"הדובדבן המר" של מסלקי הפצצות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1982 >> "הדובדבן המר" של מסלקי הפצצות

 

17.9.82

"הדובדבן המר" של מסלקי הפצצות

מעשה בחבלני צה"ל שחרפו נפשם כדי לשחרר בית ספר בכפר לבנוני ממילכוד שמילכדוהו מחבלים מבנגלדש והלקח המר שלימדו אותם בני הכפר.

* * *

ארזו הכל לתוך הטנדר. כיסוהו באברזין והיו מוכנים לשוב לבסיסם. לולא הכתובת העוטפת ומזהירה, מלפנים ומאחור – "סילוק פצצות" – סתם מכונית מסחרית.

היה יום עבודה קשה. פינו נפלים בדרך קארעון. אחר כך היה צריך לטפל בתותח שלל, שפגז חי נשאר תקוע בלועו, ואי-אפשר לפרקו ולהזיזו מן המקום בטרם תוצא ממנו הרעה. ניתן לסובב את הלוע ימינה ושמאלה. ימינה – והרי הוא מטווח אל ראש הנקרה ונהריה. שמאלה – אל מטולה וקרית-שמונה. חייבים להוציא את הפגז. איך? עושים חושבים. והדרך נמצאת.

אחר כך היה סיפור האנשים הטובים שעברו בשטח וראו גוויות מחבלים. החום רב. הצחנה עולה. איך ייתכן לזלזל כך בגוויות? אמרו זאת לפיקוד, ואף שהגוויות נמצאות בשטח מלא נפלים נשלחו חיילים למשימה. עתה עומד מפקד חוליה לסילוק פצצות וחושב: הישלח את חייליו לנקות שדה של נפלי פצצות-מיצרר כדי שיהיה אפשר להוציא גוויות של אויב? מה עדיף? על מי צריך לחוס יותר? על המתים או על החיים? ובייחוד שהחיים הם אחיך, פקודיך, התולים בך עיניים מאמינות, הולכים אחרך.

אבל פקודה היא פקודה. מתחילים בביצוע. במשנה זהירות. לפתע נוכחים לדעת שהדרך שעליה עומדים, שבה נע צה"ל, מלאה נפלים גם היא. שוב אין פנאי לשקול מה עדיף. מוכנית מתחילים לנקות את הציר. בשדה הגוויות יטפלו אחר כך...

כשחזרו לבסיסם כבר היה ערב. החמה שקעה באדום והשאירה שמים בוערים. ההרים סביב גלשו ביחד עם הצאן לשדות מעובדים, לבוסתנים של תפוחים ואגסים ומישמש. גלשו לכרמים כבדי אשכולות, שירדו מן ההרים אל העמק. באוויר עמד ריח דובדבנים חמצמץ-מתוק, שהזכיר את אירופה. וולודיה המש"ק זכר את גן-הדובדבנים של צ'חוב. אלא שעכשיו לבנון לא היתה דאצ'ה, לא בשבילו, ובגנים לא נראו נערות רכות בקרינולינות ותחרה, כמו שראה ב"בולשוי", אלא פלאחיות צבעוניות מיובלות ידיים ורחבות כפות רגליים, אף שמרחוק היו יפות יותר מן הנסיכות בשמלותיהן הצבעוניות ושביסיהן המרוקמים.

*

הגיעו אל המחנה והלכו אל האוהל שלהם, שעמד פרוש ומובדל מאחרים, ליד הגדר... באיזה קושי השיגו את יריעת הרשת, שתצל מעט מעל לראשיהם, שתגן מפני הטל, השמש. "מסלקי הפצצות" הם בבחינת צוענים, כעין בנים חורגים, נדבקים לאיזו יחידה, אבל אינם שייכים לה, מין ספחת מלאה חומרי נפץ ומנגנוני גישוש והפעלה.

איש אינו משתוקק לקרבתם. אנשים שתקנים הם, העושים עבודה נהדרת, אבל אינם שייכים לחבריא. אינם מופיעים בתקן ולא באספקה של הגדוד או של הפלוגה. הכל תלוי ברוחב לבו של המפקד. רוצה – דואג להם. לא רוצה – עניינם. לעתים קרובות, גם אם רוצה, אין ביכולתו לעזור. הללו חייבים לדאוג לעצמם, להיות מצויידים בכל, עד לפריט אחרון, לרבות צורכיהם האישיים. אוטונומיה מבורכת, הנותנת חירות מלאה למפקד וליחידתו. 

דני, הממונה על ה"מטבח" שלהם, מעלה אש בגזייה של פיקניק שהביא מביתו. הוא יתקין "גולש" מ"לוף" מנות-הקרב. לו הקדימו מעט, היו זוכים בוודאי בארוחה מן המטבח הכללי, בפרי, בירק טרי.

עתה הזמן לחייג הביתה ולא לדעת מה לומר. לשמוע את קולה של הרעיה הצעירה ושל דניאלה התינוקת, המאמצת את כל כולה לפקעת פעילה כדי להוציא מילה: "אבבא, א, בא". אפשר לתת הוראות כיצד מפעילים את הווידאו ששאלו מחנות החשמל, כדי למלא את הערבים הריקים לבד. לו היה פנאי בידיו, בטרם רץ ליחידה, היה בוחר לה סרטים בספריית ההשאלה גם התינוקת היתה מביטה בסרטים וכל אימת שהיתה רואה גבר צעיר, היתה מצביעה באצבעותיה השמנמנות ומצייצת: "הנה, אבבא..."

אבל לא היה סיפק בידו. רץ כחולה ליחידתו. כאילו גורל המלחמה כולה תלוי בו. בשל אותה סיבה, גם לא הספיק לצייד את יחידתו ביריעת בד הגונה, באוהל טוב שיגן עליהם מפני שמש, טל ורוחות.

וכך יוצא, שאנשים השמים נפשם בכפם, כל אימת שיוצאים למשימה, אינם יודעים מנוח בטרם פעולה. הזר יתמה מניין לוקחים את כוחות הנפש לא להיות ממורמרים, לא להיות נעלבים, לא להיות "גמורים" כאשר עומדים מול המשימה.

מסלקי הפצצות הם קטנים מאוד בשולי המחנה, אבל בשדה, מול האימה הארוזה בכל מיני תחפושות-מלכודות, המקצוענים הללו הם מלכים. כל אחד מהם מרגיש חשוב מאוד. כל הצבא כאילו תלוי בהצלחת פירוק נכון של פצצה, סילוק קליע חי, פינוי דרך מנפלים. איש החבלה נותן פקודות, כולם נשמעים. גם גבוהים ממנו בדרגה. אתה מתרכז כל כולך ב"פלונטר" הקטן המונח לפניך. איך לפתור אותו. איך לסלקו. איך תוכל לו ושלא יהיו אבידות. לא לך, לא לאנשיך. לא לסביבה. לעשות במהירות וביעילות ובלי "שוויץ", כאילו כלום. האישור – מבט מסור בעיניו של פקוד, חיוך קטן שבע רצון בזוויות הפה, לתכסיס חדש, ולבסוף – הרגשת רווחה שהצלחת. שהשארת אחריך שדה נקי, שלא נפלה שערה משער ראשם של הנתונים לפיקודך, שלא נגרם נזק לסביבה.

לחייג הביתה לא היה אפשר כי במקום שכוח-אל זה שקוראים לו כפר משכי לא היה כדאי להתקין קו לחיילים. מחר, אולי מחרתיים, כאשר יגיעו ל"פריס" – היא מרג' עיון – או למטולה, ישתלטו על כל הטלפונים ויחייגו. בשביל כל הזמן. יצלצלו גם לאמא, שמאז נקראו לדאוג ל"שלום הגליל" אינה יודעת שלווה. לא ביום ולא בלילה. לבנון נראית לה כלוע אדיר ונורא, הבולע אנשים-בנים ופולט בחורים קטועי-איברים, והיא נתונה בחרדה מתמדת, לבה עולה לגרונה, קולה משתנק, כולה נצטמקה כזקנה. 

האימהות הללו תלויות כאבן-ריחיים על צווארי הבחורים, המרגישים משום-מה אשמים, ומוצאים את עצמם מצטדקים כל הזמן. בין האישה והאם והעיתון שקוראים מדי פעם והחדשות הבוקעות מן הטרנזיסטור, נגמר מעט הביטחון בהיגיון המלחמה. נחוץ ניתוק גמור מן המתרחש שם למטה, בדרום, בארץ, כדי שיוכל חייל להיות לוחם.

ואין הרגשה שהעורף אחריך. בשובך אינך מרגיש גיבור. אל הלהט והלהבה העולים בגופך בשעת מעשה המלחמה מתלווה טעם של עבירה, מצוות חטא, שהשתיקה יפה לו. אולי, על כן, במלחמה זו, שלא כבאחרות, לא חוברו שירים ולא פזמונים ולא מנגינות.

*

כאשר חזר וולודיה המש"ק מן ה"מקלחת" המאולתרת, שרק בשקט את "לילות מוסקווה", משום-מה. ציון, החובש מראש העין, החרה אחריו בקולו. למרות שהקיץ היה בעיצומו, היה קריר, ומן השדות עלה קוקטייל של ריחות – דובדבנים ומישמש וצבר התערבבו זה בזה, הופיעו בנפרד ושוב נתמזגו. יורם הירושלמי העלה אור בעששית הגז, האוכל חולק ב"מסטינגים". אכלו וזימזמו ביחד.

"איזו אידיליה, איזו אידיליה..." אמר רב-טוראי צעיר, שהופיע מן החושך, כמוכיח אותם על פניהם. 

וולודיה השיב ב"אחאלאן."

"אהלאן" – תיקן ציון.

"קוראים לך למיפקדה. המפקד אמר שתבוא בבקשה מייד, הקצין גיורא" – אמר החדש, גם הוא במבטא רוסי כבד.

"מצא מין את מינו. פעם ראשונה שאני מוצא במלחמה זו עוד בחור לא יליד הארץ"

"לפקודתך," השיב גיורא בחצי לצון וקם ללכת אחרי הרב-טוראי הזר. בכל המלחמה הזו נלחמו כמעט רק ילידי הארץ ואילו הפלשתינאים כביכול – איש מהם לא נולד בארץ, אז מי כאן הפלשתינאים? – הירהר גיורא. 

"יאכל. יגמור לאכול, בבקשה..." – אמר הרב-טוראי.

באוהל המפקד ישב ערבי זקן ופכר אצבעותיו.

האיש הזה – אמר המפקד – יש לו בעיה. מבקש שנפנה את בית הספר שלהם, שננקה אותו ממוקשים. ישבו שם מחבלים, ובית הספר מולכד. אני מבקש שתקבע איתו זמן ותעלה איתו מחר בבוקר, דבר ראשון, ותראה מה ניתן לעשות.

"כן, המפקד," השיב גיורא בשפה רפה.

למחרת היום, עוד לא יצאה השמש מנרתיקה, וכבר עמד הערבי הזקן בפתח אוהלו של גיורא.

עברו את כפר משכה, על בתיו, בנויים אבן, המטפסים אל-על על צלעי הסלעים וההרים. בתים יפים וגינות טריות, וילאות בחלונות, פרחים ליד האיקונין של האם ובנה בכיכר הרחוב הצר. כפר נוצרי נחמד ונקי, צח ולבן מתעורר לקראת יום חדש. בבת-אחת נגמרת הדרך והמכונית מטפסת מעלה בשביל-לא-שביל דחוק סלעים, אל ראש ההר. ועד ראש ההר בקתות עלובות, מיבני-אבן דלים.

הבקתות הרדומות, שנראו כמו נטושות, מתחילות לרחוש חיים. נשים, גברים וטף רצים אל שתי המכוניות עם האנטנות וחיילי צה"ל. מסתכלים בהם מקרוב בסקרנות רבה. הכפר הזה לא ראה חיילים ישראלים המלחמה התנהלה למטה ואליהם לא הגיעה. המחבלים, שישבו בכפר זה חמש שנים, פינוהו בלי שנורה לעברם אפילו כדור אחד. בלי שום מלחמה. אבל כשי על שנות האירוח השאירו להם את בית ספרם ממולכד.

"איפה בית הספר?" – שואל גיורא.

הזקן מצביע לעבר מיבנה עלוב בן שניים-שלושה חדרים ומרפסת, ובו חבית ממולכדת.

הקצין בודק את המקום, ואומר: "צריך לפוצץ את המטען, ממרחק."

"ומה יקרה לבית?"

"ייהרס."

את זאת מבקש הזקן למנוע. זה בית ספר, הוא מתחנן לפני הקצין הישראלי. כמה שנים חיכו, כמה עמלו וכמה טרחו עד שזכו לבית ספר משלהם, ורק נשלם הבניין, שנה אחת הספיקו ללמוד בו ואז השתלטו עליו מחבלים שחומי-עור מבנגלדש. ישבו ואכלו אותם ואת יבולם. גנבו, חמסו, אנסו. כמה סבלו תחת שלטונם האכזר. ועתה, כאשר אלוהים עזר להם וצה"ל נכנס והניס אותם מכאן, וסוף סוף ראו מעט אור, חשבו לשפץ את בית הספר, להביא מורה, שגם ילדי הכפר תולתתה ילמדו קרוא וכתוב ויהיו בני אדם...

ריחם הקצין על הזקן. "תן לחשוב" אמר לו "אולי בכל זאת נמצא דרך."

אבל לאחר בדיקה נוספת אמר: "לא נוכל לעשות דבר. איני חושב שמיבנה ישן, ואפילו חדש, עדיף על חיי אדם. לא אוכל לסכן חייו של חייל שלי. מצטער."

"חכה עוד יום. אל תפוצץ היום," התחנן הזקן. המיבנה הוקף בתיל ונקבע שילוט אזהרה והמתינו.

עבר יום. עם בוקר כבר נראה הזקן יושב על אבן ומחכה.

חשב – הוא אומר – שבאמת, למה יסתכן ישראלי בשביל איזה בית ספר בכפר לבנוני קטן? אבל בחור לבנוני, שהכפר יקר לו, שגרים בו האחים שלו, זה דבר אחר. על כן הוא, חג' מוחמד יונס מחפוז מכפר תולתתה, מבקש להביא מתנדבים, הישראלי ילמד אותם מה לעשות ויפקח עליהם מרחוק.

"תביא, נראה," אומר הישראלי.

הזקן חזר בבושת פנים. לא נמצאו לו מתנדבים. לא נותר לו אלא לעשות את המלאכה בעצמו. זקן הוא, אמר, וכבר ראה הכל. ויש לו בנים ובני-בנים, שבשבילם הוא רוצה שבית הספר יישאר על תלו. ואם יראה או לא יזכה לראות אותם לומדים עוד בחייו, לא חשוב. העיקר שיידע, שבית הספר נשאר על תלו וצאצאיו ילמדו בו.

הקצין מצא עצמו מקיף את הזקן בזרועותיו. תראו את הגיבור, ספק צחק, ספק ביקש לבכות. "תראו את השאטר! לך הביתה. בינתיים נחשוב. תשוב אלי מחר."

למחרת היום עלו "מסלקי הפצצות" לראש ההר. גיורא ניגש אל החבית הממולכדת, עשה מה שעשה ומיהר להסתלק. היו דקות אחדות של מתח. הנשים והילדים שאצו מכל עבר הורחקו, עמדו והסתכלו מרחוק. הפתיל בער בלהבה קטנה. לעת עתה הכל בסדר. עוד שנייה תהיה גורלית. אפשר שהכל יתלקח והמיבנה כולו ייהרס. ואפשר שרק דופן החבית תיקרע, ותכולת החבית תישפך החוצה מבלי להידלק. הקצין נטל סיכון לא מבוטל בהפעלה מקרוב, אך הוא לא היה מסוגל לעמוד בהפצרותיו של הזקן, לחמוס את תקוותו. עוד רגע. האש לוחכת את שארית הפתיל, נשמע נפץ קל, הדופן מתפרקת, חומר הבערה נשפך החוצה. 

כל הנוכחים מרקדים על רגליהם. גם הקצין, גם החיילים, גם הזקן, התופס ידו של הקצין הצעיר ומנשק אותה. 

למן אותו יום, משך כל ארבעים היום של גיורא בלבנון, מצא עם בוקר סלסילת דובדבנים ליד פתח אוהלו. פעמים גם נתח גבינת צאן. נער רכוב על חמור היה נחפז לברוח בצחוק במעלה ההר, אל תולתתה. 

הסיפור הגיע לאוזני והיה כדבש על הלב. ניסיתי להגיע לתולתתה, אך איש לא ידע היכן הכפר. במפה לא מצאתיו. איש ממיודעי לא ידע על קיומו. לבסוף דובר צה"ל איתר את הקצין, גיורא בני. ובשבוע שעבר הגעתי אל הכפר הקטן, קטן יותר משיכולתי לתאר.

כיוון שנסתיימו המילואים ושוב לא ניתן להיכנס ללבנון, מתרגש כל מי שחוזר למקום לחימתו,שם סבב כבעל בית. הקצין התרגש שבעתיים לקראת הפגישה עם בית הספר שהציל מחורבן, מן הפגישה העתידה עם הזקן, שלמד לחבבו ולכבדו, והצטער על שלא הכין מתנה נאותה לבית הספר – אולי ספר לימוד עברית, אולי מחשב כיס קטן, אולי לוח מודרני?

עוד לא היה סיפק בידינו להגיע לבית הספר וכבר תפסו אותנו נופשים ולא הניחו לנו לעבור בטרם נטעם מן הפרי והמשקה, וגם הוציאו לנו מיני מאפה ותבשיל. הודות לצה"ל, אמרו, יכלו לבלות הקיץ במעונם. היה קשה בביירות, אך הבית פונה, המחבלים סולקו, ופעם ראשונה זה שנים ניתן להם ליהנות מביתם הכפרי. כן, הם שמעו את סיפור בית הספר. קצין יהודי חכם הציל אותו. כן, הכפר חוזר להיות פנינה כבעבר – הנרצה שיראו לנו את חורבות הארמון הרומאי, הדבר הכי יפה בסביבה, שבאים לראותו מרחוק ומקרוב...

אם כבר לומדים בבית הספר אינם יודעים. ילדיהם לומדים בבירות ובשבוע הבא ישובו לשם. 

אחר כך הגענו לבית הספר. מצאנוהו כפי שהושאר לפני חודשיים – מלוכלך, מטונף, על הקירות כרזות ניאוף וחירוף, ניירות ותעודות מעוכות של המחבלים מבנגלדש. החבית הממולכדת וכל חומר הנפץ שנשפך נשארו גם הם כשהיו.

מצאנו גם את הזקן.

"כן. אמת. שמי מוחמד יונס מחפוד. כן. זה בית הספר שלהם."

ישבו פה מוחרבין?

"כן, ישבו."

מבנגלדש?

"מבנגדש."

עזבו?

"עזבו."

היו רעים"

"לא זוכר. זקן. לא זוכר."

השאירו את בית הספר ממולכד?

הוא מגרד את מצחו – אינו יודע מה להשיב.

מי סיכן פה את החיים כדי להציל את בית הספר? 

הזקן שם את עצמו כלא מבין דבר, לא זוכר דבר.

למה לא ניקו את בית הספר? למה עוד לא לומדים בו? הרי אמרת שמייד תביא מורים? – רוגז גיורא, נעלב.

"לא מצאנו מורה," אומר הזקן.

וחיפשתם? אמרת לי רק תשחרר את בית הספר מן הפצצה, ננקה אותו, נכניס רהיטים, נביא מורים, ואם לא אראה בעיניים שלי, אדע שבית הספר נשאר וילמדו בו הבנים של הבנים שלי, ויהיו בני אדם... חיקה את קולו. אתה זוכר שאמרת?

העיניים מתרוצצות בתוך הפנים חרושות הקמטים. הפה שותק. 

"אבוּנה זקן", אומר בנו, "שוכח מהר!"

וזה שהיית שולח לי דובדבנים כל יום, ומשאיר ליד פתח האוהל, זוכר?

"עונת הדובדבנים נגמרה," נאנח הזקן.

* * *

הסתלקנו דוממים. סומק עמוק עמד בלחייו של הקצין הצעיר. במקום שם מתחילה הדרך למשכי עמד הבן וסל תפוחים בידיו.

"סליחה, הקצין, גיורא ככה זה החיים, יא אחי...".

 
לייבסיטי - בניית אתרים