הטבעת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> הטבעת

 

20.1.61

הטבעת

"לו אני הייתי עיתונאי, לא הייתי חושש, הייתי אומר להם 'דוגרי' שאין כאן חופש, שאנחנו חיים כאן בארץ משטרתית, שהאזור הצבאי אינו רק 'משולש' זה או אחר, הארץ כולה היא 'משולש' אחד גדול. הייתי כותב כך באותיות קידוש-לבנה" אמר שרוליק ומולל בידו המיובלת עיתון מלא "פרשה".

"וכי אמרתי לך שאני חוששת?" השבתי לו; "אני פשוט איני מזדהה אתך. אני חושבת, שאתה מגזים. לבד מן ה'פרשה', מה עוד מסמר כל כך שערותיך, מה מביא אותך להכרזות כה מסוכנות?"

"באמת?! – ובכן כתבי בשמי, שאלי בשמי  דבר פעוט לכאורה: האם קיימת בישראל צנזורה לא ביטחונית על מכתבים פרטיים? יענו לך שאינה קיימת – ואז איך יסבירו את המקרה הבא?..."

והוא סיפר:

"אחד מבני המשק שלנו הוא אמודאי-חובב. לפני כשנתיים השתתף החבר הזה במשלחת ארכיאולוגית תת-מימית. הוא העלה משם מה שהעלה ומסר הכל לבעלות המשלחת, אולם טבעת קטנה אחת שמר לעצמו. פשוט – הלב לא נתן לו לוותר עליה. לאחר זמן מה נסע הבחור לארצות הברית, שם רכש לו מקצוע וגם את ליבה של נערה אמריקנית, שהלכה אחריו לקיבוץ והשניים חזרו ארצה לפני זמן לא רב.

"והצעירה," כך סיפר לי האמודאי שלנו, "כתבה באחד ממכתביה להוריה העשירים באמריקה, שלא היו מאושרים שהבת בחרה לה לבנות את ביתה דווקא בקיבוץ נידח בנגב, סיפרה כהרגלה על הנפלא בבעלי העולם שנפל בגורלה, על חיי יום יום קטנים ומבדחים ומוזרים, ובין השאר סיפרה גם, שבעלה נתן לה טבעת-נישואין נדירה, בת אלפי שנים, שהעלה במו ידיו ממצולות-ים.

"לא עברו יומיים אחרי משלוח המכתב, ובמשק הופיעה המשטרה בדמות שלושה שוטרים שתבעו החזרת הטבעת על סמך המכתב הקטן הפרטי, שנשלח מבת משק אל הוריה בארצות הברית.

"אמת, חובתו של הבחור היתה למסור את הטבעת מיד לאחר שמצאה. אבל, הלא בארץ קיימת צנזורה בטחונית בלבד. האם הטבעת הזו, מלפני אלפי שנים, היא סוד צבאי? האם היא תעודה בטחונית, העלולה להזיק לשלום המדינה?! או שהצנזורה הצבאית היא רק מסווה!? מי ערב לכך שלא קיימת, אצל הצנזור, גם כרטיסיה לטוהר חיי משפחה ולמשל, שאם, חו"ח תקום ממשלה בראשות הדתיים, יעבירו את הממצאים למשרד הרבנות, או לאישה שהבעל בוגד בה וכו' וכו'?!..."

ניסיתי להרגיע את שרוליק הטוב, והבטחתי לו, שכהוכחה לחוסר פחד, אפרסם את כל הסיפור. הבטחתי לו, שהוא יכול לכתוב מכתבי אהבה כאוות נפשו. שהמכתב שהוא מספר עליו נפתח במקרה. קורה!... הצנזור שקרא את המכתב הכיר, כנראה, את השולחת, או את בעלה והיה סקרן. הוא אינו אלא בן אדם. ואולי גם הוא ארכיאולוג חובב – מה יש? אסור לו!?

כאן התערב אורח אחר, שנזדמן לביתנו, וטען שהמצב הרבה יותר גרוע, וכי הסיפור הנ"ל הוא פרט קטן ולא חשוב בהשוואה לדברים שהוא יודע, שכולנו יודעים, אך מעדיפים לשתוק. והשתיקה הזו היא בעוכרינו. ולולא השתיקה, לא היינו מגיעים למה שהגענו. ומכאן לכאן התגלגלה השיחה ל"פרשה" וממנה ל"עסק הביש", וממנו ל"אדם השלישי", שחברנו טען שהוא מכירו אישית... "וכי מי לא מכיר אותו!" וגם את "הבחור הישר" הוא מכיר. וכבר אמר לגלות לנו הכל, כשלפתע קפץ כנשוך נחש וניתק את הטלפון מן התקע שלו.

"השתגעת!" טענתי "ואם מישהו זקוק לטלפון?"

"את השתגעת. אינך יודעת שמאזינים?!"

"בבית פרטי! חה-חה-חה, והלא השפופרת מורדת!"

"חה-חה" – השיב לי בלעג – "אני יודע מה שאני אומר. מכתבים פותחים, בטלפונים מאזינים... אולי יש כוסית קוניאק?"

"ומה בדבר האדם השלישי?" – שאלנו שנינו.

"סרט מצוין. איך הולכת המנגינה? טרה-רה-רה... איני יכול לשכוח אותה...

"יש לך כוסית קוניאק גם בשבילי? – שאל חבר המשק הנועז ואגלי-זיעה גדולים בצבצו על מצחו – ושכחי את הסיפור שלי. אולי העניין בדבר הטבעת נודע בדרך אחרת, - מי יודע? בעצם, אין לסמוך על סיפורים, בארבע עיניים. הבחור יתכחש עוד לכל הסיפור שלי ויהיו לי צרות. ובעצם – מה חשיבות לסיפור שלי?"

 
לייבסיטי - בניית אתרים