המגרש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> המגרש

 

17.9.72

המגרש

היתה משתעלת. לעתים נדמה היה שהממחטה, ששקדה להסתירה, היתה מוכתמת בדם. היתה מקדימה לבוא, מדייקת מאוד. פושטת באמבטיה את בגדי העוני העייפים ולובשת בגדים עוד יותר מרופטים, אבל תמיד נקיים, בוהקים בניקיונם וריח הסבון, האוויר והשמש, נודף מהם.

פה ושם היו נותנים לה שי-בגדים. אבל זה גורלו של אדם: העשירים והשבעים מוזמנים לארוחות דשנות. את הרעבים פוטרים בלחם יבש. אדם, בדרך-כלל, מקבל את מה שהוא רעב לו... ושושנה היתה רעבה לסחבות והיתה זוכה להן ביד רחבה. סחבות ונעליים, שאדם כלל לא היה מעלה בדעתו שניתן לתיתן לזולת – מצאו את דרכן אל שושנה.

כאשר ניתנה לה גופייה מתפוררת מרוב יושֶן, לנגב בה פיח, או סנדלים ששקעו בזפת שעל שפת-הים, היתה שושנה אומרת "חראם". "אפשר לתקן חור פה וחור שם, ועוד אפשר ללבוש שנים. לא אכפת לך שאקח?..." נעליים שלא ניתן עוד לתקנן, והלכו בדרכן האחרונה, היתה מוציאה מן האשפה, מנגבת, מצחצחת ולוקחת. אם לא בשבילה, אז בשביל איזה עני בשכונה.

וברוך השם, היו עניים באותה שכונה סמוכה לתל אביב והיה למי לתת... אבל אפילו הם היו מסרבים לקבל מידיה את "המציאות" שהיתה מביאה. הטואליטה של שושנה הלכה וגדלה. עד לדור עשירי היו עימה בגדים, אבל גם לא מערכת בגדים אחת מכובדת.

*

זה היה בימים הטובים ההם, כשניתן היה לקבל עוזרת, וזו היתה מקפידה לשמור על מקום עבודה. וכך, יום אחד, כאשר לא באה שושנה לעבודה כהרגלה עם שחר, ידענו שהיא חולה, חולה מתמיד.

וכבר התגנבה מחשבה שצריך לחפש עוזרת אחרת. והמחשבה היתה מלווה אנחת רווחה, כי מאוד לא נעים להעסיק עובדת שמשתעלת ושדומה כי היא מחביאה ממחטה ועליה כתמי דם. והנה דפיקה בדלת ובפתח עומדת נערה צעירה ויפה, מגונדרת בבגדים נאים, ופניה עשויות בפודרה ובשפתון ובשאר תכשירי יופי והיא מדיפה ריח דק של בושם נעים.

"אני בתה של שושנה" – אמרה – "אמא חולה ובאתי למלא את מקומה..."

לא היתה צריכה להציג עצמה, דמתה לאמה מאוד, למרות שזו יפה וזו מכוערת. ובהסתכלך בפני הבת, כאב לראות מה היו פני האם בצעירותם ומה עשה העוני להם ובהם.

הבת עבדה כמו שד. היתה עושה את עבודת הבית במחצית זמן האם. ותוך שהיא עובדת, היתה מזמרת וצוחקת וחושפת פה מלא שיניים לבנות ובריאות, סדורות כמו גרעיני תירס בקלח צעיר. ואז היו נזכרים בשפתי האם, בשן האחת והיחידה שהיתה נושכת את השפה התחתונה, חותמת על הפה כמו לשון-מנעול ישנה וחלודה.

ראו מה יכול אדם לעולל לעצמו – כמו הוכיחו פני הבת את פני האם. 

התחלנו לנהל משא ומתן להשאיר את הבת תחת האם. "ראי, ראומה, אולי תישארי לעבוד אצלנו במקום אמא?"

"זה המקום של אמא," אמרה ולא יספה.

לא היו אז הרבה מקומות עבודה בעיר, והתביישנו. כאילו רצינו לנשל את האם על ידי הבת. אולם ראומה עבדה ב"קבלנות". הצענו למצוא לה עוד מקום עבודה, להגדיל את שכרה, כדי שיהיה מספיק לאם ולבת. ודאי היא מביאה את הכסף הביתה, לא כן?

"מה פתאום?" אמרה ראומה.

"מה פתאום?" התפלאנו שהתפלאה. "אם חולה, עוד שישה ילדים בבית, לא כן? ואבא אין!"

"אין אבא," אמרה ראומה ולא פירשה.

"אז למה לא תעזרי לאמך? בת בכורה... אצלנו זה נהוג."

"אצלכם...!" ניפחה ראומה את שפתיה היפות עד שנתכערו. "אבל לא אצלנו."

רצינו להגיד לה תֵבושי לך. אמרנו לה, אמך חולה, לא די שהיא מטפלת בשישה ילדים, והיא עוד צריכה לעבוד. את צעירה ובריאה, מבזבזת כספים על בגדים הדורים ואמא שלך לבושה קרעים, מסכנה וענייה.

"אמא שלי ענייה?... אמא שלי יותר עשירה ממך," צחקה ראומה. "אמא שלי מיליונרית. מכירה את בית קפה 'עטרה'? הבית שלה והמגרש ליד הבית הזה, שני מרחוב אלנבי, גם הוא שלה. היא יכולה לחיות כמו מלכה, היא יכולה. עוזרות יכולות לעבוד אצלה. ומה היא עושה? הולכת לעשות כביסה בבתים, לשטוף רצפות... מביאה לנו סמרטוטים ללבוש. אני ממלאה את מקומה עד שהיא תבריא. בשביל שתשתוק, ובכסף אקנה לי בגדים. אני לא אלבש את הסמרטוטים שלה. אם היא רוצה בחיים של קבצנית שחפנית, אז אני צריכה להיות כמוה?... אני לא ארחם עליה אפילו."

כשחזרה שושנה לעבודה, לא יכולנו להתאפק וכשביקשה שוב לקבל את אחד המלבושים שנועדו לפח, לכבוד החג, שאלנו אותה אם אמנם נכון סיפורה של הבת.

ושושנה הרימה את ראשה העייף ותמכה את פניה שכמו גוהצו לקפלים במגהץ השנים, תמכה את פניה בשתי ידיים שכמו שטפו את כל הרצפות בארץ ישראל וכמו מירקו את כל הסירים וכיבסו את כל הכבסים.

"נכון," אמרה שושנה. "הבית של קפה 'עטרה' הוא שלי וגם המגרש לידו הוא שלי. אז מה, אפשר לאכול מהם חתיכה? המגרשים האלה עולים במחיר. כל יום עולים במחיר. ואני אישה ענייה. עובדת קשה על הלחם שלי ועל הלחם של הילדים שלי. אני אף פעם לא יכולה להרוויח מה שאני יכולה להפסיד, אם אמכור את המגרשים לפני הזמן. אני יותר מדי ענייה, כדי להפסיד כל כך הרבה כסף – את מבינה?"

ובאיזה היגיון ישראלי הבנו.

שושנה נפטרה וקברוה בחלקת קבר מרוחקת בחולון. באותם ימים היתה אחת החלוצות באותו בית קברות מרוחק, שכדי להגיע אליו היו צריכים כמעט לטבוע בחול העמוק, ועל כן אפילו מציבה לא הקימו על קברה.

הלכנו אחרי ארונה בהלוויה שדמתה לחייה ואחרי הארון הלכו כל צאצאיה, וראומה בראשם, צועדת כנסיכה. לא בכתה, רק הביטה נכחה. יכולת לראות בעיניה, שזו תדע כיצד להביט בחיים ומה לעשות ברכוש שהורישה אמה. באופן שליטפה את ראשי אחיה ואחיותיה הקטנים, ניתן היה לחוש שנשבעה לדאוג להם, שלא יהיו עוד כפרחים נטועים בפחים חלודים מעבר לגדר, אלא כצמחים בערוגה מטופחת.

*

עברו שנים. מפעם לפעם, בהתחלף העוזרות, הייתי חושבת על שושנה הנאמנה והחרוצה, בייחוד כשהיה בא לידי איזה חפץ, או דבר לבוש שצריך לזורקו. הייתי אומרת לעצמי "חראם, ניתן אולי להטליא פה לחבר שם וללבוש, אבל מי תרצה לקבלם?!" ואז גם הייתי רואה לנגד עיני את ראומה שטוב לה, ואת הילדים שגדלו ודאי והם משכילים, או אנשי עסקים, אמהות ואבות ובעלי מכוניות ודירות הדורות, רק שושנה לא זכתה...

והנה יום אחד אני הולכת בעיר ולקראתי באה אישה קשישה ורזה כלולב. "שושנה!" קראתי, ותוך שקראתי זכרתי ששושנה הרי לא בינינו עוד.

סובבה האישה את ראשה וידעתי שאם גם לא שושנה היא זו, קרובה היא מאוד לשושנה. "ראומה!", נזדעקתי, "ראומה?!", גמגמתי את שמה.

"ראומה," הסכימה האישה הזרה, תוהה.

הביטה בי והביטה ולא הכירה. ומשהכירה, חייכה. ומשחייכה, נגלתה שן אחת גדולה ובודדת בתוך הפה שמיהר לנעול בה את שפתיו, כאילו היתה לשון מנעול ישנה וחלודה.

"הו, ראומה, ראומה!" נצטערתי לראותה כך. "ואיפה הבית ואיפה המגרשים של האם? הכל בוזבז?"

וראומה חיבקה את פניה העייפות והמגוהצות לקפלים עמוקים בידי מגהץ הזמן והייסורים, כיסתה את פניה בשתי ידיים שכמו שטפו את כל הרצפות של כל ארץ ישראל, וכמו מירקו את כל הסירים וכיבסו את כל הכבסים...

"לא בוזבז, לא בוזבז..." הודיעה לי חגיגית. "לא מכרתי" – אמרה כמו מנצחת – "מה את חושבת שאני משוגעת? איך אקום ואמכור בית ומגרש ככה סתם והמחירים עולים וערך הכסף יורד. אמא שלי נתנה את החיים שלה, שילמה בחיים שלה בשביל הרכוש הזה, אז אני אקום ואמכור לפני הזמן? האחים שלי צועקים למכור. רוצים מכוניות, רוצים לנסוע לאירופה, ואני אומרת לא. אני אישה ענייה. אני עובדת יותר מדי קשה על פרנסה. אני אף פעם לא יכולה להרוויח בכל החיים שלי מה שאני יכולה להפסיד ביום אחד, אם אמכור לפני הזמן. אז אני מחכה – את מבינה..." 

ובאיזה היגיון ישראלי הבנתי.

 
לייבסיטי - בניית אתרים