הלא תשאלו לשלום שעל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> הלא תשאלו לשלום שעל

 

14.1.77

הלא תשאלו לשלום שעל

בדיוק לפני שנה, בראשית ינואר 1976, עלתה קבוצת צעירים וצעירות למאחז של "חרות" בגולן. בעליה זו היה נופך היסטורי כפול! כתשובה להחלטת גינוי הציונות באו"ם ונקודה התישבותית ראשונה של תנועת החרות ברמה.

עד כמה שהדבר ייראה מוזר, במשך עשר השנים, מאז מלחמת ששת הימים, לא הצליחה תנועת חרות להעלות אפילו נקודה התיישבותית אחת ברמה, למרות שאיפתה, למרות מאמציה ולמרות רשימה ארוכה של מועמדים. ב"שעל" ראתה תנועת חרות ראשית הגשמת שאיפותיה ההתיישבותיות בגולן.

הם לא עלו בצורה פארטיזנית. הם לא עלו כדי לקבוע עובדות בשטח. הם עלו לפי החלטת הממשלה בוועדת שרים לענייני התיישבות – ליישב ארבע נקודות חדשות בגולן: הר-אודם (ל"ע), מורדות (תנועת המושבים), יונתן (דתיים) ושעל (חירות). כולם כבר קיבלו את "המשבצת" שלהם, לכולם כבר תוכנן המשק, אדמה, מבנים, תקציבים, כולם כבר יודעים בדיוק היכן יהיה ביתם וממה יתפרנסו – ורק ל"שעל" אין אף שעל אדמה... כך מספרת לי בת-שבע חרמוני, בת 29, ה"אמא של 'שעל'" שהעלתה אותי ביום גשם וסערה לרמת הגולן: לראות במו עיני כיצד נאחזת קבוצת בנים ובנות בציפורניהם ממש בשעל-שאול של אדמה, כדי לקיים מצוות יישובה של ארץ ישראל. הם נלחמים לא בפגעי הטבע ולא באויב שמעבר לגבול, אלא במוסדות המיישבים שהעלו אותם לשם.

"שנה" מספרת בת שבע "עובדים הילדים האלה כ'חוטבי עצים ושואבי מים' ביישובים הסמוכים והרחוקים. עובדים בהכשרת קרקע ליישובים אחרים, בגידור, בגרז'ים, בכל עבודה שתימצא – ומתפרנסים מעבודתם בלבד. ועכשיו, אחרי שנה, מעמידים המוסדות פני תם ומתחילים לחפש מקום על הרמה שאפשר יהיה ליישב אותם בלי אדמה. שיעשו מהם כפ"ת (כפר תעשייתי).

בת-שבע האדמונית

בת-שבע חרמוני לבית דייקסל אדומת-השיער היא סיפור בפני עצמו. בת נורדיה, מושב של "חרות" בעמק-חפר, החוגג 28 שנות קיום, מנהיגה ב"צעירי חרות". בת מושב של "חרות", שהיתה בין מקימי חצבה שבערבה, נשואה לבן מושב כפר ויתקין, המקווה מאוד שחברי שעל ייאותו לקלוט אותה ואת בעלה ושתי בנותיהם הגדולות. דם חלוצים ראשונים זורם בעורקיה ומטריף את דעתה לעזוב את ביתה הנאה מאוד ביישוב הנטוע במרכזה של ישראל, ולצאת לישוב-ספר, בארץ ישראל הגדולה – ברמת הגולן. אבל היא מפקפקת אם חברי "שעל" הצעירים ייאותו לקבל מושבניקים זקנים כמותם.

היא יושבת ב"מצודת זאב", ממונה על תיק הקליטה במחלקת ההתיישבות של "חרות", מגייסת אנשים להתיישבות החדשה, מראיינת את הפונים ומלווה את העולים לרמה בכל שמחותיהם ובכל צערם, היא ה"אמא" והכתובת אליה פונים בכל – והיא הגישה בקשה ועומדת וממתינה על הסף. ואם החברים יחליטו נגד צירופה של משפחת חרמוני – לא תישאר מרירות, אלא צער בלבד. היא גם תבין אותם. אנשים צעירים רוצים להתמודד עם בעיות בעצמם. רוצים חברה משלהם. קשה להם גם לקבל משפחות עם ילדים גדולים כשלה (שמונה ושבע), בייחוד בחברה שהיא כמעט כולה של רווקים ורווקות.

אנחנו שרים לך

הדרך לרמה ארוכה. כפעם בפעם יוצאת קרן שמש, להוכיח נוכחות ולהזכיר שארץ ישראל יפה. אותה קרן מתגנבת גם למכונית ומדליקה את ראשה האדמוני של בת-לווייתי. יש לה גם מצב-רוח "אדום", והיא שרה לנו בדם ואש ותמרות עשן. היא שרה לנו את שירי הילדות שלה מבית אביה, שירי ארץ ישראל האחרת, ארץ ישראל שצעדה תמיד בשולי התנועה הציונית הרשמית. משהו בה, ובעדי המחזיק בהגה, מזכיר ימים רחוקים של נוער מחתרת בימי הבריטים של נוער חלוצי שכמעט חלף מן העולם, שכבר מזמן לא פוגשים בו במושבים ובקיבוצים של תנועות השמאל. אצל בת-שבע חרמוני, בביתה, בפניה, בשיחתה, בשיריה, בשאיפותיה, בדרכי מחשבתה, בהזדעקותה, מצויה ארץ ישראל הישנה ללא פשרות, הקטנה, התמה.

מתחילים לעלות אל ההר, בדרך סלולה ובדרך שעדיין שביל עפר, עד שמגיעים ל"משק", שהוא ארבעה מבני בטון, בונקר, מגדל מים, גדר, עמודי תאורה הדולקים גם ביום. גנראטור מרעיש עולמות, אבני בזלת וגשם.

ילדים – זה שורשים

החברים שכחו שחג להם. שבתשעה בחודש, מלאה שנה לעלייתם. שבת וכולם "בבית". כולם – חברים צעירים מגיל 20 עד 28. רק שבעה נשארו מן הגרעין הראשון. האחרים נשברו ונשרו ואחרים באו תחתם.

עיקר הגאווה על משפחה שהצטרפה, משפחה "נורמלית", עם ילדה בת שלוש וילד בן שנה וחצי: אתי ונוח שטיינברג מראשון לציון.

הבעל עבד ב"עמידר" כמפקח בניה. "מבחינה כלכלית לא היה חסר לנו דבר. מפקח-בניה, עם משכורת טובה, עם מכונית צמודה ונהג, עם דירה טובה, גם חברה טובה". ועם חלום להיות מושבניקים בגולן. כך השאירו הכל ובאו הנה להגשים. למרות שיודעים את המצב, שאין עדיין "משבצת". ואולי משום שידעו את המצב... כך יהיו בין הראשונים. לא יבואו אל המוכן.

הם נמצאים במקום רק חודש. הם אחרוני המתיישבים, אבל הם כבר "המיושבים" ביותר. בתוך מבנה הבטון דמוי-הרכבת הורכבה להם יחידת מגורים "לוקסוס" של חדר וחצי, להם ולשני ילדיהם. הדירה מסודרת בטוב טעם. ממש בית. שם עכשיו מרכז ובית לכל הישוב הצעיר, העומד עדיין בפרוזדור וטרם הגיע ל"פרדס".

מישהו מהצעירים מסביר לי, שזה ככה: "ילדים הם שורשים. הילדים של אתי ונוח הם הילדים של כולם. אחרי העבודה רצים לראות את הילדים, לדבר איתם, אפילו לטפל בהם, להאכיל אותם ליד השולחן, לשחק איתם בחוץ, לצחוק למשובותיהם. כשיש ילדים, מרגישים גדולים, מבוגרים. מרגישים איזה רגש אחריות. רגש של שייכות, מבינה?"

הטנקיסט 

באותו מיבנה של אתי ונח יש עוד זוג שנישא זה עתה. אחד הוותיקים, אחד הראשונים, מאיר אפרימי בן 27, מפקד טנק בשריון, שלחם ונפצע בגולן, קשור בגולן בקשרי דם. הלך לבקש לו בית בגולן, אך שום ישוב קיים לא היה מוכן לקלוט רווק. הצטרף אפוא לגרעין שעל של "חרות", אף כי לא היה חבר התנועה. הכיר נערה, היתה אהבה, חתונה, והשבוע חזרו, כמשפחת אפרימי, דויד בעברית.

"שעל" מתברכת כבר בחמש משפחות, ותשמח לקבל עוד, רצוי מאוד עם ילדים קטנים, שאפשר יהיה לארגן טיפול משותף לילדים שישנם, ולילדים שבדרך...

בת-שבע מספרת, כי בקרוב יצטרפו עוד שמונה משפחות, שנרשמו להתיישבות וממתינות למגורים. העובדה שאת הילדים יצטרכו לשלוח לגנים ביישובים אחרים, אינה מפחידה אותם. כל ילדי הרמה מצויים שעות רבות על גלגלים, עד שיגדלו גם היישובים וגם הילדים, ואפשר יהיה לדאוג לבנים בבית.

גזבר ממערבון

הוא מגודל מאוד, בעל בלורית בלונדית, כמעט פשתן. עיניים בהירות, כתפיים רחבות, חיוך רחב – כוכב-קולנוע ממסך המערבונים – ירד למחנה עבודה ומתחזה לגזבר. נוסף לחזותו, יש משהו במיבטאו של דני מולדובן. משהו דרום-אמריקאי עליז. צריך להקשיב היטב, כדי להבחין שזו שפת עבר, ואחרי כן צריך להתרכז היטב, כדי להבין מה הוא שח. ואז תבוא התדהמה: "כוכב הקולנוע" מדבר על תקציבים, מחירי מזוט וסולר, כדאיות השקעות, בעיית המפעלון של האלקטרודות, (התעשייה הצעירה המעסיקה שישה חברים): על הגאווה של האדם המתבגר, החייב לחיות רק מיגיע-כפיו; על תיחכומים בעריכת מאזנים; איך משתלבים באירגון-קניות, איך פותרים בעיות מס-הכנסה, ביטוח, אירגון מקומות עבודה; על יחסים עם שכנים; מאבק על משבצת... מחלקת התיישבות מזה, התנועה מזה, וגיוס אנשים, בעיות חברות, הידוק החגורה במטבח מזה. הבחור בן 23, שכל הכשרתו "הגיזברית" היא בכך שנרשם לפקולטה לכלכלה באוניברסיטת חיפה, נשמע כאדם שאכל את שיניו בכלכלת ארץ ישראל. הוא לא רץ לספר. כל מילה בסלע. כל הגדרה – בזהירות. צריך להתייעץ, צריך לשקול. "המשקיסטים ברמה תמיד נכונים לעזור, אני נועץ בהם בכל. יש שיתוף פעולה מלא. הם מעוניינים בנו. למשל, כשמרום-הגולן ראו שאנו יושבים ככה, השאילו לנו 50 דונם אדמה. סתם ככה..."

הוא נמצא ב"שעל" רק חצי שנה. אחרי חודש כבר העמיסו עליו את הנושא והוא סוחב בעול. מה לעשות.

כן, הוא יליד דרום-אמריקה, ארגנטינה, אבל למד בארץ ולא יכול להיפטר מן המבטא. זה עוד יבוא. אביו רצה, שיעשה עסק משלו והציע הרבה כסף. אביו הוא בתעשיית הבשר. הוא לא מבין, האב, מה עושה הבן-יקיר-לו על ההר הקר. למה הוא ב"שעל"? זה יישמע אולי קצת שמאלץ, סליחה, אבל הוא נמצא שם בגלל אידיאלים. איפה שנשב, זה ארץ ישראל, לא יחזירו – הוא אומר ומסמיק.

מסביב לשולחן הירוק

אחרי ארוחת ערב של שבת, ישבנו כולנו, כל "שעל", סביב שולחן הפינגפונג הירוק ודיברנו. בעצם, ניסינו לדבר. אבל קשה לדובב את אלה שיצאו לעשות. עתידה ומאיר יגידו לך: "נוח לי פה, נעים לי פה. זהו."

כרמלה רומח, הבשלנית, שמחייה את נפשך בחמין משובח, במרקים טובים, בעוגה מנחמת, מזכירת תנועת "חרות" בירושלים, בת 25, תגיד לך: "אני מן הראשונים, אף כי לא באתי באותה משאית..." ותו לא.

בחורה נאה – "מענטש", כמו שאומרים – עומדת זה שנה על הסירים, לסעוד את הלב לחבר'ה. ואחרי שנה מפרכת, מבחינת תכלית – שום התקדמות. דני נוסע למוסדות, חוזר מן המוסדות, בת-שבע מגיעה ושותלת צמחי נוי, משוחחת עם החבר'ה עד האשמורת הראשונה, הולכת לצעוק במצודה: "מה יהיה?!"

"מה שלא יהיה, אנחנו לא זזים מפה. לא זזים וזהו. היה אדמה לכולם – תהיה גם אדמה לנו. יש מכתבים מהמוסדות המיישבים. יש החלטת ממשלה. זה לא משחק ילדים."

"כמה זמן יכולים להיות תלויים באוויר? הם (המוסדות) מחכים שיישבר לנו ונתקפל. זו הטקטיקה שלהם" – אומר אחד.

לנשרים - עדיפות

"כמה זמן אתה מוכן להישאר כאן בלי ודאות, בלי שום סידור?" אנו שואלים את אברהם יפה, אשר כמו אברהם יפה הידוע, מכיר כל צמח, כל פרח, כל גבעה, כל שביל. כל אימת שניתן לו, נודד הוא בשבילים. "חשבנו שהנקודה שלנו היתה על גבעה זו," הוא מסביר, בהראותו תל נאה ליד השביל המוביל למפל, "אבל זו שמורת-טבע. לו הוקמה הנקודה כאן, היתה מבריחה את הנשרים. נקודה אפשר להקים במקום אחר ברמה, נשרים אי-אפשר ליישב."

יש לו בעיות עם נשרים, ועם צמחים מוגנים שאסור בתכלית האיסור לקטוף. "והנה שם, ראי צבי, לא – זו היתה איילה... איזה חבל ארץ זה! איזה מקום! האנשים שלנו אולי לא יודעים להתבטא, אבל אנחנו לא נזוז מפה, מפני שאנחנו אוהבים את הרמה ונקשרנו למקום. הכינו שורשים, כמו שאומרים. לא מזיזים אותנו, כמו את הנשרים."

"אז איך אתה רואה פתרון לבעיה שלכם?"

"נחכה."

"כמה זמן אתה מוכן לחכות?"

"כמה שיידרש. אפילו עד סוף הימים."

 
לייבסיטי - בניית אתרים