הדונז'ואן הזקן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> הדונז'ואן הזקן

1960

הדונז'ואן הזקן

אך יצאה הזקנה מן החדר, פסק הבעל להשתעל. בזהירות התרומם על מרפקו, כאילו היתה זו הקרואה אשתו – שם, הביט בעיניו המלוכסנות, שהיו פעם שחורות, לוודא שאכן באמת הלכה, וקפץ ממיטתו. המאמץ היה רב מדי. הוא צנח לתוך כורסה שעמדה בסמוך: "נא, נא מוליק, ככ ה זה. צעירונצ'יק כבר אינך"

שעול קל, כמו מדגדג, כמו כדי להצחיק, כמו להזכיר, התחיל לטפס ממעמקי הריאות. "אני כאן," אמר השעול. "לא אעזבך עוד."

"אל תעשה שטויות, נא מוליק," הוכיח עצמו הזקן. "כוח רצון, חחח..." הוא מחה את הליחה במטפחת, בדק אותה חזור ובדוק, שקל אם כדאי להראותה מחר לרופא, כאשר לאזניו כבדות השמע הגיעה איושה קלה.

"קלרה!" קרא בספק בושה ספק שמחה. אי-שוב לא שמע את ה"שלום לך שׂרוליק יקירי," שודאי אמרה בהכנסה. אודם קל כיסה את פניו החיוורים אך קולו המרעיד הצטלצל, למרות הכל, באחד מאותם הצלילים הגבריים והמפורסמים מן הימים הרחוקים ההם.

"הוי קלרה. ילדתי הפעוטה. אם כן באת. באת לבקר אצל הבחור הזקן." 

כך היה יום-יום. מדי יום ביומו היה שרוליק הזקן שולח אל קלרה מונית להביאה אליו. ומדי יום ביומו היה מתפעל מחדש מן הידידות ומן המאמץ ומכך שהאשה הצעירה זכרה אותו ובאה אליו.

קלרה היתה רווקה זקנה בגיל העשרים ועוד הרבה. סיפרו שלקלרה ילדה נחמדה, אך קלרה היתה בכל זאת בתולה זקנה וכזו תשאר גם כאשר יהיו לה נכדים ונינים. כי זהו אופי. איש לא חיזר אחריה מעודה, יום אחד נמצאה נשואה ויום אחד מצאה עגונה. נעלם הבעל ואיננו. הרומן הראשון, האחד והיחיד שהתרקם אי פעם סביבה, המחזר הראשון האחד והיחיד שידעה, היה שרוליק הזקן שהיה גיבור אי-שם-הרחק-בימים-עברו.

ואילו הוא – האיש שידע אהבות לרוב, האיש שידע יפהפיות לרוב, היה נאנח ואומר אל לבו, שהרי יכולה היתה זו להיות בתו. מה בתו? נכדתו! ואם גם נעדרת יופי היתה לחלוטין, היה גאה. ועוד איך גאה!

יש וסמוך לבואה, בטרם תפתח הדלת ויישמע קולה המתכתי של ידידת הזקונים, היה מדמה בנפשו שתבוא אחת... אחת אחרת. אחת מאותן הנשים הנפלאות עליהן נאמר "לא תחמוד". אחת מאותן הנשים, שלהן היה ממתין ליד הדלת בלב הומה ובפחד מאיים וצר שזו הנכספת לא תבוא. הלב שהקדים לשמוע לפני האזניים, היה יוצא במחול מחריש אזניים - ושרול הגיבור של אז, היה מרעיד כעלה בסתיו. הוא היה שולח ידים מפללות. נודר נדרים, נשבע באהבת נצחים לזו המתמהמהת, שלבואה הוא מצפה, לצפור הכחולה שלו.

אך הן היו באות תמיד. זרועותיו היו חובקות אותן בחשכה, קרוב-קרוב, ללא הגה וללא קול, ורק אותה הלמות מטורפת, ורק אותו מרוץ דמים... רבונו-של-עולם, היכן הם אותם הימים, היכן אותן הנשים והיכן אותו שרול.

דוק דק של דמעה הציף עיניו הכלות. ורצון עז פיתה לקום ולעמוד קרוב-קרוב לדלת, לבקש מן הלב שיהלום, להתחנן לדם שירוץ... אלא שתמיד ישבה הזקנה שלו וסרגה. כל חייה סרגה. דרך חיים שלמה, נצח שלם סרגה. את מרירותה, את כאבה, את אכזבותיה, את כל כולה סרגה לתוך מיליוני "העינים" אחר כך היתה מלבישה את אישה באפודות ערגתה להגנת עצמה, ואילו הוא חבק בהן אל לבו – פירות אסורים.

כאשר היה עוד צעיר, לא ראתה אותו באותם רגעים אחרונים של צפיה. היא לא ידעה היכן הוא ולא יכלה לבוא אליו עם שתי המסרגות הנצחיות וכדור הצמר המאיים. רק בשובו, מאוחר מאוחר בלילה, רצו המסרגות המהירות כחיצים מורעלים, כדור הצמר הגדול נתפעט, בטל מן הכעולם. ומעטה הצמר שנסרג – היה כהה ולח...

"את יודעת, קלרה ילדתי הפעוטה, הלא כך בינינו יכול אני להיות סבא שלך" (הכך מדברים לאשה צעירה?) "ואם אני אומר לך משהו הרי זו אמת לאמיתה," אמר ונטל ידה בידו. "זכרי זאת תמיד. אין יפה מן הידידות." אמר ולטף באגודלו את ידה החמה ונשק קצות אצבעותיה, (אלא שדמו נשאר איטי, האם אך בגלל פיסת ידה המכוערת?) "הכל הבל הבלים. גם ידיך היפות, גם קומתך הזקופה, גם נשיותך – הכל; כי הכל חולף. רק הידידות בת אלמות היא ואין יפה ממנה. וזאת אומר לך אדם שבע אהבות, אחד הדונז'ואנים הגדולים של דורו" אמר וליטף שערה, אך דמו – לא נענה.

המ... והלא יכולה היא להיות בתו. אפילו נכדתו! – חשב בלב שופע גאוה.

"קלרה, קלרה שלנו! ואני לא ידעתי שבאת." אמרה הזקנה שלו בשובה אל החדר, נטעה נשיקה על לחיה של ידידת הזקונים של בעלה וישבה לסרוג מצמר אפודות-העבר, גרבים חמים למיטה. וחיוך דק, חיוך של מה? חיוך של שלוה, של שמחה לאיד, של נושה אשר גבה סוף-סוף חובו, של אדישות? מה החיוך שהיה שפוך על פניה הרוגעות עת סרגה עכשיו את מיליוני העינים של זכרונות?

"תשתי תה, יקירתי? ויש לי גם עוגה נפלאה שקניתי במיוחד בשבילך. לא, לא צריך, אל תקומי. אני אמזוג לכם תה יקירתי ואת שבי כאן. שרוליק המסכן לא פסק מלהשתעל כל היום. נו – ומאז שבאת – ראי."

שיעול טורדני וצרחני התחיל לטפס ועולה ממעמקי הריאות. הזקנה מיהרה לצאת מן החדר ולהביא את התה המובטח, ואותו חיוך שליו הלך אחריה ועשה את שמחת הפגישה עם קלרה למלאכותית, לאנמית, לא קיימת.

קלרה היתה ככתם על פני הקיר. בחדר נהיה קר ופרוזדורים ארוכים וחשוכים פלשו לתוכו, מצטלבים כפסי רכבת בתחנה גדולה. הריקנות הלמה בקצב גלגלי ברזל נחפזים, ורגבים מאי-שם רמזו, רמזו לוֹ, רמזו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים