היסטוריה יהודית שהפכה לבסט-סלר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> היסטוריה יהודית שהפכה לבסט-סלר

 

6.12.68

היסטוריה יהודית שהפכה לבסט-סלר

שיחה עם מאקס דימונט מחברו של הספר "היהודים, אלוהים וההיסטוריה"

בעוונותי הרבים בארה"ב הרציתי גם לפני קבוצת נשים מטעם ה"בונדס" – מפעל מלווה הפיתוח של מדינת ישראל. וכך, יום אחד, מצאתי את עצמי בעיר סנט לואיס, בארמון השייך למשפחה יהודית עשירה בשעת צהריים מזהירה.

הבית, העומד בתוך גן ענקי מטופח להפליא, המה מנשים אלגנטיות, לבושות במשי, פרוות יקרות, והיהלומים היו תלויים עליהן, כמו צעצועים על עצי חג המולד. אכלו קוויאר, ואננסים, ומאכלי-ים נדירים, ושתו שמפניה. השמפניה הצרפתית התוססת נשפכה כמו מי מפלי הניאגרה, וכל הגברות שנאספו כדי לאהוב את ישראל ולעשות משהו למענה, היו קצת ברקיע השביעי – בהשפעת המשקה התוסס והמארחת התוססת, אישה קטנת קומה בשמלה ארוכה עם שובל ותסרוקת מרקיעה אל שחקים.

עמדתי לפני נשים אלה – ולבי מפרפר ממבוכה. כל התפאורה הזו, כל התחפושות האלה שבהן היו עטופות, איך להבקיע דרכן אל האדם המתחבא אי-שם בתוכם ואל הלב העטוף הרמטית במותרות? איך נמצא שפה משותפת עם כל הטבעות, והסיכות, הזהב והיהלומים, ואין עלי אפילו עדי אחד לציין בו שגם אני אישה מכובדה.

אם נקרו לכם פעם קרובים עשירים מאמריקה שהזמינו אתכם לבקר בבית המלון שלהם, ואתם המתנתם באולם, עם חיוך טפשי על שפתיים והוזמנתם בסופו של דבר לארוחה ונהגתם כמו קרובים עניים, מתנצלים – תבינו את הרגשתי. וכאן אני עוד צריכה לדבר על ישראל ולא להופיע חלילה כקרובה עניה. לספר להם שאני נושאת בעול קיום מדינת יהודית לכל עם ישראל בגופי, בילדי ובכספי, אף יותר מהם. לומר להם כל אלה ולא להיות ארוגנטית.

אמנם הארוחה סודרה לכבודי, אמנם נשלחו הזמנות יפות, אמנם כולם לחצו את ידי ביראת כבוד – אבל אין לי ולציבור הזה שום דבר משותף. אף לא פרצוף אחד שאפשר לתלות בו את העיניים ושעיניו יענו בחיוך גלוי – קרוב.

אבל אני עומדת, ומחייכת, ומואילה להושיט את ידי, שלווה כמו פסל החירות של אמריקה. ובין הידיים הרבות שאני לוחצת, נשארת יד אחת זמן רב יותר בתוך ידי, ובעלת היד אומרת לי בסוד: "אני מבינה איך את מרגישה. גם אני איני נוהגת לבוא למסיבות אלה. אני אישה עובדת ואין שעתי פנויה ל'ארוחות חגיגיות לנשים בלבד', אבל כל כך רציתי לפגוש אותך. נוסף לכך – הן נשים נהדרות. אל תסתכלי בקנקן... אגב, שמי מיסס מקס דימונט".

אולי בגללה, אולי בזכות השמפניה המבעבעת, אולי בזכות תמונות שמן אחדות ישראליות שפיארו את הסאלון "הצרפתי" הגדול, והכניסו בו נוף העמק והגליל וירושלים – חזרתי לאיתני והריני מספרת להן על ישראל הקטנה. ואין יותר פרוות, ואין צעצועי יהלומים, ואין ריסים מודבקים, ואין מחרוזות פנינים, ואין "מיסס-סו-אנד-סו" – יש נשים יהודיות שאיכפת להן. שצוחקות ובוכות חליפין, שמוכנות לקום מחנה אחד גדול ולהפוך עולמות, לפשוט עדיים, לשלוח ילדים – לבוא בנערים ובזקנים ולהיות כמונו. בדיוק כמונו.

ואני יודעת. זוהי התלהבות של רגע. אחרי כן ישובו לבתים הנוחים, יחשבו קצת, יאנחו בגעגועים, היד תרשום את הצ'ק שהובטח, והחיים יוסיפו לזרום במתכונתם הרגילה.

"חבל" – אני אומרת להן – "שעדיין אין עם ישראל היושב בציון יכול להרשות לעצמו לוותר עליכם ולתת לכם להצטרף אלינו. אנחנו צריכים עורף. אנחנו צריכים יהודים בארצות-הברית. לא רק בגלל הכסף שלהם. בגלל השפעתכם, בגלל היכולת שלכם לעשות למען מדינת ישראל בתוך ארצות-הברית ובזירה הבינלאומית. עם ישראל היושב בציון אינו יכול בלי עם ישראל היושב בתפוצה, כמו שעם ישראל היושב בתפוצה אינו יכול בלי עם ישראל היושב בציון".

אוף – מה אמרתי – אומר קול קטן בתוכי. איזה נאום מחבל בעליה. כיצד נסחפת בדיבורים אסורים אפילו יש בהם טעם, אני מוכיחה את עצמי, והנה עומדת לפני אותה גברת דימונט – ועיניה כוכבים. "אנא" – היא אומרת לי – "אני מבקשת מאוד שתהיי אורחת שלנו לארוחת ערב, לארוחת צהריים, לתה, לכל מה שאת יכולה. אנא, את מוכרחה לפגוש בבעלי, הוא סופר ואלה הן הדעות שלו. הוא יהיה מאושר שישנם אנשים בישראל החושבים כמוהו".

כשהלכה, הקיפו אותי הנשים וסיפרו שזוהי הגברת מקס דימונט. שבעלה כתב ספר: "היהודים, אלוהים וההיסטוריה", שנהיה בסט-סלר ונמכר בשני מיליון עותקים. שהאיש הוא גאון, מרצה באוניברסיטאות, שהוא מביא כבוד לקהילה הקטנה של יהודי סנט-לואיס, שאין בית בארצות-הברית שאין בו הספר שלו.

וכך הגעתי לביתו של מקס דימונט.

ההיסטוריון היהודי והחברה הבינלאומית לתעשיית נעליים

איש נחמד, כבן ארבעים וחמש, צנום, המדבר אנגלית במבטא סקנדינבי מודגש, ראש נאה, עיניים עליזות וכולו טוב טעם. את הארוחה הגישו על מרפסת סגורה שתשלובת נפלאה של צמחים נדירים ופסלים נפלאים יצרו בה גן עדן בזעיר אנפין. והבית עצמו – חלום אסתטי של חיים מודרניים.

הוא חדש – הבית, נבנה לפני שנה והוא פרי הספר שכתב שבע שנים תמימות. "היהודים, אלוהים וההיסטוריה" – צוחק מארחי – בנו את הבית. מהכנסותיו כאיש יחסי ציבור של חברת נעליים גדולה – לא יכול היה אפילו לחלום עליו. בכל זאת, הוא אומר – מוכן היה לעזוב את הכל ולנסוע לישראל. אף כי הוא חושב, כמוני, שעם ישראל אינו רק זה שיושב בציון, וכמו כלים שלובים, אין החלק האחד היושב בחוץ, והחלק השני היושב בארץ, יכולים להתקיים זה בלי זה.

"אינך יליד ארה"ב?" – אני אומרת.

"איך ידעת. המבטא – מה? באתי הנה כנער ובכל זאת מרגישים.

"אנחנו, הדימונטים, ייחוסנו מגיע רחוק אל העבר, לאלפיים שנה לפני הספירה – כלומר – השושלת שלנו מתחילה לפני ארבעת אלפים שנה. היינו רועים כמו משה, נגרים כמו ישו, מובילי גמלים כמו מוחמד. בכל זאת יש לנו שמץ של ייחוס. על אף שליטתנו במקצועות פגיעים אלו, הצלחנו להמלט מרוח אלוהים, מ"דיוויניטי".

"אחרי כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים כנוודים חסרי אזרחות וארץ, התישב סבי במקום נידח ושכוח אלוהים, ב'קאוונער גובערניע', שם עסקו הוא ואבי במשלח יד עלוב אחד אחרי השני – כשאר בני ישראל הפשוטים. ואז קרה המקרה. יום אחד בשנת 1904, חזר מי שהיה מאוחר יותר אבי הביתה ומצא מכתב מהאב הקטן של רוסיה, הוד מלכותו הצאר בכבודו ובעצמו, המזמין את אבי להצטרף לצבא המהולל הנלחם ביפאנים במנצ'וריה. אבי, אשר מעולם לא בא בין רמי מעלה, חיפש דרך נאותה לסרב להזמנה אדיבה זו, ולא ידע כיצד, והנה אצבע אלוהים. באחת השבתות בדרכו לבית הכנסת, במקום אשר בו איבד לילה קודם לכן אלף רובל, מצא אבי דרכון של סוחר צרפתי בשם דימונט – ובו ויזה להלסינקי. אבי, שהיה איש דתי ומעולם לא תהה על דרכיו המופלאות של הבורא ועל הניסים והנפלאות שהוא מבצע – ראה בדבר אות וקם ונסע להלסינקי, וכך נולדתי בהלסינקי, כמקס בעל שם צרפתי – דימונט. בשנת 1929 הגרנו לאמריקה, שירתי בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה בשירות המודיעין.

אך למרות כל גלגולי המשפחה שלי ושושלת היחוסין העתיקה שלי: אני מתיחס אל עצמי כאל "מוטל מן הקובנר גוברניה".

היסטוריה, בלי "אוי ווי"

גם בביתם של הדימונטים מצאתי תמונות אמנות רבות מישראל, אשר קנו בביקורם האחרון, כאן – ואם כי האוסף האמנותי שלהם בעל טעם רב, אין בו שמות "מפוצצים" של אמנים ידועים. הם קונים מה שמוצא חן בעיניהם. תמונות שהם אוהבים לחיות איתן. אבל לא כך הספריה – שהיא אולי עיקר הבית. הספריה היא כמעט כולה מורכבת מספרי היסטוריה, ובעיקר היסטוריה יהודית ובעיקר ספרים שנכתבו על ידי היסטוריונים ישראליים והיסטוריונים נוצריים. אין שם ספרי היסטוריה שנכתבו על ידי היסטוריונים יהודים שחיו בגלות ולפני קום המדינה.

מדוע? – שאלתי את מר דימונט.

הוא חכך בדעתו. אין הוא מזלזל בתרומה של גרץ ושל דובנוב ושל היסטוריונים יהודיים אחרים אבל הוא סבור שיובלות רבים מדי היתה ההיסטוריה היהודית כפי שנכתבה על ידי היסטוריונים יהודיים – בכי תמרורים ותלונות. ההיסטוריונים הנוצרים סילפו את ההיסטוריה היהודית בשקרים מקודשים, והיהודים החליקו אותה במיסתורין חלקלקים, עד שלעתים קשה אפילו ליהודי לתפוס את זוהרן האמיתי של תולדות עמו.

 "אני חושב שבעיקר חטאו להיסטוריה שלנו ההיסטוריונים היהודיים של תקופת ההשכלה הגרמנית, המיילדים של מה שנקרא "ההיסטוריה היהודית המדעית". זאת לא היסטוריה. הייתי קורא לזה "יהדות של יחסי ציבור". בתשוקתם להציג את היהודי לפני הנוצרי כאזרח טוב וראוי לשוויון, היו ההיסטוריונים נוהגים להתעלם מכל תופעה ואירוע שהיה עלול לדעתם להמעיט את דמותו של היהודי. וכך, כמו עקרת בית שמבקשת לעשות רושם טוב על אורחיה, ודוחפת אל מתחת לשטיח כל שאינו יאה לדעתה כי ייראה, טואטאו מלומדי החכמה הנסתרה, הקבלה והמיסטיקה, והתוכן האמיתי של החסידות. לדעתי מופיע בעבודותיהם היהודי כאיזה עלוב שנדחק לקרן זווית החיים, נדחף לכס משפט מרשיע של ההיסטוריה, על ידי נוצרים רשעים."

תודה לאל שבמאה העשרים, זנחו היסטוריונים נוצרים ויהודים כאחד את הגישה האופיינית לכנסייה, לגטו ולמליצי יושר היהודים ממוצא גרמני. בהשפעתם נערכות העובדות כסדרן, והיסטוריה חדשה של היהודים קמה ונוצרת אשר מתוכה משתקף העם היהודי כהוויתו. העובדות מדברות בעד עצמן. וההיסטוריה היהודית החדשה שקמה ומתגלה, היא של גאווה, של אנשים שצועדים דרך דורות, תרבויות, ארצות, ונשארים עם חי וקיים, שומר על האידיאלים שלו ויוצר אידיאלים חדשים, שעה שאלה אשר "סבלו" את נוכחותם וישבו לבטח בארצותיהם נכחדו ואף נשכחו.

הדמות החדשה הזו של תולדות עמנו נתאפשרה סבור מר דימונט הודות למדינת היהודים ודור של היסטוריונים ישראליים מן האוניברסיטה בירושלים. מלומדים כמו ויקטור צ'ריקובר, צבי אנקורי, ביקרמן וטלמון, אם להזכיר אך אחדים מהם, איפשרו את החדירה המעמיקה לשטף ההיסטוריה היהודית. הם אולי אינם הפרי של האוניברסיטה העברית, אך הקשר עמה והעבודה בתוכה הביאו את משב הרוח החדש. "אני" אומר דימונט" "אני מסתמך בעיקר על היסטוריונים מודרניים אלה, ומעט מאוד על מלומדים של המאה התשע עשרה. אני מסתמך גם על מלומדים נוצרים המעניקים לי את המשקל הנגדי, את צדו השני של המטבע. אני רוצה להגיע אל האמת. כי ההיסטוריה היהודית יכולה להרשות לעצמה לעמוד על רגליה היא ואינה צריכה לשום סמוכות ומשענות והתנצלויות."

לאחר יום עבודה קשה

הוצאתי מארון הספרים את ספרו של מארחי, ספר גדול עב כרס, בהוצאה מהודרת. ספר יקר שיצא בהוצאת בית ההוצאה הגדול "סימון אנד שוסטר". מיליון עותקים נמכרו מספר יקר זה כלחמניות טריות. ולא רק יהודים, גם האמריקנים, שהם ספוגים יהדות אם ירצו בכך ואם לא ירצו, אף הם קנוהו. ועתה יצא גם כספר כיס, ומוזר קצת שספר היסטוריה יהיה לבסט-סלר. אך עובדה היא וכנראה צדקו אלה שכתבו על העטיפה: "ספרו המרתק של מקס דימונט שונה תכלית שינוי מכל ספר שנכתב אי-פעם על היהודים. חיות שופעים עמודיו. פילוסופים ומלכים, גיבורי מלחמה וסוחרים, משוררים ואנשי פינאנסים, קמים לתחייה וחיים ונושמים לנגד העיניים, כשהסיפור נוהר ושוטף מעל לזמן ותבל. מכנען העתיקה, דרך אירופה והמזרח, לאמריקה ולידת מדינת ישראל, מקס דימונט מציג, מחייה, מסביר כיצד הסאגה של היהודים ארוגה בתוך תולדות העולם כולו, של כל מדינה וארץ עלי אדמות. בצורה מבריקה באלף ואחד סיפורים ומעשים מסופרת העלילה המרתקת של עם שניצל מהתבוללות ומוות תרבותי, שנלחם, כשל וקם. חדור בכוח חיים מופלא, ובתרבות מתחדשת מעמיקה, תרם עם זה למורשת התרבותית של האדם משך ארבעת אלפים שנה."

"איך מרגיש סופר לאחר שבחים כאלה?" אני שואלת אותו.

"אהה" עושה הוא תנועת ביטול בידו. "זאת לא ספרות. זאת עבודת מחקר קשה. עבודה של שנים. שבע שנים עבדתי את הספר, כמו יעקב את לבן למען רחל. אני עובד (קצת מצחיק ולא מתאים להיסטוריון) בענייני פרסום וארגון מכירה של נעלים. המפעל שלנו מעסיק שנים-עשר אלף איש והעסק שלנו עושה איזה מחזור של מאתיים וחמישה-עשר מיליון דולר בשנה, ואני עובד שם קשה שמונה שעות ליום. עתים אפילו יותר. ואז כאשר אני חוזר הביתה, אני מתיישב ליד הספרים והתיקייה רושם מה שרושם עד שמגיעה השעה להכתיב. ואז אני קורא 'דארלינג'..."

"יס!" פתאום ענה קולה של הגברת דימונט והיא הופיעה בחדר העבודה של בעלה, שם נמצאת הספריה עם פנקס ביד ועט. ואז פרצנו בצחוק. שלושתנו צחקנו. כוחו של הרגל. כבר עשר שנים אין הזוג דימונט יוצא מפתח ביתו לאחר שעות העבודה. האישה עוסקת במה שהיא עוסקת, מבשלת, קוראה, מטפלת באיזה חומר שהביאה ממשרדה או מעתיקה חומר בשביל המחקר של בעלה, ואז פתאום נשמע הקול "דארלינג" והרי היא עומדת לפניו עם פנקס פתוח ועט. בשבתות ובחגים ובסופי שבוע, אין הדימונטים יוצאים כלל. לפעמים הוא אומר לה לכי, תנשמי קצת אוויר צח ואז יש והיא עוסקת באיזו עבודה למען ישראל. אך בדרך כלל סדר העבודה הוא כזה. שמונה שעות במשרד לצרכי פרנסה, שמונה שעות בבית לצרכי עבודה. שמונה שעות לשינה כולל "קריאה חיצונית". ככה אפשר לכתוב בסט-סלרים היסטוריים.

הגלות היא ברכה...

תהיתי אם הגברת דימונט נהנית מסדר חיים כזה. לא טיולים, לא שיחות רעים, לא קולנוע. נדמה לי שאף טלוויזיה לא ראיתי בבית ההוא. ל"קאונטרי קלאב" אין הם שייכים, כי הללו נוצרו בעיקר "לא לכלול" את מישהו. ומוסד שמנדה, שמפריד אינו בשבילם. לארח אין הם נוהגים. וכדי לפרוע חוב חברתי, עורך הזוג אחת לשנה, מסיבה גדולה ששמה הולך לפניה ובכך תמים החיים החברתיים.

"עכשיו, עכשיו הרי אתם יכולים לעסוק בכל אותם 'עיסוקים אסורים'" צחקתי "הרי הספר כבר פורסם."

"איפה! בעלי עובד על ספר חדש."

"אנחנו עובדים על ספר חדש. למעשה, מסיימים אותו והוא ייצא לאור כבר בראשית השנה הבאה."

"והנושא?"

"מה יכול להיות הנושא? - יהודים."

"היהודים הבלתי-נכחדים" תיקן הבעל.

הספר החדש של מקס דימונט יוצא מנקודת השקפה, שהגלות היתה הכרחית. שתודות לגלות נשמרה היהדות והעם היהודי. ההיסטוריה היהודית מורכבת משורה של מאורעות מקריים או מכוונים אשר היתה להם השפעה מעשית של שמירת היהודי בגלות כדי שימלא שליחות, משימה מפורשת של יצירת אחווה אוניברסלית בין בני האדם. אם תעודה זו היתה שליחות אלוהית או שהיהודים עצמם ייחסו אותה לאלוה אין זה חשוב, ואין זה משנה כלל את ההנחה בדבר יעודם המפורש של היהודים. הספר ממשיך לטעון ולנמק שגלות זאת לא ניתנה כעונש על חטאים אלא מהווה למעשה את המפתח לקיומנו. "הנני טוען שהגלות לא רק שאינה קללה שהיא ברכה. בזכות גלות זו, במקום להיות נידונים לכליה, כפי שקרה למרבית העמים אשר פתחו את דפי ההיסטוריה שלהם באותה תקופה בה החלה היהדות, הוגלו יהודים למעשה לחופש ולחיים. לולא הגלות לא היו קיימים כיום יהודים, יהדות או מדינת ישראל.

"תיאוריה מעניינת מאוד איך תסביר, לא בהכללה, כיצד הצילה הגלות את עם ישראל?"

"היו 30-20 תרבויות שונות בתולדות האנושות, וכל התרבויות האלה היו להן חמש מאות עד אלף שנות קיום, ואז נעלמו. רק היהודים נשארו. מדוע? כאשר היהודים של מלכות ישראל הוגלו על ידי האשורים, הם נעלמו. כאשר היהודים של מלכות יהודה הוגלו על ידי הבבלים הם נשארו, ניצלו. לא עוד היו מלכויות ישראל ויהודה. היתה רק "גלות" ראשונה, גלות בבל. רצוי לזכור זאת. המנהיגים אשר בנו מחדש את מלכות יהודה מהריסותיה במאה החמישית לפני הספירה: ששבצר, זרובבל, עזרא ונחמיה היו כולם יהודי הגלות. לולא יהודי גלות אלה לא היתה קמה מלכות ישראל. והנה אנו עומדים בתקופה דומה ממש, תקופה מקבילה. ראשי העם היהודי אשר הקימו מחדש את מדינת ישראל במאה העשרים היו כולם יהודי הגלות: הרצל, בן-גוריון, וויצמן, פינסקר, הס, ז'בוטינסקי.

"פעמיים נחרבה המדינה היהודית וישמור האל משואה נוספת. אך ההיסטוריה יש לה חוקים משלה והאם מסוגל אנוש לנבא מה יקרה בעוד חמש מאות שנים? האם יכולים אנו להעז, האם יכולים אנו להרשות לעצמנו לחסל את הגולה, את התפוצה? עם יהודים בגלות בכל חלק קטן בעולם, בכל התפוצות, קיימת ערבות, קיים ביטחון שישארו יהודים אשר יוכלו לשוב ולבנות מחדש, להקים מהריסות את מדינת ישראל ולשמור על תעודת החיים של היהדות. 

"אנחנו זקוקים לשתי יהדויות היהדות הנבואית של הושע הקושרת את מהות היהדות לחיים על אדמת ישראל, והרעיון הנבואי של ישעיהו הדוגל ביהדות כל-עולמית למען האנושות כולה. הראשונה קשורה באדמת ישראל בציון. השנייה בגלות. למען העולם כולו, ולמען רזרבות לעם היושב בציון. אנחנו צריכים לשתי היהדויות כדי לקיים את יעודנו. אין לנו קיום, אלא בקיום שתיהן."

בארצות הברית נוצרת יהדות חדשה...

הדברים יצאו סדורים מפיו כאילו נכתבו מראש. עם כל ההיגיון שבדבריו, היה לי מאוד עצוב על הלב. ובכן זהו: יישב לו קומץ יהודים בישראל, יום יום ייגדעו חיים צעירים ונשמור על יהדות חזקה בחוץ שאם חלילה תיהרס המדינה יהיה מי שיבוא ויבנה אותה מחדש. אך בעיקר נשמור בגלות יהודים כדי שיוכלו להמשיך בתפקידם ההומאני בין העמים. לתרום מכושרם, ממוחם, מתרבותם לעמי העולם כדי שתהיה אחווה. 

אי האחווה הזו?

איש שיחי כמו הבין בלי אומר. "אני רק מביע השקפה היסטורית. למעשה הריני מוכן ומזומן ומבקש ומתפלל לעלות לישראל. הייתי רוצה להיות בה מורה. להרצות באוניברסיטה, לפני צעירים שלא נולדו בארץ, לפני סטודנטים זרים ועולים חדשים שאינם יודעים עברית עדיין אבל חייבים לדעת את ההיסטוריה של עמם ושל עם ישראל. הייתי מרצה ומלמד באנגלית. אני מקווה שיימצא מקום כזה. אבל אבל אין לי תואר ולא קיבלתי השכלה פורמלית רחבה, וכל שלמדתי בעצמי למדתי. 

 
לייבסיטי - בניית אתרים