הידענית מניו-יורק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> הידענית מניו-יורק

 

19.7.63

הידענית מניו-יורק

"אינני נושא טוב לאינטרביו כיוון שתמיד, המראיין ואנוכי (המרואיינת), נקלעים לשיחה על נושאים חשובים יותר מאישיותי…" – כך פותחת את מכתבה הגברת ד"ר טרודה ווייס-רוזמרין, עורכת ה-"Jewish Spectator" אחד הבטאונים היהודיים הטובים היוצאים בארה"ב, והנקראים על ידי האליטה האינטלקטואלית היהודית שם וגם כאן.

ואכן, צדקה הגברת ווייס רוזמרין בחלק הראשון של משפטה. אין לתאר כלל עד מה קשה להוציא מאישה זו אינפורמציה הנוגעת לה. לא המראיין, היא עצמה נודדת בלי הרף לנושאים המוזכרים בשיחה אגב אורחא ומדברים על סעדיה הגאון, ועל גיתה ועל כך שהיהדות היא סינטזה של עם-דת-תרבות ובאותה עת תרות עיניה באהבה ובסקרנות אחרי הנעשה סביבה, אפילו זה בית-קפה קטן, תל אביבי. העיקר שזה בישראל. וכל מה שקורה כאן – חשוב. חשוב מאוד.

"אנוכי חיה בניו-יורק רבתי, כמו שאתם אומרים" – עונה היא בעברית צחה ומסולסלת לשאלתנו באנגלית ממורקת לצרכי ראווה. – "באתי לשם לפני בוא הצורר ימ"ש, ומזה 26 שנים אני מוציאה את הג'ואיש ספקטטור." לא. איש אינו תומך בה ובבטאונה. העיתון בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה, שמתקיים ממכירת גליונותיו, והד"ר טרודה ווייס רוזמרין גם היא הופעת-יחיד, אישה נאה בשנות העמידה, ד"ר לפילוסופיה ולשפות שמיות, ידענית, כמעט רב ביהדות, מרצה מחוננת וסופרת בעלת עט חד וחריף. אישה הוגה-דעות, שקיפלה את כל כולה לתוך בטאון הנערך על ידה, המודפס אמנם רק בשמונת אלפים אכסמפלרים (ומכאן תבינו שאין הוא יכול לפרנס אפילו רבע עיתונאי מתחיל בישראל), אבל המגיע רחוק ומשפיע לא פעם על הלך רוחות של אנשי רוח ומדינה.

ממה, אפוא, מתפרנסת הדוקטור שלנו? אמנם אין זה מעניננו, באנו לראיין עורך בטאון יהודי ואף אין זה נימוסי ביותר לשאול שאלות כאלו, אך מי חושב על נימוס בישראל?...

"נו, טוב... בעלי צייר. לא. לא ידוע. אך הוא חושב שהוא יהיה ידוע. לפרנסה הוא מצייר פורטרטים לפי הזמנה. הפורטרטים דווקא טובים אך הוא מתייחס אליהם בזלזול. הוא לא אוהב את זה. ובכלל. אינני מומחה לאמנות הציור ואין ערך לדעתי."

קיצורו של דבר. אמרתי לכם כי מהגברת רוזמרין קשה להוציא אינפורמציה על אודות עצמה. ישראלים מומחים לאמריקה מספרים שהיא אחת המרצות המבוקשות שם ביותר בין היהודים. ומרצה אורחת על ענייני יהדות באוניברסיטאות שונות ובחוגים ספרותיים שונים, לא יהודיים. כשהגיעה הגברת טרודה ווייס רוזמרין לארה"ב, לא יכלה למצוא עבודה כמרצה באוניברסיטה, כי כמעט לא היו קיימות שם קתדרות ללימודי יהדות. אך מאז קום המדינה מרבים ללמוד לימודי היהדות ושפות שמיות במרבית האוניברסיטאות. מתארגנות קבוצות, של לא יהודים, הבאות ללמוד כאן בחודשי הקיץ, וביניהם מלומדים ותיאולוגים וכמרים.

למה נאותה הגברת טרודה ווייס רוזמרין לראיון על קצה המזלג? כי מבקשת היא פרסום לירחונה. היא סבורה שתיירים מארה"ב היושבים עם ערב על מרפסות בתי המלון ומפהקים לתוך הלילה, טוב יעשו אם יעיפו עין על ה"ג'ואיש ספקטטור". יעיפו עין ואחר יקראו ואחר יחשבו על הבעיות השונות של היהדות בת זמננו, ואולי אף יעשו את חשבון הנפש שלהם, מה זה יהודי ומה זה ישראלי ומה הם דת ומסורת ולאום ועם, ואיך הללו קשורים אחד בשני ואין לחיות אותם בנפרד. כי אי אפשר להיות ציוני בחו"ל. אפשר להיות חובב ציון. כל יהודי הוא חובב ציון ממילא. השתייכות להסתדרות וקיום הסתדרות ציונית נפרדת רק עולה בכסף, רק בזבוז. כן, בן גוריון צודק בגישתו. 

"את באמת מאמינה ש'תיירים עמך' יתיישבו על מרפסת מלון תל אביבי ויקראו מאמרי הגות ב'ג'ואיש ספקטטור' שלך?"

"אם לא יעשו זאת כאן, לא יעשו זאת בניו-יורק. שם אין להם פנאי לקריאה כלל."

ואנחנו ראיינו את הגברת דוקטור טרודה ווייס רוזמרין, במדור "לי-לך" (שאין לשער כי תיירים מארה"ב מרבים לקרוא בו), כי הלב שמח להכיר ולהציג לפני הקוראים הישראלים שלנו עורך של עיתון רציני, רציני מאוד שאני ואת לא נבין בו, עיתון ועורך המייצגים אולי את אמריקה האחרת, אמריקה של הגות ודעת – ואותו עורך קפדן – הוא אישה. כמוני, כמוך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים