הטלאי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> הטלאי

 

7.1.65

הטלאי

היזהרו "מומחי שואה"!

אני ניגשת לרשימה זו בדחילו ורחימו. מתוך כאב וגם מתוך כעס אין קץ.

ייתכן שאבד לי חוש המידה והטאקט; ייתכן שאבד לי ההיגיון – או שכל אלה אבדו למורינו ולרבינו ולמחנכינו, למוסדות ולאנשים אשר נטלו על שכמם את הנצחת השואה וקרבנותיה, הפכו אותה ליעוד חייהם ועושים לילות כימים למען נזכור.

ונכון הוא שנזכור את אחינו שנטבחו ונכון הוא שנזכור את אלה שטבחו. חטא הוא לשכוח, בדור הזה לפחות חטא לשכוח.

נזכור יום יום ושעה שעה.

ומה זה לזכור פשע? לזכור – משמע לא לסלוח. לא לסלוח משמע גם לנקום. 

אבל לנקום במי?

הרי איש מאתנו לא יעלה בדעתו שצריך לנקום בילדים רכים, אפילו יהיו אלה ילדי הגרמנים. כי הילדים הקטנים לא חטאו.

מפני מה, אם כן, נוקמים אנו בילדים הקטנים שלנו. מפני מה העלו מומחי השואה את הרעיון כי נלביש לילדי ישראל טלאי צהוב ביום השואה?

אם צריך מישהו לשאת טלאי צהוב ביום השואה – הלבישו אותו לגרמנים. או דברו עם אנשי החינוך הגרמנים, הלא אנו "מיודדים" איתם, והשפיעו עליהם שיוציאו צו המחייב כל ילד גרמני לשאת מגן דוד צהוב.

יימצאו כאלה שיגידו: לאט לך! לא טלאי נקמה הוא אלא טלאי "יזכור". צריך להזדהות עם גורל הילדים האומללים של עמנו, שלא זכו לגדול. צריך שילד שלנו יזכור.

אז למה דווקא הילדים הרכים. למה לא כולנו. ולא יום אחד בשנה אלא כל ימות השנה. אולי זה ימנע מרבים וטובים את מחלת השכחה של כדאיות. אולי זה ימנע מהם את הנסיעה בפולקסוואגן ומרצדס, שתיה מתוך ספלי "יינה גלאס", לבישת בגדים מתוצרת גרמניה, אולי יחדלו לנסוע לבילוי חופשות לשם ולמקומות המרפא שלהם; אולי יחדלו ללמוד באוניברסיטאות שלהם; אולי יחדלו לחבק אל הלב נערות גרמניות ולרקד לצלילים הבוקעים מגרונדינג את ריקוד השדים וה"מה-יפית".

ועוד שאלה לי:

הלא את הטלאי הזה תלו עלינו, ולא אנו הדבקנו אותו על בגדינו. כאות קלון, כאות קין תלוהו. תארו לעצמכם שאותו אות היה זנב כלב. האם גם אותו הייתם מקדשים ומחייבים ללבשו?...

אולי אסור לי לדבר – אמרתי אל לבי. והלכתי לשאול אצל הורים אחרים, ניצולי שואה, והורים שלא ידעו על בשרם ממש את הגיהנום הנאצי ומשום כך מרגישים הם תמיד, ואני בתוכם, רגש של אשם.

אמר לי אב ישראלי, ברתחה אמר: זה בסדר. איך אפשר לדבר כמוך. זה בשביל להזדהות. אני הרבצתי לילד על שבכה ולא רצה לענוד על בגדו את התווית שכתוב עליה JUDE, ואילו אם שבאה "משם", קרעה את הסמל מדש בגדו של ילדה, בבכי ובהיסטריה קרעה אותו. והיא לא היתה יחידה. ידידה טובה שלי, שהיתה במיידנק ובטראבלינקה עוד הוסיפה, כשעיניה קמות:

"יום השואה" – אמרה לי – "הוא חג זוועות בשבילי. אני כמו עולה לקברי שלי, מעבר לחיים. נורא לי ביום הזה ונפלא לי ביום הזה – ואני אסירת תודה על כל עצרת ומפגש-עם-גדול – עד – עד שאני נפגשת עם אנשי השואה המקצועיים, הממסחרים לי את הנשמה.

"אני לא לובשת בגד שיש בו פסים, כי הוא מחזיר אותי למיידנק, לתור של סלקציה, למטות הקרשים והכינים. אני, שתופרת הנני, מסרבת לתפור בגד עשוי פסים – וילדי לעולם לא ילבשו כזה. אני צריכה לראות את הטלאי הזה על בגדו של בני. והאם ידעת שבשביל הסמל הזה נדרשו הילדים לשלם. תרומה למען יער יאנוש קורצ'אק, יאנוש קורצ'אק המחנך הנפלא היה מסכים שילדים יהודים יקנוהו וילבישוהו?!

"יום השואה הזה היה לי רק יום שחור. אני בכיתי על העבר אבל עוד יותר בכיתי על עלבון ההווה.

"קראתי בעיתון שמקימים מצבה בדגם משרפת טרבלינקה. נרעדתי, רעד לא טוב. שיקימו דגמי משרפות בכל יבשת אירופה הפושעת. שחטאם יעמוד לנגד עיניהם תמיד – אמרתי. אני לא אלך – אמרתי. אבל ביום גילוי הלוט נשאו אותי רגלי מאליהן. הלכתי לנחלת יצחק. ראיתי את ההמונים הנוהרים. ראיתי את ילדתי הפעוטה שאבדה לי שם.

"הגעתי לשער דרך המון רב. כמו נטולת גוף הגעתי.

"דרשו ממני כרטיס הזמנה. ולא היה לי, ואז לא הניחו לי להיכנס. רק אנשים חשובים נכנסו."

כרטיס הזמנה לבית קברות?!

לאט לכם מומחי שואה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים