הייתי פירור במחזה קפקאי...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> הייתי פירור במחזה קפקאי...

 

24.11.72

הייתי פירור במחזה קפקאי...

"חסרות לך צרות? להיטפל לנושא כל כך לא יפה כמו מס-הכנסה, העלמות, פשיטות, אין נושאים יותר מרנינים? אפשר לכתוב סיפורי אהבה, רפורטזות נוגעות ללב על עולים, אפשר לכתוב על צבא, התיישבות חדשה, חלוציות... את הגועל-נפש הזה אפשר להשאיר לכלכלנים" – יעצו לי ידידים טובים.

אמנם איני כלכלנית, אך למרות זאת אני יודעת, כפי שיודעים הכל מניסיונם – כמה קשה לכלכל את עצמנו, למעשה – שזה בלתי-אפשרי לכלכל את עצמנו ואת משפחותינו מן המשכורת שמואיל מס-ההכנסה להותיר לנו אחרי הניכוי. ובכל זאת אנחנו מתקיימים...

אנחנו מתקיימים, כיוון שאנחנו למדנו להסתדר איכשהו ומנסים להתעלם מן העובדות בשיטת בת היענה. אבל אם נמשיך לחיות את הפנקסנות הכפולה שמכתיב לנו מס ההכנסה גם מבחינה מצפונית – אם נתפשר עם "המוסר הכפול" שהוא מכתיב לנו – אני חוששת מאוד שלא יעבור זמן רב ולא יישארו נושאים יפים לכתוב עליהם בארץ הזאת.

*

העיוות במיסוי שאינו מאפשר קיום משכר, גורר אחריו אלף שערים למשכורת; הטבות רשמיות ורשמיות למחצה מתחת לשולחן; פשיטות ומעצרים על עצמאיים – הפוגעות בזכויות אלמנטריות של האזרח ובחופש הפרט שלו; זלזול ברישומים של שנים על ידי לקיחת ספרי חשבונות בשקים; שעורים בעבריינות לכל עולה; הפקרת סודות אינטימיים ביותר על ידי החרמת כרטסות רפואיות, הלשנות למען בצע כסף והלשנות-נקמה עד אחרי המוות, ועוד ועוד... לאן נגיע אם נמשיך בשיטה אצילה זו?!

אני בטוחה שהשיטה לא תוכננה מראש וכי היא לא באה לספק תאוות שלטון סאדיסטית, אך גם אינה פרי ניסיון של מדינות אחרות לקידום גביית מס-אמת. איכשהו נתגלגלו הדברים ונידרדרו – מתוך לחץ הצרכים הענקיים של המדינה ומתוך כניעה לקבוצות לחץ. היושבים על הכנסות המדינה אפילו אינם תופסים עד מה רדוף פחד וממורמר עמך ישראל, וכמה יעלה למדינה לרפא את אזרחיה מן הפרנויה, ובכמה יעלה להחזיר את האמון ללב האזרחים – שהנהגה אובייקטיבית, ומכובדת נוהגת בהתאם למעמד ממלכתי רם.

שלא ישלו עצמם באוצר, שהשכירים רווים נחת כאשר פושטים לביתו של עצמאי, כאשר לא מכבדים פרטיותו של אזרח. אלה שלא זכו ל"תוספת ים פתוח", "תוספת גובה והר", אלה שהלירה שלהם אינה שווה ללירה שטרלינג לצרכי מס; אלה שהמעביד לא מצא דרך לשלם להם הטבה מתחת לשולחן – מוכרחים להיות גם "קצת עצמאיים" (וביניהם כלולים פקידים ועובדים של רשויות עירוניות, ציבוריות, ממשלתיות. עתים אחרי שעות העבודה ועתים תוך שעות העבודה...) ומי שלא יהיה "קצת עצמאי", הוא או אשתו – אם בשעורים פרטיים, אם בתפירה, ואם אפילו בשטיפת רצפות – לא יהיה לו לקיום פשוטו כמשמעו. וכיון שכך – כל אזרח הוא מועמד לפשיטה. וטוב שנדע כיצד נראית פשיטה הלכה למעשה.

עד כה היינו ניזונים מסיפורים שסופרו בטלפון, מסיפורים קטועים שנשבענו כי נשמור על עילום שמם של המספרים. אחרי הראיון עם מר שילוני יצאו אחדים מאלמוניותם ובאו לספר סיפורים. אך המאלף מכולם הוא סיפורו של מר נפתלי שטיין, שכזכור פשטו לביתו, למשרדו, למוסך החברה, לבתי עובדיו - - קרוב למאה חוקרים פשטו עם בוקר על חברת "מכוניות הדר" ושלוחותיה בהאשמות של מסחר במטבע זר, העלמת מס, חשד לניצול זכויות עולים, מכס וכדומה. מאז עבר חודש ימים – אולם לא הוגשה נגד מר שטיין תביעה, ועד כמה שהצלחתי לברר במשרדי האוצר – יצא "החשוד" נקי וכנראה לא יועמד לדין.

אך בינתיים שבע איש זה בזיונות, הלבנת פנים ברבים, מעצר וחקירה מעליבה ועוד מטעמים שמוטב כי הקורא יעמוד עליהם בעצמו.

ועל אלה מי יתן את הדין?!

אני מקווה שכתבה זו, והאומץ האזרחי שגילה מר שטיין בבואו לפרסמה לפני הציבור – ידעו להעריכה גם שלטונות המס. לא הממונה על הכנסות המדינה, לא המנכ"ל, ולא השר – יש לשער – לא היו נוכחים בשעת מעשה פשיטה, עצירה, חקירה... וטוב שילמדו כי סיפורו של מר שטיין הוא שעור ב"יעול" המיסוי – ובמשקע שנשאר אחריו...

*

וכך בערך סיפר:

השעה שבע בבוקר, המשפחה עדיין ישנה. צלצול חד בדלת הכניסה למטה (אני גר בבית דו-משפחתי ודו-קומתי. הכניסה הראשית משותפת). שואל בטלפון הפנימי מי שם? משיבים לי משטרה ומס-הכנסה. ניגש לחלון. איני רואה מכונית משטרה ולא שוטרים. חושש שאלה בריונים שמציקים לפעמים מבקשים לסחוט כספים מן החברה באמתלות של נזקים למכונית, "שמירה" וכדומה. מחליט לרדת למטה ולראות מה מבקשים מבלי להטריד את המשפחה. ארבעה או חמישה אנשים ניצבים בדלת ומציגים צו בית משפט. כולם לבושים אזרחית."

חיפשו בכל מקום ולקחו כל נייר. אפילו ציורי הילדים. לקחו את תיק הפיצויים האישיים מגרמניה, שלי ושל אמי, את הפספורטים, התכתבויות עם אנשים פרטיים, פנקסי טלפון וכתובות, פוליסות ביטוח, תיק הוצאות הבית, התכתבויות פוליטיות עם חברי כנסת (היו לי אספירציות של הקמת תנועה על-מפלגתית להגנת זכויות האזרח...), סטנסלים ישנים שהבאתי מהמשרד לילדים והם ציירו עליהם... חיפשו בארונות הבגדים, בארונות המטבח, במזוודות, באינטרסול, באמבטיה... ירדו למכוניות, לחדר ההסקה, למקלט.

לא נותרה פינה בה לא חיפשו ואותה לא הפכו.

"ומה עשית אתה כל העת?"

איך אפשר להסביר מה עשיתי. הלכתי אחריהם כמו גולם. תחילה התלבשתי וביקשתי להזמין עורך-דין. אבל איש לא שם לב אלי. כאילו הייתי אוויר, כאילו לא ביתי היה זה. איך להסביר מה קורה לאדם כשאחרים מחטטים בחדר השינה שלו, מתיישבים ליד שולחן הכתיבה שלו, מריקים את הניירות האישיים ביותר שאיש בבית אינו רשאי לנגוע בהם מלבדך – ומחטטים בהם לעיני משפחתך, מטלפנים לכל מיני מקומות, בטלפון שלך, מקבלים שיחות. אתה עומד ומביט עליהם ועל עצמך – כאילו בטלת מן העולם.

אני ייקה ומשוגע לסדר. אצלי הכל ממוין ומסודר ומתויק עוד מייקה-לאנד, מהקיבוץ, מן הצבא הבריטי, מהצבא שלנו. כל חיי מסודרים ומתויקים בדייקנות אפילו מוגזמת. ואני עומד ורואה איך כל הסדר הזה נדחף לחמישה תיקים ושקים, בלי שום סדר, וזה כל כך נורא עד שזה חדל לכאוב. ממש כאילו עברתי מן העולם...

ביקשתי לצלצל למשרד שלי – לא הרשו לי. והם כל הזמן מצלצלים, מקבלים טלפונים, איני זוכר עוד מה ענו לטלפונים שהגיעו אלי – בכל אופן אסור היה לגשת לטלפון עד אשר צילצלו משם פושטים אחרים, והודיעו ששתי מגירות אי-אפשר לפתוח – ושאומר להם היכן המפתחות מסרתי באופן ממושמע היכן מצוים המפתחות וכי אחד מהם מצוי אצלי – לחדרי. הרשו לי למסור אינפורמציה רק למוסך ולמשרד שלי. ופקדו עלי: תקצר!

"למה לא עמדת על זכותך לקרוא לעורך דין. למה לא התנגדת לחיפוש בלעדיו."

"איך להסביר זאת. איכשהו הופכים לסטטיסט. עד עכשיו היית אזרח מכובד ומן הרגע הזה אתה הופך לכלום ולכלום אין זכויות. לכלום אין קול."

"אחר כך הלכנו למשרד שלי."

"איך הלכתם למשרד?"

נסענו במכונית שלי.שניים ישבו לידי ושמרו עלי ושניים או שלושה נסעו במכונית אחרינו. היתה זו מכונית משטרה עם מספר אזרחי. אני נהגתי ואחד שמר לידי ואחד מאחור. 

"האם התנצלו לפניך כשבאו – כשהלכו מה אמרו לך?"

הם לא התנצלו. כלל לא. בקריה, לשם הגענו מאוחר יותר, אמר לי אחד: "אתה יודע, זו עבודה שלי, זה לא נעים ביותר." אחר אמר לי, נדמה לי במכונית: "כל הכבוד, היית מאה אחוז, לא צעקת. התנהגת יפה..."

באיזה שהוא שלב אמר אחד:

"ובכן – היינו בביתו של קאפיטליסט..." השיב השני: "גם לי יש בית יפה..."

"הגענו למשרד ומן המשרד למוסך. בסך הכל אני מעסיק כ-200 עובדים. 

גרוע מכל היה המראה במשרד. לראות את העובדים המבוהלים, כמו איזה עדר בלי רועה, היה עוד יותר קשה מאשר המחזה עם הילדים שלי.

"זה אבא שלי, זה אבא שלי" - צעק בני בן הארבע ונלחץ אלי. אחר כך רצה לדעת מה הם רוצים. אמרתי לו שהם עובדים. 

"אבל הם לוקחים דברים הם לוקחים דברים!..." 

מי שיש לו ילדים, יודע איזו חרדה נופלת עליהם כשלוקחים חפצים מביתם. אבל כך זה גם עם עובדים.

בכל חדרי המשרד הסתובבו אנשים זרים והפקידים עמדו כמוני – מוכי הלם. איש זר אחד ישב בכורסה שלי ואפילו לא קם כאשר נכנסתי לחדרי. כמו בחלום בלהות מסתכלים דרכך. אורזים את כל המשרד, כאילו בקבלנות. ואנו נוסעים לקריה. שוב במכונית שלי ושומרי הראש איתי.

הגענו לאיזה צריף. מצד זה שניים, מצד זה שניים ונדמה לי ששניים מאחור. לכבוד כזה לא זכיתי מימי. בפנים ישב הפקד מילר, אני יודע את שמו כי הוא היה היחידי שהציג את עצמו: 

"כדי שתדע בפני מי אתה עומד" (כמו שאומרים בבית הקברות...).

הוא הציג עצמו בצעקות שהזכירו לי את הימים הטובים מן הצבא הבריטי, כיצד היו צועקים הקצינים על "הילידים".

פתאום חזרה אלי הכרתי והודעתי לו שעלי לא צועקים, שבדרך זו לא אענה על אף שאלה. שתחילה יודיעו לי במה מאשימים אותי. שאני מבקש להזמין עורך-דין. את ההאשמות פרטו לפני, אולם עורך-דין לא הרשו כי אביא.

ארבעה-חמישה אנשים חקרו אותי ללא הפוגות, זה מתעייף וזה מתחיל. אתה נשאל שאלות מן "ההפטרה". שואלים אותך, למשל, "למה קיבלת שטר של עשרים וחמישה אלף לירות לפני כך וכך שנים, והשטר לא נרשם כהכנסה." צועקים עליך. דורשים ממך לחתום על דברים שאינך חייב לדעת אותם כמנהל חברה, על כל פנים אינך מסוגל לדעת הכל. אתה חייב להוכיח שלא ביצעת עבירה, במקום שיוכיחו לך שעברת עבירה. אחרי איזה שלוש שעות נזכרתי מה היו אותן 25 אלף ל"י. זה היה שטר ערבון בשביל שכירת מזנון במפעל – שיפונה בבוא העת: "נכון," אמרו. "כתוב על השטר". שמחתי כמו תלמיד שעמד במבחן. ועוד מיני שאלות חוזרות ונשנות. וכל מיני קריאות: "אל תספר לנו מעשיות. אתה חושב שאנחנו אידיוטים..." 

וכולם יושבים סביבך ואתה עומד. ומסתכלים עליך כמו על גנגסטר ואתה מתחיל להאמין שאתה גנגסטר... "אתה המנהל – אתה חייב לדעת!" צועקים כל פעם שמביאים איזו האשמה. "אבל גם מר פלד אינו יודע מה עושים המוכסים העובדים אצלו."

"אל תעיז להשוות את עצמך לפלד – אתה שומע!"

צריף הוא צריף, ומה שנעשה מעבר לקיר העץ נשמע. מעבר לקיר שמעתי צעקות אימים – וחשבתי שמענים שם אנשים. נוסף ללחץ הנורא שהייתי נתון בחקירה שנמשכה מן הבוקר עד הערב, ללא הפוגות, ללא אוכל וללא קשר עם החוץ, ללא עורך דין – וללא מושג של ממש במה בעצם מאשימים אותך – בא הלחץ של צעקות האימים מעבר לקיר.

הרגשתי שאני מתמוטט. נוסף לכל אני סובל מלחץ דם גבוה ועוד דברים טובים...

ריחם עלי אחד החוקרים, "הרגע – אמר – זה המקום לרישום זוגות צעירים לדירות, והם צועקים..."

עכשיו כשאני חושב על זה, הרי תמונה קומית – יפה למחזה. אבל אז אפילו לא הרגשתי בקומיות שבדבר. הייתי פירור במחזה קפקאי.

מאיזו שהיא יישות קודמת שלי עלתה תשובה לאחת השאלות החוזרות ונשנות: 

"מה אתה רוצה. צבי דינשטיין ידע מה עושה מוטי פרידמן?!"

דולרים מן הקרמלין

החקירה העיקרית של נפתלי שטיין התנהלה סביב האשמה שחברתו מכרה דולרים לעולים חדשים. ובנקודה זו כדאי אולי לעמוד על אחת התחבולות המטופשות ביותר והמעליבות ביותר, שנזקק להן העולה החדש, כדי לקנות מכונית פטורה ממכס ומס. ואם כי הדבר אינו חדש, איכשהו איש לא עמד עליו ואיש לא תבע עלבונם של העולים ועלבונו של ההיגיון והטעם הטוב.

מסיפורו של מר שטיין, שאושר על ידי אנשי משרדי הקליטה והאוצר מסתבר שכל עולה יכול לזכות לפטור מחלק הארי של מכס ומס קניה – אם הוא קונה את המכונית בדולרים (המדובר במכונית תוצרת חוץ, שכן מכונית מתוצרת הארץ אפשר לקנות בלירות ישראליות), אבל איזה עולה יקנה מכונית תוצרת הארץ, כשהוא יכול לקנות תוצרת חוץ באותו מחיר כמעט, ומניין יש לו, לעולה מרוסיה למשל – דולרים. הביא אותם ממוסקווה?! קיבל אותם בקרמלין?!

עד היותו חצי שנה בארץ, הוא יכול לקנות את מכוניתו בדולרים מזומנים. אחרי חצי שנה הוא יכול לקנותם ב"טרוולרס צ'קס" כאילו העביר לו כסף הדוד העשיר מאמריקה. 

ניקח לדוגמה עולה רופא, הזקוק למכונית לצרכי עבודתו ואין עמו כסף, כמובן. ילך לסוכנות, וזו תעניק לו הלוואה בלירות. יקח את הלירות וילך... לרחוב לילינבלום, שם יקנה דולרים שחורים, שהאוצר העביר אותם לשם כידוע – ישלם "מחיר שחור" – ילך לבנק וימיר אותם בלירות ישראליות (ושוב ישלם עמלה...) ויביא לחברה העוסקת במכירת מכוניות אישור מן הבנק על המרת מטבע זר – ואז יקבל את מכוניתו. וכך יעשה שעה שיקנה רהיטים, מקרר, מכונת כביסה, רדיו, טלוויזיה... וכך יוצא שאת השיעור הראשון באזרחות טובה, כיצד "לרמות" את הממשלה וכיצד לסחור במטבע זר בשוק השחור - מקבל העולה המחרף נפשו להגיע למדינת היהודים – עוד למחרת בואו... מאוצר מדינת ישראל.

ואם יתחשק למשטרה או למפקח על מטבע חוץ – ישלח את שליחיו לרחוב לילינבלום ויעצור את העולה "על חם" ויחבוש אותו בתא מעבר עוד חקירה. למה לא?

עתים העולה אינו יודע את הכתובת שם קונים דולרים שחורים בשביל הטרנזקציה היפהפיה הזו, כדי לזכות בזכויות שמעניקים לו אחיו בארץ המובטחת – וכל חברה הסוחרת עם עולים, המספקת להם אבזרים פטורים ממכס, תסביר לו בלחישה ובלי לחישה לאן יצלצל, לאן יגש, וכיצד יעשה הדבר.

וכך קרה גם בחברת "הדר". כשהיו באים עולים, קיבלו הפקידים הוראות מפורשות שעליהם להפנות את העולים לפלוני אלמוני ברחוב לילינבלום – או לכל סוחר "שוקשחורניק". 

וקרה, שאותו "סוחר מורשה מרח' לילינבלום" הלך למילואים, או היה עסוק באיזה עניין משפחתי שאילץ אותו להיעדר ממשרדו שעל המדרכה, וכיוון שלא רצה להפסיד את העמלה, השאיר "מלאי" אצל אחד העובדים העוסקים במכירה בחברת המכוניות, וסכום של "טרוולרס צ'קס", או אולי היו אלה מזומנים – נמצאו בכיסו – ומכאן עלתה חמתה של "המשטרה הכלכלית" אם קוראים לה כך או אחרת – והוחלט שהחברה סוחרת במטבע זר בלי היתר – ועל כן צריך לפשוט למשרדו, לביתו, למוסכו של מר שטיין, ועל כן צריך לעצור אותו לחמישים ושתיים שעות, להחרים את כל ניירותיו, לחבל בהנהלה מסודרת של עסקיו, לגרום לפרסום בעיתונות, להשחיר את שמו אצל היצרנים בחו"ל, לעורר ספקות אצל קונים פוטנציאליים, לגרום לנזקים עם בנקים, להביא אדם כמעט להתמוטטות עצבים – והכל משום שכנראה רחוב לילינבלום יש לו זכויות יתר על דרך פתח תקווה. אולי בשל קרבת רחוב לילינבלום לחוזה המדינה, לרחובו של תיאודור הרצל שאמר: "אם תרצו אין זו אגדה?"

איני אומרת שסוכנות מכוניות, או כל סוכנות אחרת רשאית לעסוק במטבע זר אם אינה מורשית לכך. אבל כל השיטה פסולה מעיקרה. ואם התירוץ של הסוכנות ומשרד הקליטה והאוצר הוא שלא יאה להפלות לרעה את העליה מרוסיה על העליה מארצות הברית, שמביאה עמה מטבע זר, וצריך להעלים עין, הרי שבאמת אין הבדל בין רחוב לילינבלום לדרך פתח תקווה, או כל רחוב אחר בתל אביב או בעיר אחרת. משחק המחבואים הזה אינו מובן לאיש ואינו דרוש לאיש ואינו מוסיף כבוד למדינה ולאזרחיה. ובכלל – בשביל מה הוא טוב?!

*

מר שטיין תיאר במכתבו את התנאים בתא מעצר במשטרת רמת גן, שהוא הוכנס לתא צר ואפל ובו ארבע מיטות, זו על גבי זו, ועליהן מזרנים מזוהמים ומסריחים. הריח והצחנה היו כה חזקים שלעתים הרגיש שהוא עומד להתעלף ולולא טיפס על המיטה העליונה ודחף את אפו אל פתח הצוהר הזעיר – היה מתעלף. שכל הלילה דלקה בתאו מנורה בעלת עוצמה שהפריעה לו לישון והשוטרים מיאנו לכבותה. סמוך לו עוד תא עם מיטות רבות ומזרנים מטונפים הנושאים סימני שתן וצואה. השמיכות במצב דומה. וכן ישנו תא חשוך, נטול חלון – שהוא בית שימוש תורכי ש"דיירי המקום" דאגו לזהמו גם על הקירות, הרצפה, כמו כל התאים והפרוזדור. אין שום דלת בין התאים, ומן הצוהר הקטן שבדלת הברזל דרכה יכול להציץ השוטר התורן, אין רואים את התא הקטן. לא היו יותר "אורחים" מלבד מר שטיין ועוד עציר אחד (אשר הואשם, לדבריו, בחטיפה למטרות רצח). אותו שכן יכול היה להוציא לפועל את זממו – ואיש מאנשי המשטרה לא היה מסוגל לראות זאת.

במשך שלושים ושמונה שעות (שני לילות ויום וחצי) לא הרשו לשטיין, כך הוא טוען, להביא עורך-דין, לא הרשו לו להביא אוכל מבחוץ, לא יכול היה לנקות את נעליו שטונפו בצואה ב"שרותים" ההיגיינים הללו, וסרבו להרשות לו לקבל עיתון או כל חומר קריאה אחר. ואילו השכן, אחרי שמונה-עשרה שעות של מעצר זכה לעיתון וכן גם לביקורו של עורך-דין קאזיס – מספר מר שטיין בקנאה. ללמדך שמואשם ברצח זוכה ליחס טוב יותר מאשר מואשם בעבירות מס הכנסה ומטבע. שהאוצר חשוב מן המוסר.

מר שטיין טוען גם שלא ניתן לו לצאת מן התא, אפילו לרבע שעה. כדי לשאוף אוויר – למרות שביקש וחזר וביקש זאת. האין זה נוגד את האמנה הבינלאומית לזכויות האדם שישראל חתומה עליה... הוא שואל. 

*

איני יכולה לבדוק את כל סיפורו של מר שטיין והקורות אותו בתא המעצר – אם כי עושה רושם שכל דבריו אמת (לדאבוננו...). חשבתי שאולי הגזים מעט תחת רושם המעצר, החקירה, החיפוש, ההשפלה והפרסום. אבל את תא המעצר ואת התנאים השוררים בו ניתן לי לראות במבצע בזק, ותודתי נתונה על כך למר עופר, מפקד משטרת מחוז תל אביב. ומה שראו עיני בתא הזה – בייש אותי עד כאב. תאורו של מר שטיין לא היה מוגזם, וזו בושה וחרפה למדינה להחזיק כך עצורים בכלל, ואפילו למספר שעות, לא כל שכן במשך יממה ושתיים. אסור להחזיק כך אפילו פושעים מועדים לאחר משפט, לא כל שכן עצורים, שכל אשמה טרם הוכחה נגדם. אין להשתמש בתא מעצר כבהענשה. והאחראים למעצרו של מר שטיין, ואנשים אחרים, חייבים למצוא דרך לפצותו על עלבונו שבא לו כנראה גם על לא עוול בכפו - חייבים גם למצוא דרך שמקרים כאלה לא יישנו לעולם.

ולא רק האחראים למעשה צריכים לדאוג לכך. כולנו חייבים!

 
לייבסיטי - בניית אתרים