הדוקטורים לבית חנוך הכו שרשים בעמק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> הדוקטורים לבית חנוך הכו שרשים בעמק

 

74

הדוקטורים לבית חנוך הכו שרשים בעמק

הדוקטור דינה חנוך, פסיכיאטרית, התנדבה להיות המנחה שלנו בבית החולים בעפולה, בו עובדים, מתמחים ומשתלמים כעשרים רופאים, עולים מרוסיה. המשימה שנטלה על עצמה כמעט בלתי אפשרית: הרופאים טרודים מעל לראש, ולא ניתן להפריע.

המנחה שלנו מתחילה לגלות סימני עצבנות. ביתה רחוק מבית החולים, בקיבוץ "רשפים" והיא מגיעה לעבודתה במחלקה הפסיכיאטרית ומבית החולים לביתה – בטרמפים. "אביא אותך הביתה" – אני מבטיחה לה ומוסיפה מלח על הפצעים – "מה זה, אין לך מכונית? חשבתי שלכל עולה מרוסיה יש מכונית וולבו."

היא מביטה בי בסלחנות שאינה נעדרת צער. אם יש משהו שהקים חיץ בינינו לבין העליה הנפלאה הזו, הרי הוא החלום הישראלי שהלעטנו בו את עולינו. כאילו אמרנו להם – קחו ושתקו – מה עוד אתם רוצים. ולאחר שעוררנו בהם את האהבה לאביזרים, לאחר שהסברנו להם הסבר היטב את ההזדמנות שאין להחמיצה, אנו מחמיצים להם פנים, מטיחים בפניהם דברים ומקנאים.

"הזכויות הללו – אומרת הדוקטור דינה – אני עומדת לרכוש עכשיו מכונית קטנה, בתנאים שרוכש אותה כל ישראלי. ואיני מצטערת על אבדן 'הזכויות'. באמת לא. כי אז – כאשר באנו – היה לנו יותר קשה לקנות מכונית מיוחסת פטורה ממכס – מאשר עכשיו במלוא המס."

התביישתי בהערתי, והאישה הנבונה הבינה – סוף סוף פסיכיאטרית...

בלי חבלי קליטה

בית החולים שבעפולה משרת כמאה וחמישים אלף נפש. קיבוצים ומושבים וכפרים ערביים. מוסמוס, נצרת בית שאן וכל הישובים שביניהם. הרופאה הפסיכיאטרית מברית המועצות, מטפלת כאן בבעיות המורכבות של האוכלוסיה הקיבוצית, שאין להם אולי דוגמה בעולם. נפשו הסבוכה של אדם שנולד וגדל בקולקטיב, במבחנה חברתית ייחודית, שבעיות המשפחה שלה שונות, יחסי העבודה, האהבה, הזיקנה... היא צריכה להבין את האדם היהודי כחקלאי, את הפלח הערבי, את הצבר דור שלישי ורביעי שלא טעם טעם אנטישמיות – וכל אלה, ועוד הרבה יותר מכך – אחרי שלוש וחצי שנות חיים בישראל – להבין ולהביא מזור...

"לא היו לנו חבלי קליטה" – מספרת דוקטור דינה. "אני רק שמעתי על קשיי קליטה – ואילו הקליטה שלנו היתה קלה. את מבינה – היינו הרוסים הראשונים שהגיעו הנה... לא נפגשנו עם הממסד, וקודם התוודענו ללב היהודי החם, אליו התגעגענו – ורק אחרי כן לביורוקרטיה..."

"בעלי – ד"ר פנחס חנוך, אחיו של אסיר ציון, אריה לייב חנוך (שנידון ל-10 שנות מאסר במשפט לנינגרד), חלם תמיד על עבודה בקיבוץ – עוד בריגה החליט על כך. וגם אחיו, כאשר ישתחרר ויעלה ארצה, יצטרף אל אשתו מרי וילדו – בקיבוץ

"הלכנו לקופת חולים וביקשנו עבודה. התפנה מקום של רופא בעמק, ומאז בעלי עובד מטעם קופת חולים, בשלושה קיבוצים ואילו אני בבית החולים בעפולה.

"קיוויתי לגור במקום שרואים ממנו את הים. תמיד ראיתי את ארץ ישראל שלי ואת ביתי – על שפת הים. אבל כך הסתדרו העניינים שאת ביתנו בחרנו במגדל העמק ולשם הלכו גם הורינו. עתה, שבעלי עובד בקופת חולים, אנו גרים באופן זמני ב"רשפים", בעוד ביתנו הקבוע שבמגדל העמק מושכר בינתיים.

המשפחה על שלוחותיה (אחים, אחיות, הורים וגיסים) הגיעה לישראל באפריל 1971. בספטמבר כבר היו דינה ופנחס חנוך מסודרים בעבודה. הם הגיעו עם בת קטנה – וכאן נולדו להם עוד שני ילדים, ולולא הגיס העצור בברית המועצות, לולא הדאגה לו ולחברים לגורל, היה אושרם מלא. נעים להם בקיבוץ. אמנם קיבוץ של השומר הצעיר – והם אולי אינם מזדהים עם הדעות הפוליטיות שלהם, אך בחיי היום יום – טוב לחיות במקום שעוד נותרו בו אידיאלים.

ה"חולים" של גרישקין

אנו מטיילים בבית החולים, במחלקות, בפרוזדורים, בגן. בית חולים הומה חולים ומבקרים, רופאים ואחיות ואחים וילדים בכל מקום.

בינתיים מסיימים הרופאים עבודתם ונאספת קבוצה קטנה של "היינו כחולמים" ד"ר ישראל ולד – רנטגנולוג, וד"ר גרישקין – פאתולוג. האחרון אינו יודע עברית, לא היה באולפן ולא במרכז קליטה – "החולים" שלו אינם זקוקים לשפה... הוא מתלוצץ.

והרופאים אנדריאבנה אירנה – נאורולוגית, רופאה מומחה בת רופא מפורסם (שגם הוא עלה לארץ), וד"ר זילבר, סימון קרבצ'נקו, - כירורג, מרים גורביץ, רופאה צעירה ויפה ושקורקו מאוקראינה – ועוד מספר רופאים שיסלחו לי אם שכחתי להזכיר את שמם.

לא תמיד נוח לעבור את "חודשי ההשתלמות" – אבל, גם רופא ישראלי אילו בא לברית המועצות, אין ספק שחייב היה להשתלם שם ואולי אף לעמוד בבחינות מחודשות. בכל מקצוע חייב האדם להכיר את שיטות העבודה, את הצרכים, המיכשור – לא כל שכן במקצוע אקדמי, ולא כל שכן ברפואה. יסודות הרפואה זהים – אבל דרכי ההוראה, דרכי הטיפול, הצרכים, הלכסיקון – שונים. יש, דעה קדומה פה ושם מצד רופאים ישראלים. יש יותר מקמצוץ של עלבון כשמסבירים משהו שכבר מזמן הרשית לעצמך לשכוח – אבל בסך הכול תקופת המשבר נשכחת ואינה משאירה צלקת. אחרי תקופה קצרה יחסית – לא מרגישים עוד בזרות. מבחינה חברתית – "המעורבות" היא מוחלטת. לא עוברות הרבה שנים ושוב אי-אפשר לומר מי ותיק ומי חדש בארץ. סוף סוף להרבה רופאים בארצנו הקטנה יש מיבטא רוסי...

סימונה רוצה בהרבה אורחים

בין כה וכה נסתיים האינטרמצו הקטן שלנו על הרחבה שלפני בית החולים, והרופאים נתפזרו. מי בטרמפים – ומי בחזרה למעונות הרופאים בבית החולים. ואילו אנו – בדרכנו ל"רשפים". פה שמאלה ופה ימינה, והנה השער. והנה גגות אדומים, והדשא בירוק עמוק ריחני, והבית על הדשא בין העצים, והבעל שבא ממילואים וקורא בספר, קם לברך את הבאים, והילדים שבאים בריצה בזה אחר זה, מטפסים ועולים על האב, מתקפלים בזרועותיה של האם. העייפות כמו נגוזה. וסימונה הבכורה – בת השבע וחצי, שנולדה ברוסיה ואיבדה את המבטא, בעבודה עצמית אינטנסיבית, לטובת חיתוך דיבור צברי – כבר כורכת זרועותיה סביב צווארנו, וכבר מודיעה לנו שנישאר. לתמיד. היא רוצה באורחים. בהרבה אורחים בביתם הקטן, רוצה סימונה הקטנה מ"רשפים".

"מה יהיה לך מזה, סימונה הקטנה, אם אשאר אצלכם, והרי את תישני בבית הילדים?"

"אבל אני אדע שבבית שלנו יש אורחים..."

הרוסים הללו – קירבה, חברים, אורחים כמו אחים – אוויר לנשימה. בלי חברים מה טעם לחיים. בלי שהבית יהיה מלא – בלי לדבר על דברים שבלב, לעשות תוכניות, לרקום חלומות, להתווכח עד אמצע הלילה, להציב אתגרים – מה טעם? הם התחילו את העלייה כך. חיו במתיחות רבה, במחתרת אינטנסיבית, בקירבה שמוטטה כל מחיצה. ה"ביחד" היה האמצעי שהיה צריך להוביל אל המטרה, אבל במרוצת השנים הפך חלק ממנה. בלי העבודה "למען" ו"ביחד", בלי חברים שנושמים את אוויר ביתך, אי-אפשר להירדם בלילות. הנשמה הגדולה מתרוקנת, מתייבשת מצמא. עד שלא יעלה האח...

משפחת חנוך אינה לבדה. יש הרבה חברים בקיבוץ הקטן שמלאו לו זה לא כבר עשים ושש לקיומו. יש חברי קיבוץ. אבל לא חברים מן הבית, שהיו בין הראשונים לחתום על המכתב הגלוי הראשון אל הסובייט העליון, שביקש "שלח את עמי."

עם דוקטור פנחס חנוך אי-אפשר לדבר על עבודתו, על חוויותיו כרופא בשלושה קיבוצים, על "לילות כנען" – כשהוא נתון כולו ללילות הלבנים של מוסקבה. הוא אינו יודע מנוח, והוא אינו מרשה לעצמו לדעת אותו. עלייתו לא הושלמה עד שלא יעלה האח. פה, בבית הקטן, שהוא חדר ועוד פינה קטנה, חוגגת בעצבונה אהבת ציון סמיכה. בכל אשר תנוח העין – תראה תצלומי האח שעיניו יוקדות, וחבריו לגורל, תראה חוברות ו"קולות קוראים" הקורעים את הלב ומפקיעים את הבית משלוות הדשאים, מצילם של עצים, מצחוק ילדים.

ד"ר חנוך מדבר איתי ללא פרטים, כאילו מובן מאליו שכולם יודעים את המוצאות ואת הנוראות של שבי ציון, של אסירי ציון, של חיים במחנות. ברור לו שכל הארץ יודעת. אז למה היא מחרישה. ואני שותקת ואיני מודה באשמת האדישות. מסתכלת באיגרות העושות דרך ארוכה אל המחנה וחוזרות בחתימה של אישור. "נתקבל". הנה חתימת ידו של האח, הנה חתימת ידו של אסיר ציון אחר. כתבו אליהם – אומר פנחס. תנו פומבי לרוחו של היהודי הנלחם על זכותו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים