"היודל"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> "היודל"

 

29.7.73

"היודל"

ישבנו ושתינו עם ערב, אצל גברת נחמדה בצפת. אישה תמירה ומרופדת יפה, עם בית מרופד יפה, מלא תמונות טובות שחתומים עליהן ציירים גדולי שם, וילאות ברוקאד, ושטיחים ונועם אירופי של שובע רוגע, ובכלל.

"נכון, משווייץ," אמרה המארחת הנעימה. "ארץ שלא ידעה מלחמות."

"ואיך מרגישים כאן?" רצינו לדעת.

גלגלה אישוני עיניה כאומרת – וכי מה ניתן לומר ומה לדבר כשחיים בעיר קסומה. "אבל – הוסיפה – לפעמים אני מתגעגעת." ארץ ההרים והפסגות. ארץ הכסף והכספות. ארץ הניקיון והסדר וההתנהלות לאט לאט. הקור הצובט והשלג המלבין, והאורחים החשובים הבאים מכל העולם.

"אבל גם לצפת באים מכל העולם..." הבטיחה. "ובצפת יש נצח..."

אלזו, לפעמים שוכחים עם בוקר קריר היכן בדיוק נמצאים. וכך קרה לה בוקר אחד, כשהביטה מחלונה האחורי אל ההרים וראתה את התכלת השמימית של ההרים, איך הללו מתעלסים עם השמים ולא יודעים היכן מסתיים ההר והיכן מתחיל הרקיע – לפתע שמעה ניגון מסתלסל של יודל שוייצי.

כל כך גברו עליה הגעגועים עד שנדמה לה כי שומעת היא את היודל ולא עובר רגע. ונשמע גם מענה. הדמיון מתעתע בה. באה הצינה, סגרה את החלון. סגרה את החלון – פסק היודל. הלכה ופתחה את החלון – חזר להתנגן ולהשתפך. וכך חוזר חלילה. עד שנדם.

וכעבור זמן מה שוב חזר. מכיוון הפוך. ואז ידעה שאין כאן ספקות. שהגיע הזמן לקנות כרטיס ולנסוע מעט לשם. למקום שנולדה. כי ההרים ההם קוראים.

אבל לא היתה לה מנוחה. הנה למרות העובדה שכל החלונות היו מוגפים, קפץ והתרונן היודל, ממש מול החלון. יצאה מן הבית להשתחרר מן הניגון הרודף אחריה בין כתליו – וקול צעיר של נערה קרא: "הנה היא!"

עמדה נערה בין קבוצת צעירים,  קבוצת סטודנטים משווייץ שבאה לתייר בארץ. הנערה סיפרה להם כי יש להם ידידת משפחה שגרה עתה בצפת, אולם לא ידעה את כתבתה ולא זכרה את שמה. מה עשו – סבו את צפת, ושרו יודל, עד שתצא בת ארצם לקראתם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים