ההזדמנות האחרונה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> ההזדמנות האחרונה

 

8.2.74

ההזדמנות האחרונה

כל מי שיש לו רגל ויד וקצת תושיה, מצא דרך להתחמק מבעד המחסום באל עריש להתקדם בדרכי סיני ו"לצלוח" את התעלה. הזדמנות אחרונה – ואיך ניתן לוותר עליה. הזדמנות אחרונה לבקר במצרים (מי יודע מתי יינתן שוב לישראלי לבקר אצל שכננו...), ולהצטלם למזכרת.

ואקדים כאן מאוחר למוקדם. חבל שלא איפשרו לאזרחים שרצו בכך לחטוף מבט באהלי-יעקב בחבל ארץ זה, בטרם נע הצבא בחזרה. כי למרות העובדה שכואב לראות צבא נסוג מעמדות שכבש בהרבה דם וללא תמורה נראית לעין, בריא לנשמה ולמוראל לראות כוחה של משמעת אינטליגנטית.

האנשים שישבו בגושן אינם עיוורים. הם מפוכחים ויודעים יותר מאשר נכתב בעיתונים. יודעים מניסיונם האישי. חזו בבשרם. הם אינם ילדים. רוב רובו של הצבא מורכב מאנשי מילואים. וארבעת חודשי המלחמה, והישיבה באותן עמדות זרות ומוזרות של יבשת אחרת וצמחיה אחרת ומדבר אחר – לא חיממו להם את הלב. והם סבלו גם, לבד מהסבל הכרוך בהינתקות מן המשפחה והבית – באופן כלכלי. ועוד חודשים רבים ואולי אף שנים – ישלמו את חודשי "החופשה האפריקנית" הזו. והם עדים עתה "למריבות הגנרלים" וכל ערעור הסמכויות וניפוץ האלילים, מבלי שיבוא איזה מנהיג אחר תחתם, מנהיג מעורר כבוד והערצה ורצון ללכת אחריו.

והנה הם עוזבים את המעוזים, את האוהלים, את המחפורות, את השפניות. את "הבתים" תוצרת עצמית, את הזמן שאבד בצפיה ומאום לא בא אחריה, הם עוזבים לא בצהלה כפי שרואים בטלוויזיה, ולא בראש מורכן, כפי שנצטייר תחילה. הם עוזבים בתמיהה מסוימת אך עם זאת בכבוד עצמי.

וזאת בעצם רציתי לציין. על כך צר לי, שלא ראו זאת במו עיניהם רבים אחרי. את הגרעין הטוב הזה, החבוי אמנם עמוק בנו, מאחורי הרבה קליפות שאינן מצטיינות תמיד ביופין, אך הקיים בנו: של לויאליות עמוקה ונבונה, קשורה לצו השעה, מוכנה לתת נפשה על נצח ישראל, הלובש צורה חדשה – אך נשאר סוד ייחודנו.

ובימים אלה תמצאו אותו בשפע, בצבא המתקפל ואוסף פזורותיו ונע מזרחה. חזרה הביתה.

הרהורי חרטה, הרהורי חרדה

היא נראית עכשיו אחרת – האפריקה הישראלית. הצטמצמה, קטנה וכוחות של חילות או"ם ומצרים כבר נכנסו ותפסו מאחז. הצבא שלנו עסוק בהתקפלות, כאמור, בהובלת ציודו הרב מאוד בחזרה הביתה. ואינך יכול שלא להשתאות מכוחו של צה"ל, שבפרק זמן קצר מאוד, בנה שם והתבצר, והעביר כל כך הרבה ציוד. איזה כוח רצון אדיר, איזו תושיה ואיזה יידע הושקעו בהעברות האלה. איזו עצמה "ציודית" יש לנו – למרות כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. ולמרות כל הטענות שיש לעיתונאים על שהצרו רגליהם ולא הניחו להם להגיע אל מעבר לתעלה, איזה כוח הושקע בהתאפקות, איזה עלבונות ספגה ההנהגה בסיפורי המחדלים, ולא נתפתתה לגלות דברים כדי להחזיר עטרה ליושנה. המשיכה לנהוג כפי שחשבה לטוב ורצוי ומחויב השעה.

כך חשבתי לי הרהורי חרטה – ביני לביני. וגם הרהורי חרדה. הנה, הכוחות זזו. כבר לא יושבים על ההר הכל-רואה, וכבר יצאו מן הסואץ, והארמיה השלישית מטיילת על התעלה, קומץ הבחורים שעוד יושבים בצד זה – מה יקרה אם המצרים לא יעמדו בהתחייבויותיהם, לא ידללו את הכוחות, ויסגרו על הבחורים המצוים שם, בכוחותיהם העדיפים, ואנחנו נהיה הנצורים מעתה? כי אין לשכוח שמזה יושבת הארמיה השניה, ומזה הארמיה השלישית, ומאחור כוח מצרי אדיר וכל מצרים אחריו, ואנחנו רק על פס דק-דקיק, זעיר פה וזעיר שם, כבר במצב של מוחארם, עם "כל הרהיטים" בתנועה על המשאיות. ולא רק אני, בעלת העבר הצבאי המבוסס על טיולים, גם אנשים-גברים מלומדי מלחמות גם הם רועדים בחושבם על כך. לא טוב לחשוב על כך בייחוד שיש לך בן ברצועה הצרה הזו.

13 קילומטר מסואץ

כפריים, שלא נראו כאן קודם, צצו מאי שם. בבקתות החימר, עולה עשן וריח רחוק של תבשיל. ואחד זקן, יוצא מבין העצים, מלא חיוכים מתחלפים. מחייך ומזעים פנים... ביותר מקורטוב של חוצפה. חוצפה, ואולי ביטחון בצבא היהודי הזה. נגמרו היריות – אפשר לגשת אל חיל עם קלשניקוב ולהגיד לו במין ערבית אחרת, "בבקשה, אולי יש לך סיגריה. לא אחת. חפיסה." הוא מוכן לשלם. בבקשה. ומוכן גם לעמוד על המקח. יחידי הוא. ומסביב רק חיילים, והוא עומד ומתמקח.

אין בו איבה בישראלי. לא נשארת בו איבה. מצוי עמנו חייל, נכה מלחמה זו. אחד שבא עם הרופאה שלו, מבית החולים בא להראות לה את המקום שעליו נלחם ובו איבד את יד ימינו. והחייל הזה מושיט את יד שמאלו למצרי, מניח אותה על כתפו: "יהיה טוב, הוא אומר לו. יהיה טוב..."

וברקע בקתות בוץ הרוסות. נהרסו בקרבות, נהרסו אחרי הקרבות... 

"אבל עכשיו אין מלחמה, - אומר סייר, איש גבע - וחושבים על הכפריים הללו שישובו ולבם יכאב על ביתם שחרב, אילו אפשר היה – הייתי מתקן. חרפה סתם להרוס בתי מגורים."

"מלחמה..." אומר מישהו.

"צריך שייכתב להבא. אם תהיה מלחמה. לא להרוס בתי מגורים."

"אתה מחכה למלחמה חדשה."

"יש ברֵרה."

"ואם מתחבאים שם חיילי האויב..."

"אהה... אבל רק אם יתחבאו שם חיילים."

"וכדי לבדוק מוכרחים לרסס..."

"אמת. ובכל זאת..."

"בכל זאת אנחנו נוהגים כמו ג'נטלמנים. לא הרסנו להם את מכון הדשנים. לא נגעו בו. לא הרסנו להם את בתי הזיקוק..."

"הם אומרים שהרסנו."

"נהרסו עוד בימי ההתשה. לא הרסנו, לא רק מאהבה. רוצים שיקום לערים האלה. רוצים שיהיה פה יישוב אזרחי – גם לביטחוננו אנו זה טוב ומי בכלל מעוניין לפגוע באזרחים. זה רק יוצר איבה," מתפלסף חייל. 

"כל הפסיכולוגיה הזו כבר יוצאת לי מן האף. כל העדינויות אינן במקומן. הם פתחו במלחמה. טוב שיידעו האזרחים, שיטעמו על בשרם מה זה לפתוח במלחמה. זה לא רק עניין צבאי. זה עניין אזרחי. עניינו של כל אחד ואחד. שיכאב להם. שיפסידו, שיחשבו פעמיים במי בוחרים להבא, ואלה שייבחרו שיחשבו פעמיים לפני שיפתחו במלחמה..."

"חמדת לבי. אתה מדבר על המצרים, לא על ישראל. הפלאחים האלה בוחרים, מה? במצרים לא העם בוחר את המשטר."

"ובישראל, אתה רוצה להגיד שבוחר העם..."

"בהחלט כן."

"ראה את השינוי שחל אחרי הבחירות..."

"יש שינוי. לא הרבה, אבל יש. יש התרעה."

"ויש גם סימן שלא רצו בשינוי סופי. רק קצת."

"חבל."

"אולי כן, ואולי לא. עוד חזון למועד..."

"עוד מועד לחזון..."

"הם אומרים"

בשדה התעופה של פאיד, מהומה בינלאומית. אבל הכל בצבע חאקי... מן המחנה הגדול צועדים חיילים, נושאים עליהם את כל רכושם, ושרים. הולכים אל האוטובוסים העומדים בתחנות, עליהן כתוב – "הביתה".

הכל כרגיל. עד הרגע האחרון.

בייחוד במוצבים הקדמיים. בחורים תופסים תנומה ב"שפניות" הרטובות מאוד מן הגשם. ובחורים עומדים "על המשמר" – כרגיל, עיניהם עוקבות בלי הרף אחר התנועה המתנהלת מהעבר ההוא. קבוצת חיילים משחקת כדור עף. על התלולית ממול יושב חייל ומפצח זרעונים. מפצח ויורק למרחוק. לבוש הוא בדובון, מכנסים דובוניים, כובע סרוג וחם לו. מה עוד נחוץ לאדם שיהא מאושר, תלולית חול, שמש שבאה אחרי הגשם, גרעינים מלוא חופניים וחברים משחקים בכדור עף, וממול, במרחק חמישה מטר – האו"ם.

"ולא אכפת לך שמתקפלים."

"מה את חושבת, שאני מאוהב בסוללה הזו..."

"ומה דעתך על המחירים שהאמירו..."

"זה נראה לי רחוק. לא נכנס לי לאכפתיות שלי."

"ולי דווקא אכפת. אגיד לך מה. דופקים אותנו עם המחירים, שנשכח את הנסיגה."

"אכפת לך הנסיגה."

"כבר לא. מטושטש לי."

"אני חושב שגבולות קצרים יותר בטוחים."

"כך אומרים."

"מי אומר."

"הם."

"מי זה הם."

*

"אנחנו. אני יודע... מי שצריך לדעת. יש כאלה."

"מי למשל."

"למשל קלמן."

קלמן מגן

בלי תרועות. בלי קולות. בלי פרסומת. איזה מוהיקני אחרון של מפקדים אהודים. סותמים בשמו כל שאלה. כל ספק. "זה גבר!" הם אומרים, "זה אבא!" האנטי-גיבור נהיה גיבור של סמכות. כך מדברים למודי המלחמות, החיילים הקשישים בני השלושים שלושים וחמש, וגם אנשי צבא מאוגדתו של אריק.

אריק מלך ישראל, זוהרו קצת הועם, שקע בצל הברקים והרעמים של ראיונותיו העיתונאיים. 

הוא מאה אחוז צודק, אבל... זהו בעצם עכשיו מצב הרוח המתהלך במה שנשאר ממלכותו. עדיין נשבעים עליו, אבל – האבל תמיד עומד צמוד. כמעט תמיד – ליתר דיוק. ואם בהתחלה לא דובר על דבר אחר באהלי ישראל, מאשר אריק מול גורודיש, ואחר כך אריק מול המימסד, עכשיו כבר מדברים אריק מול ישראל.

*

"נדמה לכם. אם תפרוץ מלחמה העם יחזיר את אריק. על כתפיו יביא אותו."

"איך?"

"תגיד איך. לא במילים גבוהות. בעובדות. בפאקטים. איך יביאו אותו. מי יביא אותו - בבלאט... אילאל פאת מאת."

עולים לג'ניפה. הנהג מקיף את ההר בהגה מהיר, בוטח, מתרוצץ על ההר כמו באחוזתו. מקיף אותו גם במבטו, בעין יודעת. 

"איזה הר, מה? לעומת עתקה – זה גמד ההר הזה. אבל כשלעצמו אין מה להתבייש בו," הוא אומר בטון של בעל בית.

למטה עובדים אנשי חיל ההנדסה. חייל צנוע, נחבא אל הכלים, ועושה פה בכלים שלו עבודת בראשית. מחזיר את המצב אל ימי בראשית.

*

אסור להראות להדיוטות חצי עובדה. כל החרדה שחרדנו שהנה מחזירים ומשאירים בידי "ידידינו" המצרים את כל הטילים וכל מרכזי השילוח, איזו קפיצה נחפזת למסקנות פסקניות היתה זו. לא תארנו לעצמנו שיינתן לעשות משהו. בפרק זמן קצר כל כך. אבל החייל הצנוע הזה, אינו נוהג צנע במעשים. כל המרכזים הם תילי אבנים עכשיו. ואלה שנותרו – עמוד רגע ותביט. הנה הוא כאן, והופ! – נצטרף גם הוא אל אבותיו.

"הלו, אמא!"

אולי זה האוויר ספוג הגשם, אולי המרחבים הבולעים מראות. האבנים שנבנו ונערמו להביא הרס עלינו, כורעות תחתיהן, בהכנעה גמורה כמו במטה קסמים. לפתע מתגלה אחד מאותם כלים צהובים, מגויסים, כמו מוחאים כפים לאחר גמר העבודה. ואני חושבת לי, שלוא נזדמן הנה אחד האמנונים המקופחים, אחד מבעלי הכלים הנהרסים באופן כלכלי – היו רווים נחת ואפילו סולחים. כי יש שכר לפעולה.

סוללה גבוהה. למטה מדבר. שקי חול, פחים, רוח קרה, אימה. מקלע מכוון. משקפות. בחורים שוכבים בבונקר קר ולח. עמדה קדמית, רחוקה, מבודדת. צבא מתקפל ונסוג. ובחור יושב על התלולית, ומדבר אל אמו שבבית. ויש ללוחם הזה, האחראי למשמרת בנקודה האחרונה בין צבא ישראל לצבא האויב המצרי – קול קטן של ילד.

"אמא – אמא'לה. אין לך מה לדאוג. אני נמצא במקום בטוח. לא. לא קר לי. גם לא רטוב. אם נתנו לי דובון? יש לי דובון, והגרביים לא רטובים, ויש לי כסיות... היה כתוב בעיתון? מה אני יכול לעשות. אני לא אחראי למה שכתוב בעיתון. אני אחראי למה שקורה פה. צילצל אלי מישהו? אם יצלצלו תגידי שאני חוזר ביום שישי. כן. סוגרים ביום שישי..."

"כבד את בניך"

כלים גדולים נעים על גשר הדוברות והגשר מתנועע ומרקד, ואנחנו עליו.

חיילים משיטים סירת גומי וזורקים רשתות.

"יש פה דגים טובים," אומר מישהו.

"אני לא הייתי אוכל מדגים אלה..." משיב אחר. הוא היה בין הצולחים בסירות הגומי. ראה דברים. הוא שונא את הגשרים הללו.

*

מישהו עוצר בחריקה. הגשר מתנודד. קופץ ממכוניתו. "זוכרת – הוא אומר – צילמת אותי על הגשר הזה, יומיים אחרי שהקימונו אותו. זוכרת?"

אני זוכרת. וטעם הפחד והכאב של אותם ימים במלחמה, הישיבה עם בוני הגשרים בלילה על התלולית עליה נפל יהודה, קצין חיל ההנדסה, ספורי הבחורים שעדיין היו בהלם ויותר משסיפרו שתקו, ומה שסיפרו לא ניתן להיכתב, ואשר ניכתב לא הורשה בפרסום. ועוד "החצר" מרוטשת והפוכה, וריח חריף ומתקתק של שריפה ומוות, וקולות מספרים מתוך החשיכה, וארץ גושן ממול אפלה ומסתורית ומאיימת, והכל תלוי מעלינו כמו איזה אסון כבד, כמו שואה שאין למנוע אותה.

ואז מספר מפקד בקול מלא אוטוריטה על הערכות מחדש. על כוח היחידה הזו של חיל ההנדסה. על הגשרים שיקומו. על מצבנו כי טוב. 

סירות מגיעות מעבר ההוא ונושאות מטען אדם זב דם.

ושומעים גם מסוקים.

ויהיה טוב. כך אמר המפקד. אמר ועמד ללכת. בצעד יודע לאן. ובא לי ביטחון בלב, מקול שבסמכות. ואז גם מישהו נגע בכפתור שלא צריך היה לנגוע בו, ואור עלה במכונה, אור קטן שדמה לאלומת פרוז'קטור חצוף בחשיכה הזו – ובאור הזה ראיתי את המפקד – והוא נער...

נחרדתי. אחר כך אמרתי אל לבי "כבד את בניך" וביחד עם כולם מיהרתי לתפוס מחסה – לפי שציווה קולו.

אותה "חצר" היתה בשבילי בארץ אש, מעבר להררי תופת, מעבר לגבול החיים, חצרמוות. חוקים אחרים שלטו בה, ויחסים אחרים. הייתי מופקעת מעצמי, כל הארץ היתה מופקעת מעצמה, נתונה לשיקול דעתו, לטיב החלטתו ותושייתו של המפקד – הנער. עכשיו יושב נער אחר, בעמדה מול האנדרטה של החייל האלמוני באיסמעיליה, הצבא מתקפל ביציאה והוא מחזיק שפופרת טלפון בנחת. "האלו – אמא..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים