הכל בגלל ענף קטן!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> הכל בגלל ענף קטן!

 

3.9.76

הכל בגלל ענף קטן!

מתנה שהיא מכה

ישבנו על המדשאה שלפני הבית, במושב ותיק בגליל. בא הבן, חייל בחופשה, וביקש מאה לירות לבילויים. יוצא עם בחורה לנהריה. נתן האב בידי הבן שק ואמר לו: "מלא לך." הלך הבן אצל עץ הפקאן ומילא לו מאה...

אותו ידיד שלנו שוב לא יוכל להגיד לבנו "מלא את הצ'ק בכמה שאתה רוצה..." בימים אלה בא לבקר אצלנו והוא אדום פנים ומתאונן על כאב ראש. אמרנו לו שבוודאי הצטנן – שפעת אופנתית... 

יש לי מחלת הפקאן. אני חולה מן הריסוסים. כנימה פשטה בפקאן, מגפה המאיימת על הענף כולו. 

כל משרד החקלאות נזעק ואתם לא שמעתם? 

רק מה שקורה בעיר מעניין?!"

הדרך לגיהינום

נוסע חקלאי מן הגליל העליון לארצות הברית של אמריקה. ומה הוא עושה שם, בעולם החדש. מבלה את החופשה היקרה הזו במטעים, בשדות הפתוחים, בקיצור – חופשה מעבודה בעבודה. להעמיק את הידע, ללמוד משהו חדש, להעלות את היבול ולא רק את שלו – כל הארץ תאמר לו תודה.

ואכן, כל הארץ מודה לו.

*

השמועה אומרת שאותו חקלאי חרוץ מצא זן פקאן שפריו מלא ומתוק וחיך ישראלי טרם טעם דוגמתו למתיקות, שקליפתו רכה אך עמידה באיחסון, זן שיעלה את הפקאן הישראלי לראש רשימת הפקאנים המבוקשים באירופה. והשמועה אומרת, שכאשר המארח שלו הסתובב לרגע, הוציא חקלאנו מזמרה, קטף לו "ענף קטן" להרכבה והטמינו בכיסו. אחרים יודעים לספר, שהמארח, מגדל הפקאנים האמריקני המהולל, היה יהודי מסור ומסר לו רכב מרצונו, ועוד בברכה להצלחה, אלא ששכח להזהירו שהמטע שלו נגוע בכנימה צהובה...

אם כך ואם אחרת, הנה מצוי עמו הרכב. עטף אותו כראוי כדי שלא ייבש, הטמינו היטב היטב בין חפציו כדי שלא ייחשף בלוד, וכעבור זמן מה כבר כובד עץ נחמד בחתך, הרכב הורכב, תחבושת הוכנה, ותפילה הושמעה להצלחה.

המבצע הצליח. הרכב נקלט. אולי סיפר לשכניו, אולי שמר בסוד ורצה להפתיע, להביא ידידים ולהתפאר ולומר: "תוכל לקחת ממני". אך למרות הסוד ידעו שאצל פלוני עושים ניסיון אלמוני. וכולם ציפו.

השנה התבשרו. "הענף הקטן" מאיים לחסל את יבול הפקאן, מאיים על הענף בכללו. הימים הטובים שידעו מגדלי הפקאן בארץ כנראה חלפו במקרה הטוב. שוב לא יוכל ענף זה להסתפק בהכנה הרגילה. מגדלי הפקאן היו מפונקים עד כה. הפקאן לא נזקק לריסוסים מרובים. אבל למן השנה הזו אם לא יצליחו לחסל את המזיק, נצטרך ללמוד "לחיות עמו" (כמו בארצות הברית) ומכאן, שזה לא יהיה כל כך פשוט לתת לבן המחאה שימלא לו.

לגדל שק של אגוזים יעלה הרבה יותר מאשר עד כה. הוצאות הייצור של הפקאן יגדלו פי כמה, העבודה תרבה, הריסוסים שאינם חגיגה לריאות ולא לעינים ובכלל אינם מן הדברים הבריאים ביותר לאדם וגם לצמח, יהיו מעתה חלק בלתי נפרד של חייו של מגדל הפקאן. ומגדל הפקאן אינו בעל מטעים גדולים דווקא. כמעט כל בעל משק יש לו עץ או שניים בחצרו, כמעט כל אדם שיש לו בית קטן מגדל עץ פקאן ונהנה מפריו. כן מצויים בכל מטע מספר דונמים של פקאן. כלומר, אף כי נטועים שלושים אלף דונם פקאן בארץ, יש לדונמים האלה הרבה מאוד בעלים, ורובם בעלים קטנים... מכאן, שהריסוס לא נעשה במרוכז, על ידי מומחים מוגנים היטב, אלא על פי הרוב בידי אנשים לא מוגנים.

נלמד לחיות עם המזיק

בינתיים נקט משרד החקלאות אמצעים דרסטיים לחיסול המגפה. מקווים להדביר את המזיק. אבל התקווה להדבירו קלושה, לדברי מומחים, ומה שסביר יותר הוא כי נלמד לחיות עמו, כאמור לעיל. עם זאת, לדעת כולם, צפוייה סכנה לייבול הנוכחי, שאומדים אותו באלף ושבע מאות טונה, כלומר – עשרים, עשרים וחמישה מיליון לירות. 

וכאן כדאי לעמוד על מעט מספרים. כאמור, שלושים אלף דונם מוערכים מטעי הפקאן. 12 אלף דונם כבר מניבים. בשנה שעברה הכניס הענף 17-15 מיליון לירות, ובהתאם לגידול היבוא תגדל גם ההכנסה. חלק ניכר מן הפקאן הולך לייצוא אם כי ההכנסה בארץ גבוהה יותר. לפי התכנון יגיע היבול תוך חמש שנים לארבע-חמישה אלף טונה, שהם במחירי היום מאה מיליון לירות. כלומר, הכנימה הקטנה שבאה אלינו עם הרכב, ושכנראה לא ניתן להתגבר עליה ולגרש אותה, מאיימת על אחד הענפים החשובים במשק החקלאי המתוכנן שלנו.

כנימה צהובה מה היא

כנימת הפקאן הצהובה (שם זמני) היא עולה חדשה. היו מבכרים שתשאר בסטטוס של תיירת ולאחר שתסיים ביקורה תיסע מכאן ללא שוב. חוששים שהיא תשתקע קבע ועוד עם זכויות. היא נתגלתה אצלנו השנה בפעם הראשונה. עד שגילו מזימותיה עלתה על העלווה בכל הגליל, ירדה דרומה וכבר הגיעה לכפר-יונה. החקלאים התייחסו אליה בלא עניין רב. היה זה המדריך הארצי לפקאן, יעקב גולן מבאר טוביה, ששם בה עינו והביא אותה איתו אחר כבוד לד"ר שאול חומסקי – ומכאן התחיל העניין להתגלגל בדהירה.

הדוקטור פאפו מן המדור להגנת הצומח במשרד החקלאות הסביר שהכנימה תוקפת את העלה. היא מפרישה טל-דבש, המכסה בצורה נוזלית את כל העלים. על טל-דבש זה מתפתחת פייחת (מין פטריה שחורה). כתוצאה מכך מתנוון העלה ונושר, הפרי נפגע ואינו מתמלא, ועל פי רוב נושר, יש בפייחת סכנה גם לעץ עצמו ולא רק ליבול. אם כנימת הפקאן הצהובה מסוכנת לעצים אחרים? כנראה לא. היא חד-פונדקאית, שומרת אמונים לפקאן, ואם תשרך דרכיה לא תרחיק לכת. לכל היותר תלך לאגוז-המלך. אבל אגוז-מלך יש לנו מעט מאוד.

באילו חומרי הדברה נלחמים במזיק?

לחקלאי ישראל יש אבא, ואבא טוב. לא מוכר לנו עוד משרד ממשלתי בארץ שיש בו שיתוף פעולה, ויחס ידידותי והרגשת אחריות קולקטיבית אכפתית, כמו בין החקלאים למשרד החקלאות.

האם נכון שהכנימה הצהובה מתרבה כמו הגזע הצהוב? אמרו לנו שהיא מסוגלת להקים דור כל יום.

כל יום זה מוגזם. אבל היא מסוגלת להקים דור כל שבוע. היא פושטת בצורת ענן סמיך וכבד, יורדת על העצים ומכסה אותם. הכנימה משריצה נקבות בלבד. לא ביצים – ישר כנימות. רוב ימות השנה נולדות, אפוא, כנימות לכל דבר ממין נקבה. אחרי שבוע הן כבר בוגרות מספיק כדי להקים וולדות. בסתיו מופיעים זכרים הגורמים להטלת ביצים. בקיצור – שמח.

שיכורים ולא מיין

המגפה הצהובה פשטה בארץ. יש מקלים בגודל הנזק ויש מחמירים. ומי שמצוי בין החקלאים המגדלים פקאנים (ומי לא?!) יראה אותם בימים אלה ארוכי אף ונמוכי רוח ושיכורים לא מיין. ההתרגשות גדולה, והכעס רב, ויש המחפשים אותו יהודי מהגליל כדי לקחת עמו דברים, ויש המסתפקים בקללה עסיסית. מדובר פה לא רק בהפסד כספי, שחשבנו כי אולי יקבלו תמורתו בפיצויים (מכיסנו כמובן), אך לא כך הוא. הפקאן אינו מבוטח, אין ביטוח מפני מזיקים חדשים, לא עלינו. לו גם היה פיצוי כספי אין פיצוי לאובדן יבול, לעמל שמשקיעים, לטיפול, לאהבה שאוהבים את העץ וצריך לראות את קמילתו לנגד העיניים...

כיצד יודעים שהכנימה הובאה על ידי אותו חקלאי?

משיבים הפרופסור סבירסקי והדוקטור פאפו: זו הדרך היחידה שהכנימה יכלה לחדור אלינו. המזיק חדש ונתגלה בפעם הראשונה בארץ השנה. והוא אינו מצוי בארצות השכנות. "בדקנו והוא אינו מצוי!" מכאן אנו למדים על הגבולות הטובים שבינינו לבין שכנינו, בעוד תחומים. שקיים שיתוף פעולה והעברת מידע באזור, וראוי היה פעם לברר ולכתוב על כך. כנימת הפקאן הצהובה אינה ידועה לא באירופה ולא באסיה ולא בארצות הים התיכון. היא אחד החידושים של העולם החדש.

הפרופ' סבירסקי מסביר שדי להביא כנימה אחת כדי לגרום למגפה כל ארצית. כושר הריבוי של הכנימה הצהובה ממש מעורר קנאה. חשבתי לי כי לו היה לנו כושר ריבוי כזה, היינו הופכים רוב מוחלט במזרח התיכון, תוך זמן של מה-בכך. לא היו לנו אז בעיות ביטחון, בעיות חרם ערבי, בעיות גבולות – היינו עוברים כל גבול. אולי היתה לנו בעיית רעב אבל גם לזאת היינו מוצאים פתרון. במקרה הגרוע ביותר היינו אוכלים איש את רעהו – הרי יש לנו ניסיון רב בכך...

*

איבחן והגדיר את הכנימה פרופ' סבירסקי, אך ליתר ביטחון שלח אותה להולנד, להגדרה נוספת, לגדול המומחים בעולם – ואף הוא אישר את האבחנה.

מה עשו לאותו חקלאי מביא האסון?

ראשית – לכו וחפשו אותו. שנית נגיד שנמצא אותו, אז מה, נוכל להציל את הענף?!

האשם יכול להיות באדם אחד, האשם יכול להיות בידי מספר אנשים. הרי כל אחד חושב שהוא חייב להציל את המולדת. מי לא חוזר עם "זרעים מעניינים", עם פרחים, עם שתילים, פקעות, בצלים, ייחורים? אין עוד שטח שלו מתאימה האימרה: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" כמו שטח זה. העבריין שוכח שבמקרה זה ביתו הוא כל בית ישראל. שכאן, יותר מבכל מקום אחר – כל ישראל ערבים זה בזה...

משרד החקלאות מביא זנים חדשים, הכלאות שעמדו במבחן, ומחלק אותן באחריות לכל דורש שהוא חקלאי אחראי. אפשר לסמוך עליו, על משרד החקלאות ועל עובדיו. אין צורך בשום פרטיזניות. חובה להימנע ממנה.

עם זאת, אנשים הם רק בני אדם. ופה ושם לא יעמדו בפני היצר ויביאו איתם זרעים, שתילים וכו'. אמנם הם חייבים למסור אותם לנציג משרד החקלאות המצוי במקום עשרים וארבע שעות ביממה. הנציג יבחן ויבדוק, יחטא במקרה הצורך, יפקח ובתום תקופה מתאימה יתן אותו לנמען, או ישמיד אם יימצאו מזיק או מחלה.

*

נסענו לשדה התעופה לבדוק כיצד זה מתבצע, מודה באשמה. גם אני, לו הבאתי עמי "חבילה מצמיחה", הייתי יוצאת עמה מבלי למוסרה לבדיקה. הרשות אשמה באותה מידה שאשם אותו "חקלאי טוב". לא הייתי יודעת מה לעשות בה. אין למי לפנות.

איש משרד החקלאות אינו רואה ואינו נראה בנמל. איש אינו שואל אותך אם הבאת משהו מן הצומח. אין הקפדה בשעת יציאה מן הנמל. אין שילוט מאיר עיניים שיזהיר וידרבן את הבא להציג את "הצמחים", לרבות פרחים וזרעים, ולמסרם להסגר. ופשוט – בתוך ההמולה וההתרגשות של השיבה הביתה – גם ניתן לשכוח.

ולהביא במקום מתנה – מכה למדינה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים