הדוב יצא מן היער – בפורסט הילס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> הדוב יצא מן היער – בפורסט הילס

 

ניו יורק 24.2.72

הדוב יצא מן היער – בפורסט הילס

שני בנייני ענק שעומדים בראשית בניינם בפורסט הילס, יצאו מרובע המגורים הנאה של ניו יורק והעמידו את יהודי ארצות הברית על רגליהם ואף הזעיקו אותם אל הבריקדות.

"אנו רואים בפורסט הילס את 'קו בר-לב' שלנו..." אומרים מנהיגי הקהילות היהודיות. "ומכאן לא נזוז. עד מלחמת ששת הימים עוד ניתן היה לומר ליהודי, בפה מלא בכתבות על קירות, באיומים ובמעשי אלימות, 'זוז מכאן'. אבל מאז מלחמת ששת הימים איש לא יכתיב ליהודי מתי ולאן יזוז. איננו מפחדים גם מן 'הרושם הרע' שנעשה בעקשנותו ולא מתדמיתנו הליבראלית שתיפגע. אנחנו אזרחים שווים באמריקה, אנחנו גאים להיות יהודים, ורוצים לחיות כמו יהודים, ושום קבוצה אתנית אחרת, שום מוסד, לא ראש עיר ואפילו לא נשיא, לא יפגעו באורח חיינו, גם אם יעשו זאת בשם הדמוקרטיה והשאיפה לקידום שכבות מפגרות ומלחמה בגזענות. איננו מצטרפים לרגשי האשם של האמריקני ואהבתו המתרפסת המכה על חטא כלפי כל קבוצת לחץ סובלת. בכל אופן – נוח מאוד לפצות את ה'אנדר דוג', על חשבון עם ישראל. כך זה עם הערבים בישראל וכך זה עם הכושים בארצות הברית."

סערה בכוס מים...

דברים אלה ודומים להם שמעתי מפי יהודים רבים. מסתם יהודים, ממנהיגים, מרבנים, מאנשי ישראל הצעירה, ומאלף ואחד מוסדות וארגונים ומרכזים וועדים של עמך ישראל היושב בגדולה בתפוצות, ומעל גבי עיתונות יהודית ואנגלית, בטלוויזיה, ברדיו, באסיפות המוניות, והפגנות אין-קץ. וחייבת אני לומר שתחילה נראתה לי ריתחתם וההשוואה למלחמת היהודים בישראל – מוגזמת. שני בניינים... מין קלושמרל הסיפור כולו. האין כאן סערה בכוס מים? האין זו סתם היסטריה, מתוך געגועים לפעילות יתר, מתוך געגועים לאתגר ומלחמה והפגנות ונאומים... היש בכוחם של שני בניינים להרוס חיי קהילה וקהילות, לסכן המשכיות יהודית, גירוש מבתים? וכי אין זה לגיטימי שרשות עירונית תדאג לדיור לאזרחיה, בכל מקום שהיא מוצאת קרקע פנויה לכך? וכי חייבים לשמור על ריכוזים של קבוצות אתניות, ולא לשאוף לפזר אוכלוסיה כדי להרים משפל מעוטי יכולת, ולתת להם הזדמנות ללמוד ולהתחנך בסביבה נקייה ובטוחה? והאם לא נלחמו ולא התמרמרו היהודים נגד כל מי שניסה לשמור אותם בתחום מיוחד, בגיטאות?!

במצב רוח זה הלכתי לחפש מענה לסערת "פורסט הילס", שאגב מרבית הישראלים יושבים בה וכבר זכתה לכינוי "ישראלנד". ראיינתי מנהיגים כושים ומתכננים אמרקינים, פקידי עירייה בכירים, מנהיגים יהודים, סתם אנשים בשכונה, רבנים וכמרים – ומכל אלה ארשה לעצמי להציג כאן שני גברים ואישה אחת.

תחילה: מר מארווין שיק, עוזרו של ראש העיר לינדסי.

"ברוכה הבאה" – בעברית...

נאמר לי על ידי יודעי דבר, כי איש זה הוא אחד הקובעים, אם לא הקובע, בנושא ביצוע הבניה למעוטי יכולת ב"פורסט הילס" – ומייצג למעשה בסכסוך הגדול את ראש העיר, לינדסי. צלצלתי למשרדו והפקידה השיבה באדיבות כי שיחה עם מר שיק צריך להזמין לפחות שבועיים מראש. וכי היום, אינו עובד כהרגלו, שמונה-עשרה שעות, אלא רק תשע. השארתי את שמי ואת שם העיתון בשבילו אני עובדת, ולא עברה רבע שעה והטלפון צלצל בתשובה. "מר מרווין שיק רוצה לשוחח עמך" – אמרה המזכירה, ומעברו השני של הקו התרונן קולו של האיש החשוב ב"ברוכה הבאה לניו יורק" בלשון קודש עסיסית. לא עברה שעה ואנו יושבים בלשכתו, הנראית כמו אחד המשרדים הממשלתיים ביפו מימי המנדט, ומראיינים את האיש הנורא האחראי לאי-ביטול תכנית האסון, כפי שקוראים לתכנית הבינוי בפורסט הילס, אשר הביא את יהדות אה"ב ל"קו בר-לב".

"לא כצעקתה" חוזר ואומר מר שיק. הבה נספר ראשון ראשון ואחרון אחרון. העניין התחיל לפני שש שנים. חיפשו מקום לדיור אנושי לאנשים בעלי הכנסה קטנה – הפרוייקט מוקם מכספי הממשלה הפדראלית – ומצאו שטח מתאים ב"פורסט הילס". התכנית פורסמה, היתה התנגדות של התושבים אבל התנגדות הייתי אומר, פאסיבית. התכנית אושרה על ידי ראש העיר, יו"ר מועצת העיר, המבקר וחמישה נשיאים של חמשת האזורים של ניו יורק, ועברה בלי התנגדותו של נשיא המועצה של אזור פורסט הילס, שהיה בזמנים ההם מר קריאל – איטלקי. במשך השנים נשכח העניין כולו. ולאחר כל האישורים, כאשר ניגשו לביצוע התכנית, התחילו אספות רבנים, ארגונים יהודיים, קבוצות קהילתיות, מועדונים וכדומה והפכו את שני הבניינים לסלע מחלוקת אתנית. כאילו רצה מישהו במפגיע לפגוע בציפור הנפש של היהדות.

בשלב זה נכנסה המזכירה והביאה לעוזרו המינהלי של ראש העיר ניו יורק, אחד מגדולי הכרכים בעולם, את ארוחת הצהריים שלו: גביע נייר עם קפה, ועוגה שטוחה ויבשה עטופה בצלופאן, שעליו מודפס באותיות עברית: "עוגה אפויה על שומן צמחים, כשרה למהדרין. פארווע. 

העוזר המיוחד לראש העיר של אחת מבירות העולם, חבש כיפה, מילמל ברכה והחל בארוחה...

מדוע מתנגדים תושבי רובע פורסט הילס לתכנית?

ת: אין לי מושג.

ש: האם אתה גר בפורסט הילס?

ת: לא. אני גר בבורו-פארק. האזור היהודי ביותר והאורתודוכסי ביותר באמריקה. אני שומר מסורת ואוהב לגור, תמיד גרתי ותמיד אגור בסביבה חרדית.

ש: האם היית מתנגד לתכנית בניה למעוטי יכולת בשכנות שלך?

ת: בבורו-פארק אין קרקעות. אין גם פארקים בבורו-פארק (צוחק) ואין מקומות לבנות.

ש: אתה שמח על כך?

ת: שתיקה, אני מדגיש זאת כדי לציין שאני עשוי להיות האדם האחרון עלי אדמות שיתכוון לחבל כהוא זה באפשרות של חיים יהודיים.

ש: איזה בניינים ייבנו בפרוייקט העירוני?

ת: שלושה בניינים בני 25 קומות כל אחד. 840 יחידות דיור של 1-2 חדרי שינה (כולל חדר מגורים, מטבח ושירותים כמובן...), כארבעים אחוז מן הדירות יימסרו לאנשים קשישים מעל לגיל 65 והשאר משפחות רגילות. אומדים את מספר הדיירים בין 3-4 אלפים איש בשלושה בניינים. בשכר דירה חדשי, כמובן.

ש: מי יהיו הדיירים?

ת: כמעט כל אחד שיגור שם יהיה יהודי. החוק הפדראלי דורש שתינתן עדיפות לאנשים הבאים מן הסביבה, והאנשים שביקשו כבר להשתכן בפרוייקט הזה הם יהודים, אבל איני חושב שהדרישה תהיה לכל הדירות – אולי 25% יהיו משתכנים אחרים, מעדות אחרות, אם אכן תצא התכנית אל הפועל.

ש: כלומר – אתם חושבים לוותר על התכנית?

ת: אנחנו מפקפקים אם זה ייבנה. אגב, אנחנו בונים בנורפולק סטריט, שני בניינים לבעלי הכנסה קטנה – והסביבה אינה יהודית – ולמרות זאת שבעים אחוז מן הדיירים יהיו יהודים ואיש אינו צועק חמס. 

ש: אנשי פורסט הילס טוענים שהבאת בעלי הכנסה מועטה, ובניית בנייני-ענק, יהרסו את הסביבה, וגם זו אחת מסיבות התנגדותם. האם אתה בעד או נגד התכנית?

ת: גם אני נגד התכנית – אמר מארווין שיק לתדהמתי. לא מפני שהתכנית אינה טובה ואינה צודקת אלא משום שהיא הביאה כל כך הרבה מרירות, ששוב לא כדאי להיכנס לעניין.

אבל למעשה, לא אני הקובע בעניין, ולא אני הרשות המטפלת והמשפיעה. הממונה מטעם ראש העיר הוא סימיאן גולר – אדם שחור. 

מארווין שיק מכהן בתפקידו זה יותר משנתיים. היה פרופסור באוניברסיטה של עיריית ניו יורק, כותב טור שבועי ב"ג'ואיש פרס". נשוי ואב לילדים. הרצה בשנה שעברה בבר-אילן, נוסע לישראל לפחות פעמיים בשנה ומקווה להתיישב בה. 

למחרת היום, כאשר הלכתי לראיין את נציגי הקהילה היהודית בפורסט הילס, וסיפרתי להם על הטיעונים ששמעתי מפי עוזרו היהודי של מר לינדסי, מלאו פיהם צחוק. לא דובים ולא יער. "כל סיפוריו של מארווין שיק הם התחסדות ואין בהם אמת, אם להשתמש בלשון עדינה. כתבי זאת בשמי," אמר ד"ר אלווין לישינסקי, הנשיא היוצא של ארגון קהילות יהודיות. מארווין שיק קיבל משרה רמה כדי לשתוק. הוא היהודי של לינדסיי, העושה בשבילו את המלאכה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים