הזהרו מפני הרחמים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1964 >> הזהרו מפני הרחמים

 

1.2.64

הזהרו מפני הרחמים

"כמה את משלמת בשביל המלון שלך" – שאלה נירה מפתח תקווה.

"עשרים וחמישה שילינג."

"עשרים וחמישה שילינג בשביל לילה אחד! יו קרייזי. למה אינך לוקחת לך חדר אצל משפחה?"

רציתי לומר לה, שבשביל ימים אחדים שאני עושה בלונדון, לא כדאי לחפש "מציאות" וחדרים. מה הם עוד שילינגים אחדים. ואז נזכרתי ששילינג אחד שלהם הוא לא שילינג שלנו. הוא כמעט חצי לירה. ועוד. מלון בעשרים וחמישה שילינג ללילה אינו מן הדברים הנעימים בעולם. גרים בקומה הרביעית, מתרחצים בקומה השלישית, אוכלים ארוחת בוקר במרתף, מטלפנים בקומה השנייה; בלילות, התנועה בבית המלון אינה פוסקת משום מה. רצפות-העץ חורקות כמו נשמות תועות, והגז של תנור החימום כבה כל מחצית השעה. כשיש לך מחצית השילינג לשלשלו לתוך המונה – אינך יודעת היכן הגפרורים. כשאת מוצאת גפרורים, אזלו לך חצאי השילינגים. בקיצור –לוקסוס.

אז, כמובן, חטפתי את הכתובת, כלומר את מספר הטלפון, שנירה אומרת, כי שם, שמעה, משכירים חדר, ואני מצלצלת.

קול הססני מסר את הכתובת. מאוד קל להגיע לביתה – הודיעה לי. מיד ליד תחנת התחתית של צ'וק פארם. אין פשוט מזה.

כתום שעתיים עוד הייתי תועה בין הבתים. בלונדון נותנים לך כתובות מוזרות. "אני גרה בפורטון טמפל 112."

אני מצלצלת בדלת מס' 112, שאין עליה שם (זאת כדי לשמור על הפרטיות...) ואישה קטנה וצנומה, אחת שספק אם זקוקה היא עוד לסודיות, פותחת לפני את הדלת. ובטרם אני יודעת מה קורה, אני מוצאת את עצמי ישובה בתוך ספה עמוקה ואילו האישה הקטנה נעלמת בתוך כורסה ירוקה לשעבר, גדולה ועתיקה.

"הם מתחתנים היום, – לחשה הזקנה הקטנה – "הם זוג נחמד."

הזמן עמד מלכת, והכל כמו מת. אני אפילו לא התפלאתי, שבאתי לחפש חדר ואני יושבת מול מסך זעיר של במה גדולה אי שם במעבדות הטלוויזיה ומשתתפת ביחד עם איזו זקנה – בטקס נישואין של זוג צעיר, שכלל לא התקיים וכלל אינו מעניין אותי. ואולי תעיתי בדירה?

"אגב, אני באתי בעניין חדר. אמרו לי שיש לך..."

"כן, כן, אני יודעת. בעניין חדר. וכי מי יצלצל אצלי בדלת? בפעם האחרונה צלצלו בדלתי לפני שבועיים."

וכה אנו יושבות עוד כמחצית השעה ואולי אף יותר. רהיטים מסורבלים עם פיתוחים, מפות מרוקמות, וילונות קטיפה וריח של עבר, שאולי היה ואולי לא היה. כמו אותם בתי-הקברות העתיקים, שרק מצבות-אבן הפוכות נשארו בהם – ואילו המתים, לא רק שעצמותיהם נאכלו כבר, אלא אף השם שעל המצבה – נמחק. הזקנה מסתכלת בטלוויזיה שלה ואני מסתכלת בה, עיניה חסרות ריסים ואדומות.

"זה מן הטלוויזיה" – היא אומרת, כאילו קראה את מחשבותי – "העיניים אדומות מן הטלוויזיה." ועוברת עוד שעה ארוכה של שתיקה. ואז היא מודיעה לי שהריסים, כלומר זה שאין לה ריסים, זה בגלל הגיל. היא כבר זקנה. בת שבעים. כן, זה מכשיר ארור. מאז הוא בביתה, היא חדלה לקרוא. אי אפשר להתנגד לו – למכשיר הזה. הוא כמו אהוב אכזר, הוא הורס אותך, אבל אינך יכולה בלעדיו.

פעמיים ראיתי איך נשלחה יד רזה לסובב את כפתור "האהוב האכזר", והיד חזרה מהססת. "עוד רגע" – לחשה – "הטקס ייגמר מיד."

חתונה בבית קברות – רציתי לצחוק. 

"תשתי תה?"

"האפשר לראות את החדר?"

"יש פנאי. הרבה פנאי. שתי נא תה."

מה אפשר לעשות – שתינו תה, דווקא תה טוב וחריף, ואכלנו עוגיות טעימות, והזקנה שלי התחייכה, צלצלה בלשונה ולא אמרה דבר.

"את חיה כאן לבד?"

היא אישרה בניד-ראש.

"מזמן?"

היא אישרה בניד-ראש.

"כמה זמן?"

"שלושים וארבע שנים. מאז הלך בעלי לעולמו."

"וילדים?"

"אין."

"וקרובים?"

"אין."

"וידידים?"

"אין. כלומר יש, אבל הם גרים רחוק והם זקנים או מתים."

"ומה את עושה כל הימים?"

"מחכה."

"למה, למי?"

"ללכת מכאן, יקירה, בבוא שעתי" – גימגמה, כמי שהדיבור קשה עליו.

"ומי צילצל בדלתך לפני שבועיים?"

"החלבן. שכחתי להשאיר לו כסף. שכחתי בכוונה" – קרצה בעינה. – "כי הציפורים לא באו."

"איזה ציפורים?"

"אלה שאני מדברת אליהן. אני מדברת אליהן כל יום, כעשר דקות, אחרת אני שוכחת לדבר. לפעמים אני מצלצלת בטלפון ושואלת מה השעה. אבל עכשיו אמרו לי ששם יש מכונה. אז אני לא רוצה לדבר אל מכונה."

"זה מצחיק, מה?"

בקושי בלעתי את הבכי שנדחק לגרוני. אמרתי לה, שזה מצחיק מאוד – ושתינו פרצנו בצחוק גדול.

"לא אכפת לך שאני אפתח שוב את הטלוויזיה?" – שאלה לפתע בזרקה מבט לשעונה – "את תסלחי לי. אני יודעת שזה מכשיר ארור, הוא מקלקל את העיניים שלי וצריך היה לשבור אותו לפני שנברא – אינך חושבת כך?" – לחשה ונבלעה בתוך סרט בלשי חצי-מטופש.

ואני ראיתי את כל האלמנות הזקנות, צבא שלם של זקנות בודדות שאתה פוגש אותן על כל צעד ושעל בתוך קרונות התחתית, בבתי האוכל ההמוניים של "לייונס", ליד חלונות הראווה, בתוך הפארקים. הן היחידות הנראות בוטחות ושלוות ושלמות עם עצמן. הן היחידות המהלכות אט בתוך כל ההמולה הזרה הזו ויש להן פנאי להשיב חיוך. ומי ידע מה בודדות הן, אלפי האלמנות הזקנות הללו, בשובן לאחר יום טלטולי-שווא לבתיהן, ללילות ארוכים של שינה קצרה. ואז ניגשתי אל המכשיר "הנורא" ונתתי לו לטיפה. ולולא התביישתי – הייתי נושקת לו, לזה האהוב העריץ, המביא קצת הדי-חיים לבתי קברות חיים.

*

אתם רוצים לדעת, אם שכרתי אצלה חדר? שכרתי. מרחמים שכרתי. והיא מפנקת אותי במעדנים, ומביאה לי קפה למיטה. מהלכת על קצות אצבעותיה, כדי לא להעיר אותי משנתי, חלילה, ומדברת. אלוהים אדירים, 35 שנים של שתיקה נתנו לבחורה הזו כוח דיבור...

"גברת" – אני אומרת לה – "שמא נסתכל קצת בטלוויזיה?"

לשוא.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים