הכנסת אורחים במדבר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> הכנסת אורחים במדבר

 

9.10.70

הכנסת אורחים במדבר

ערב חג. בצינורות האינפורמציה הודיעו שמחצית הארץ יצאה לבלות את החגים מחוץ לבית. וכל מי שראה את נדידת העמים הזאת ודאי יסכים עמי שמרשם התושבים שלנו מפגר ואין לסמוך על מכונות האי-בי-אם, ואפשר כבר לסגור את מחלקת העלייה של הסוכנות ולא להקציב כספים למשרד הקליטה. לפחות שלושה מיליון איש אשה וטף נעו בכבישים, מי ברכב – כמו שנאמר. ומי ברגל? 

כבר לא נעים אצלנו ברגל...

התנועה איטית. והפקק נמשך מתל אביב ועד הגולן. אבל מי שעיניו בראשו יצא דרומה. לסיני. אין עונה יפה לטייל בה במדבר שלנו כמו ימי סתיו אלה.

עמנו במכונית, בין השאר, גם ויקטור. שחקן תיאטרון וקולנוע מניו יורק, שבא לישראל בפעם הראשונה בחייו למרות שלושים שנותיו הטובות. יושב הוא ליד החלון, כשפניו כל הזמן אל החוץ וחוזר על שאלה שמטרידה אותו מאוד.

"ובכן, זה נכון? זה נכון שבני ישראל ישבו בארץ הזאת ויש לנו זכויות עליה. זה נכון שהיה משה, שהוציא אותנו ממצרים, שנדדנו במדבר? סיפורי התנ"ך נכונים מבחינה היסטורית?..."

מישהו מנסה להוכיח אמיתותם של סיפורי המקרא ושר לו את שירי החומש של איציק מנגר. אלי החולמן מוציא את התנ"ך כדי להוכיח. "ההיסטוריון" שבינינו מביא לדוגמא את המגילות הגנוזות. ויקטור נושם עמוקות ונרגע. חזהו מתנפח, ראשו היפה תופס זווית גאווה של אצולה. "אני בן לעם נבחר..." אומרת כל חזותו. לא סתם ברנש הנשחק כאפר, הנטחן בטחנות הרוח של התחרות הנוראה והמעליבה של ברודוויי, הנוצצת באורותיה, המוצצת את כל כוחות הגוף והנפש.

מי שרוצה ליהנות מטיול בארץ, מי שרוצה להעריך את מה שיש לנו כאן – ייקח עמו תייר.

תישארו ויהיה לנו מזון

ובינתיים ירד הלילה.

"שנה טובה," אומר קול מתוך החשכה, ויד מסמלת עצור!

"לאן?" שאל חייל ופניו הצעירות נדות מתוך קסדת פלדה.

"לשארם."

"אסור לנוע בלילה. הדרכים אינן בטוחות." מוכיח כמו אבא טוב.

מתחילים להתווכח עמו. אך הוא בשלו. באים גם אחרים. כולם צעירים. ערב ראש השנה, רחוקים הם מן הבית, אי-שם בתוך סיני שומר ישראל לא ינום ולא יישן. מביטים הם על המכוניות העמוסות, על הציפייה בעיניים, וליבם אינו מתיר להם להחזיר אותנו ולקלקל את הטיול.

"אתם יודעים מה. עיצרו כאן. אם יבואו עוד מכוניות, עם נשק וחיילים, תוכלו להתקדם עוד קצת. ככה לא ניתן לכם לנסוע. ובכלל, ראש השנה, ועוד מעט נקדש, תהיו אורחים שלנו לתפילה ויהיה לנו מניין..."

חושך מצרים מסביב. אל תוך הצריף נאסף קומץ חיילים. נרות דלקו. חלות, יין, וארוחה כיד המלך ישר מן הקופסה בתוספת דמיון פורה של אשף מטבח ינוקא. וחייל אולי בן שמונה-עשרה, מקדש ואומר תפילה והחיילים עונים אחריו אמן. ואנחנו אחריהם עם פקק בגרון.

"יש ביניכם דתיים?"

"איפה..." צוחקים החיילים.

"אז מניין אתם יודעים?"

"יודעים. תתפלאי לדעת כמה יודעים בלי לדעת שיודעים. זה בדם, כמו שאומרים..."

בין כה וכה והלילה בשלו. מעמיק והולך. כאילו אין לו שחר. הרבה מאחורינו רואים בקושי את אורותיה העצובים של רפיח. ומלבדם אין אות חיים. לא צפרים ולא רשרוש צמרות ועלים. מדבר צחיח. ואם שומעים איוושה, מזדקרות האוזנים, והיד תופשת בנשק.

אז כבר נשארנו. החיילים בתוך המחנה הזעיר, אנחנו על אם הדרך. ראו איך אנחנו עורכים את שולחן החג, לאורות פנסי המכונית, ראו את האוהל המשעשע, המצאתו של הרי אלקלעי מבית ינאי. נגיעה בסולם מוסתר והאוהל קופץ וניטע על הגג. קוטג' על מכונית בלב המדבר. וצחקו ו – – – ריחמו.

גרד ראשו חייל צעיר, המשמש מפקד נקודת המשמר, הביט ברמי, נציג הילדות שבחבורה שלנו, בגברות התל אביביות ופסק באנחה. "תיכנסו כבר פנימה, לתוך החצר..."

אנחנו התרגשנו מן ההזמנה, אבל הגברים שבחבורה שלנו אמרו: "אז מה. וכי אנחנו לא חיילים. רק עכשיו חזרתי משלושים יום בתעלה..." ואחר אמר: "ואני – אני סרן בקומנדו של הג"א..."

הרמנו כוסות. אנחנו שותים יין, החיילים מיץ ענבים. שרנו שירי מולדת נוגים, במקהלה וסולו וחייל אחד, בעל נפש רומנטית סילסל קולו ב"איפה, איפה את אהובה..." וכולם אחריו.

חייל שבא עם חלון מנופץ מעזה נזכר ששכחנו לשמוע חדשות. אוי ואבוי. מחפשים את קול ישראל ושומעים את קול ישמעאל המבכה את נאצר הגדול ששבק חיים לכל חי. תופסים את קול ישראל – גם הוא מבכה, מנחם, מספר בהתלהבות ומשתתף בצער עמי ערב על מות צורר ישראל...

"היה מישהו הנאצר הזה. הוא פשוט יהיה חסר לי," אומר החייל שבא מעזה. "מילדות אני מכיר אותו... מגדף אותו..."

*

כבר שום רכב אינו נע בכבישים. רק בודדים מן החיילים נשארו בנקודת המשמר. האחרים יצאו אל השדות.

כמו ילדים שובבים שהמבוגרים הרשו להם לשחק עוד קצת והגיעה שעתם לשכב לישון, נתכנסנו לשני האוהלים שלנו, למכונית, התכסינו בשמיכות, וניסינו להירדם. מכשיר הקשר זימזם. מן השדות נשמע קול מצווה "ערפה יידק, טאל האן..." ושוב אותה קריאה, ושוב חוזרת על עצמה, ואחריה צרור. ועוד אחד חותך את החשכה.

"אני נמצא בחזית, מה?" שואל ויקטור שחקן הקולנוע.

"אל תדאג, אל תדאג, אולי זה רק שועל," מנחם קולו של חייל "יהיה לך מה לספר כאשר תשוב לניו יורק..."

עם בוקר ראשון זזנו משם. אך בטרם יצאה המכונית הופיע רב סרן כעוס. אמר מה שאמר לחייל על הארחת ציווילים בתוך נקודת משמר. מה זה כאן, אמר. מדבר?! צריך היה להחזיר אותם לנקודת ישוב יהודית... מי כאן האחראי?...

וחייל צעיר ענה בשקט. 

"אני." 

והוסיף "אני יודע."

הוא יודע שיילך לקלבוש.

 
לייבסיטי - בניית אתרים