הזוג המוזר מניו-יורק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> הזוג המוזר מניו-יורק

 

4.11.68

הזוג המוזר מניו-יורק

השבוע בילו בישראל, שני אנשים נדירים – שעוסקים בהוצאת ספרים נדירים. ספרי אמנות שגודלם כגודל תמונה, וגם כאלה שגודלם כגודל שולחן-גדול-פלוס. ולא ספרי אמנות סתם, אלא כאלה היוצאים במספר עותקים מסוים 70-60 עותקים ולא יותר, והם צוירו במיוחד, לפי הזמנת הזוג דינה ואלכס רקולין. השניים מחפשים ומוצאים פואמה שהם אוהבים, רצים על פני העולם כולו, כדי לשכנע אמן שיעשה להם אילוסטראציות, שולחים מומחים לעזור להם, משגרים "פלאטות" מיוחדות, נוסעים לבתי דפוס מעולים ומפורסמים בהדפסות של ליטוגראפיות – לא חוסכים עמל כדי להוציא מתחת ידיהם ספר נדיר ביופיו ובייחודו – הם שמחים מאוד, כאשר לבסוף הם מצליחים למכור את הספרים היפים הללו לאספני אמנות. את ההשקעה אין הם פוגשים עוד. אך אין הם עושים זאת למען רווחים. הזוג המוזר יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה של גרימה ליצירת יופי – לחיות בתוך יופי, להיפגש עם טובי האמנים בעולם, לקרוא הרבה פיוט כדי לבחור את האחד והיחיד שראוי למסרו לציור לג'יאקומו מנזו, למשל שעיטר את "המלך אדיפוס" בהוצאתם בלי שפרנסתם תהיה תלויה בכך.

ואין אלא להתפעל ממפעל חיים כזה. לפואמה של פבלו נרודה – משורר צ'יליאני נודע – חיתוכי העץ נעשו בידי אלפארו סיקריס, הנחשב לגדול ציירי הפראסקות במכסיקו ועתה, בדרכם לישראל "יקפצו" לאיטליה ו"יתלבשו" על הפסל הנודע ז'ק ליפשיץ שיעטר את "הפואמות היהודיות" לביירון, כן יעטר הפסל האמריקני ג'ורג' סיגל ועוד תכניות רבות עמהן. נא לרשום" – הם מבקשים תמיד – "כל ליטוגראפיה אוריגינלית חתומה על ידי האמן וממוספרת: והפלאטות מושמדות.

לפעמים פוגשים את הזוג והם עייפים ורצוצים. הנייר שרצו בו אינו הנייר שהושג, הממדים שדיברו עליהם אינם הממדים של היצירה המוגמרת – ישנן בעיות כריכה, אריזה, עטיפה. אלף ואחת בעיות. והרי כל-כאב הראש הזה יצרו לעצמם (כאילו שיש ברירה אחרת. כל אדם בורא לו את יסוריו...).

מר רקולין הוא עורך דין ובעל נכסים, איש אמיד. וכשהוא עומד הוא מגיע לגובה שני מטרים לפחות. ואילו הגברת דינה רקולין – קטנה, שחרחורת, כמו בשיר הייד העממי: "זי איז שיין מולא חן, מיט צוויי שווארצע אויגען, ער דערפאר, שמאל אונד דאר, לאנג אונד אויסגעצויגען" (אבל – עיניה כחולות ירוקות. לא בדיוק כמו בשיר). כשהם עומדים זה ליד זו – מתקפל הוא לשניים כדי לשוחח עמה. ומסיבה זו, אולי, מבכרים הם לשבת. והאשה הקטנה הזו, בעלת הידיים הקטנות והנאות ועדויות יהלומים יפים, לא מוגזמים, יודעת לקמץ את ידה לאגרוף ולהוביל בדרך שבחרה, בקול נעים, כמעט בלחש, אבל שאין אחריו ויכוח.

ביקרתי בביתם ב"בריאן קליף" "ליד ניו יורק" – כמו שצפת היא ליד תל-אביב... אבל שם, במרחקים שלהם, היתה נחשבת צפת לחדר השינה של תל-אביב, למשל. בית? לא בית. ארמון. וגן עצום – פארק שדשאיו מתחרים בפארק הלאומי שלנו. ובריכת שחיה נאה, ועצים וצמחים המעבירים אותך לעולם מקסים של צמחיה באיזה גן עדן שרק אדם וחווה חיים בו, בטרם הזדחל ובא הנחש... אבל מעץ הדעת הם טועמים. עץ הדעת ועץ התרבות ועץ האמנות. ביתם – הוא מוזיאון לאמנות משובחה ותמצאו שם אוסף נהדר שלא נעדר בו הנרי מור, שאגאל, פיקסו, ורואו, וליפשיץ, וקליי, מונדיראן, מודיליאני ושער ותומרקין ועוקשי. וציירים ופסלים אמריקנים – כמובן. ובניגוד למוזיאון שאליו באים לבקר, בבית הרקולינים חיים בתוך האמנות. ישנים בתוך אמנות. וזוהי חוויה לישון ליד פיקאסו, סוטין, קלי, קנדינסקי... אפילו שהם על הקיר.

"וכיון שאין אני אמן ולא בעלי, חשבנו, שהיינו רוצים להביא ליצירת אמנות. היינו רוצים לתרום משהו. להתבטא גם אנו".

וכך מצאו להם כשדה פעולה, יצירת ספרי אמנות של חיתוכי עץ ונחושת אוריגינלים, יצרו את השילוב בין הפיוט לציור ולרישום, צירוף שאמנם אינו חדש. אבל כל ספר וספר כזה – הם יצירה בפני עצמה – לולא הרקולינים אולי לא היתה הווה בהרכב מסויים זה.

בבואם לישראל יתרוצצו בגלריות, במוזיאונים, בבתי ציירים ופסלים ויחפשו כשרון גדול שראוי שיופיע ב"ספר נדיר" בשילוב עם פיוט גדול – וייהפך ליצירת מופת אשר ינצרו במוזיאונים, ספריות לאומיות ואספנים. יוסיפו עוד פנינת אמנות לעולם מטורף מלחמה והרס. כי הלא שעה שהתותחים רועמים המוזות שותקות. ואולי שעה שהמוזה נותנת קולה, אפילו בקול ענות חלושה של ספר כליל יופי – יתביישו, ולוא אך קצת, מאכילי התותחים שאינם תורמים מאומה – פרט להרס. שהופכים הכול לאין – שישתקו הם?...

 
לייבסיטי - בניית אתרים