות-לחיים ארוכות המסתלסלות ויורדות אל צווארון החולצה הלבנה שכבר הזכרנו. הכל כיאה וכדרוש, עד לפרט האחרון – ובכל זאת לא יהודי.

מחזיק ספר תפילות בידיו. ידיו ארוכות אצבעות וחיוורות, כמעט שקופות. יד אחת מחזיקה בספר, יד שנייה לוטפת-מחליקה על הזקן השחור והצעיר. בקצב איטי היא נעה, בריתמוס קבוע הרושם בחלל מעגל סגור. סיבוב התולש מן הסובב, יינתק מן השיעבוד לחוקי הטבע. הנה תרים האונייה עוגן, תינתק מן היבשה, הספינה תצא על פני ימים, והאיש הצעיר, הגבוה והדק, בגלימת החסידים השחורה, ייתלש מן ה"בסיס" המחזיק בו על-חוט-השערה, עד שיהיה לכתם שחור זעיר בשמים וייעלם. משהו בדמותו קורא אליך, החזק בי. קח אותי אל בין הזרועות, אמץ אל לבך היהודי החם והטוב, בטרם תיקח אותי הרוח לבין זרועותיה היא, תלביש לי הילה סביב ראשי, תיקח אותי לישיבה-של-מעלה-בשמים או תיתלה באחת הכנסיות...

איש אחד אכן החזיק בו. עמד בסמוך לו והחזיק בשולי מעילו. אחר ישב על ארגז, כנראה המטען שלהם, נתן ראשו בשתי ידיו ובכה לתוכן.

*

הימים, ימים יפים של ראשית הסתיו. והסתיו בראשיתו, ענוג ורך ותמים כמו ילדונת. שנת חמישים ושש. היינו אז כולנו צעירים מאוד, המדינה, צי הסוחר הישראלי, הנוסעים והח"מ בתוכם. סתם שנה קטנה, צנועה, במרסיי. כולם בוכים על גבי הסיפון ומשום כך נשכח עד מהרה האיש כבד-הבשר הבוכה ליד הצעיר החסיד-לא-חסיד.

הורים נפרדים מילדיהם. עולם חדש קורא. הצעירים נכספים אל האופקים החדשים, הזקנים נשארים על החוף הישן.

"תשלחו מכתבים. אל תשכחו לכתוב." קוראים ההורים אל הצאצאים שלהם, אל התקוות שלהם, אל ההמשכיות, שהם ילדים, אל לב-לבם. אלא שההורים נמצאים על הסיפון, ואילו "הילדים" – על החוף. אך נשמעה צפירת-הפרידה, קפצו וירדו והשאירו את ההורים להיות "חיל החלוץ".

"תכינו בית ונבוא אחריכם..."

*

" לאן נוסע יהודי?" – מצאתי את עצמי חוקרת את האיש היושב על הארגז.

"פארדון" נעור המבוגר מצערו.

"תא כבר יש לכם? אם תחכו זמן רב לא ייוותר לכם היכן להניח את הראש. זו לא ספינה צרפתית, זו ספינה צעירה של הצי הישראלי הצעיר" הוספתי לעצמי. מי שאינו דואג לעצמו יישאר קרח, הוספתי תוך שזכרתי את התא הנאה שזכיתי לו, לא בלי מרפקים.

"את נדיבה מאוד – מדמוזאל," אמר לי אנגלית-צרפתית האיש המבוגר.

"עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי להיות נדיבה, יש לי כבר תא, חא. חא!"

"תבורכי!" חזר מחלומות האיש הצעיר ותלה בי לרגע את עיניו הבהירות, הכחולות. לא יהודי – חזרתי ואמרתי לעצמי. אז מה – כל מי שנוסע לישראל חייב להיות יהודי? "לאיזה מנזר אדוני נוסע?" הפגנתי סובלנותי האינטרנציונלית.

*

משחלפו ימים אחדים ידעתי כבר את מלוא הסיפור. כמובן. אני דיסקרטית, כמו כל הישראלים חוזרת ושואלת. וכך למדתי לדעת מי הזוג. כמובן אב ובנו. דומים אינם – אך הזמן יעשה את שלו. אב – סוחר מנופקטורה במרסיי, בן בחור צרפתי נורמלי, עם ראש מלא עלמות, סוף שבוע, ספורט, ספר טוב, ויין טוב. הרבה יין טוב.

לא פעם קינא האב בבנו. שהוא, האב, נולד למשפחה ענייה ואת עלומיו ביזבז בעבודה מפרכת. מכל תענוגות העולם טעם רק אחד, יין. אבל גם היין לא היה מנחם. בנעוריו עבד בייקב. קינא בבן שלו על שהוא סטודנט, יכול להרשות לעצמו להיות סטודנט, אחד לומד, נהנה, רואה בנות – ולא רק רואה, מטייל, צוחק... שהוא צעיר בנעוריו – לא פועל כפוף גב. קינא אך גם מצא נחמה. היה מחכה בערבים לשובו מתלמודו, לשובו מהטיולים והריקודים – שיספר. משהו. קצת.

"אשמאי זקן. בעצמו אינו יכול אז להוציא את הנשמה לילד. תן לו לחיות את חייו!" – היתה צועקת אמו של הבן, הרי היא אשתו, וגוזלת ממנו את שעת הסיפורים, שלמען האמת גם הבן לא סלד מהם.

מכאן לכאן סיפר לאב ערב אחד שהוא אוהב. באמת. שבהתחלה לא אהב, רק ככה השתעשע עם אחת, אלא שזו הלכה ורזתה. וכששאל לפשר הדבר, פרצה בבכי גדול וסיפרה שהוריה אינם מרשים לה להתראות עמו כיוון שכך, החלו להתראות יותר. יום אחד אמרה: לא אוכל עוד. קח אותי אליך. נברח מכאן. לא אוכל לראות עוד בצער הורי ולא אוכל לעמוד עוד בבכיות שלהם.

"הם רוצים שנתחתן – נתחתן. מה הבעיה?" אמר לפני שעמד על פשר הצעתו.

"אינך מבין. הורי יהודים."

"אז מה?"

"ואתה גוי. לא יהודי. נוצרי."

"אז מה?"

"הם לא יסכימו שאנשא לגוי, ללא-יהודי."

"אלך ואדבר איתם."

הלך ודיבר אליהם. שהנה כך וכך. שלא דתי הוא, שאוהב הוא את בתם ובתם אוהבת אותו, שיהא טוב אליה ויפרנסה בכבוד, וכו', וכו'. וההורים אומרים שהוא נכבד, מכבדים אותו בתה ובעוגות, בנתח בשר יפה ומסיימים בעוגה עם קצפת. אינם יכולים להסכים לנישואים אזרחיים - - מסבירים לו – זה יהיה סופם. כך מתחיל חיסול העם היהודי.

מכאן לכאן הציע צעירנו לשאת את הבת כדת משה וישראל. מה יש. צריך בשביל זה להיות יהודי – יהיה יהודי.

וכך התחיל כל האסון. למד שעה אחת בשבוע, אחרי כן שעה אחת ביום, אחרי כן כל שעות היום. אחרי כן גם כל שעות הלילה. דבק בלימודיו כמו חולה. עולם חדש נגלה לו. חדל ללמוד באוניברסיטה, חדל לשתות מן היין הטוב, חדל לעסוק בספורט ולנסוע לסופי שבוע. מצא לו רבי ויושב אצלו. אחרי כן נדד לישיבה בבלגיה, ועברה חצי שנה, ועברה שנה וכבר עברו שנתיים והבחור החתן שוקע  בלימודיו, ושמו כבר הולך לפניו. אל בית כלתו הולך לעתים רחוקות יותר ויותר ורואה אותה רק ביחד עם אמה. יושב שם בלא אוכל ואפילו בלי לטעום כוס תה – מטיל ספק בכשרות הבית. ועדיין אינו מוכן לנישואים.

*

יום אחד הלכו ובאו אליו, ואמרו: נקבע מועד לא נוכל לדחות עוד. 

קם על רגליו, הניח את הספר שלמד בו על הדלפק, השעין עליו את שתי ידיו: 

"לעולם לא אשא לאישה את בתכם. 

מי שרצתה לעזוב את בית אביה ולברוח עם גוי!"

*

מבינה עד היכן הגיעו הדברים – אמר האב וטמן ראשו בין כפות ידיו – בני פשוט השתגע. ארז חפציו, מעט חפצים והרבה ספרים, ונסע לישיבה בישראל. ונערתו – שהביאה עליו את כל הצרה הזו, נוסעת איתנו, במחלקה נפרדת, היא ואביה, ואמה, והאח הקטן. אולי יעזור אלוהים, אולי יתפכח. מה הוא יעשה לבדו בישיבה? מה יעשה גוי עם גמרא?

*

מה פתאום נזכרתי לספר לכם את הסיפור הזה עכשיו, אחרי עשרים שנה, לבד מן העובדה שנעים לזכור שבאותה תקופה פנו אליך בתואר "מדמוזאל"? זה לא כבר ישבנו בחברה וסיפרנו על דברים שקורים רק בישראל – ואני סיפרתי את סיפורי זה – ואז צחקו כולם והודיעו לי שזו בדיחה יהודית בעלת זקן לא שחור, כשל ידידנו הצעיר, אלא של שיבה.

ואכן – גם בזקנו של הצרפתי, אחי להפלגה באחת מאניות צי הסוחר הישראלי ששבק חיים לכל חי, זרקה השיבה. פגשתי בו לפני זמן לא רב. כאשר ביקרתי באחד הקיבוצים החרדים. לא נשאר זכר מאברך המשי שדמה לאחד הקדושים באיקונין. הוא דומה עתה לאביו, שהלך אחריו הלוך ובכה. גם האב בא לחיות בישראל, וגם הוא מצוי באותו קיבוץ; וגם הוא, כמו הבן, מדבר יידיש טובה של אלפיים שנות גלות. אבל הילדים, שנים-עשר בנים ובנות, כשתילי זיתים סביב לשולחנו – וכולם גויים קטנים בתלבושת יהודית...

ומה קרה לאותה עלמה, שבגינה נתגייר?"

"איזו עלמה?"

"זו, שבגינה החל כל העניין."

תלה הבן עיניים שואלות באב. תלה האב עיניים שואלות בבן. בינתיים הגיעה שעת ערבית, והיום יום שישי הקצר.

מיהרנו ליטול מהם פרידה. נרות עלו בחלונות. 

"בכל זאת מעשייה", טענו ידידי באותה מסיבה.

"בכל מקום אחר בעולם אולי מעשייה. רק לא בישראל?..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים