המומחה האמריקנית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> המומחה האמריקנית

 

15.4.77

המומחה האמריקנית

כשנחשבנו למדינה נחשלת

"נחשי מי מדבר. לא תהייה מסוגלת לנחש אפילו," אמר קול נשי, לאט לאט, בציוץ מתוק.

"ולמה!" צעקתי.

הקול מעבר לקו לא היה מופתע למרות ההקדמה. כי כל מי שצילצלה אליו – ניחש. וֶלמה לא היתה בינינו מאז שנת שישים ושתיים או שישים ושלוש. חמש-עשרה שנים לא היתה כאן, והשנים עושות את שלהן לשני הצדדים, ובכל זאת כולם הכירו את קולה הקטן של האישה הגדולה, שהגיעה אלינו מאמריקה הגדולה במסגרת ה"פוינט פור" – עזרה טכנית ל"מדינות מתפתחות" – שאינה אלא דרך נימוס לומר "למדינות נחשלות".

כיום נראה משונה שאנחנו המומחים לכל דבר, ששמנו יצא בעולם כולו בהדרכה שלנו, שהצוותים של מומחים במוסדות האו"ם, בבנק העולמי, ב"ביד", ארגון הבריאות הבינלאומי – מאוישים במומחים שלנו, וזה נוסף על מש"ב ותה"ל ואחרים המגישים עזרה והדרכה ישירות בשם ישראל – שאנחנו ישבנו בעצמנו על ספסל הלימודים, נעזרנו במומחים שהגיעו אלינו לשם כך.

לא ליקוק דבש

צריך להיות ענו מאוד ובאמת גדול כדי לומר אני לא יודע, אשמח לקבל הדרכה. בייחוד כך בעלי מקצוע ומומחים ובייחוד ישראלים שיודעים הכל טוב יותר. ואכן, כשהגיעה אלינו ולמה יוסטון כיועצת במחלקה לכלכלת הבית שליד משרד החקלאות, הסתכלו עליה ועל שיטותיה כעל מס שצריך לשלם בעבור מענקי כספים. שאם רוצים לקבל מענק או סיוע כלכלי, צריך לקבל גם עצות כיצד להשתמש באותו סיוע. ויש לשער שהמומחה לכלכלת הבית ממשלחת הסיוע של ארצות הברית לא ליקקה אצלנו דבש, אם כי גם דבש נכלל בסל העזרה שלה.

המחלקה לכלכלת הבית שליד משרד החקלאות היתה אז עדיין בעריסה. והתייחסו אליה כמו שמתייחסים אצלנו לנושא העוסק במשק בית, כמו שמתייחסים אצלנו לארגוני נשים, לחוגי תפירה ובישול ולנשפי האגודה למען חולי שחפת. הבית, הקובע בחיי אנוש, כל כך מעט חשיבות מעניקים לו. בית מכולכל כהלכה – מקור יציבות ואושר לבניו. גם האיש וגם האישה וגם הילדים – עוסקים בבית ובצרכיו (צרכיהם) כל ימי חייהם, ובכל זאת – במובן הציבורי הוא האחרון למחשבה, לתכנון, להערכה.

תוכנית אלסטית

ואם כך זה עכשיו, הרי אז, לפני מיליון שנים – כלומר בשנת 60 – כאשר ולמה הגיעה אלינו, לא התייחסו אל הנושא בכלל.

והאמריקנית שלנו, שהיתה אז בשנות החמישים פלוס שלה, הרגישה ביחס הצונן, בחוסר היחס, בהקמת מחלקה כמו כדי לצאת ידי חובה - ובמשך שלוש וחצי שנות שרותה בישראל הלכה עקב בצד אגודל הקימה מערכת פעילה ופועלת שהיתה אחד הגורמים המיישבים את דעתה של האיש ביישוב הכפרי של ישראל – תוכנית אלסטית שניתן להתאימה לרמת ההשכלה וההתפתחות של כל עקרת בית. שחיבבה את הבית על היושבות בו ועל היושבים בו, ועשתה מנשים תועות, מידיים עובדות בחקלאות בלא חמדה, עקרות בית מודעות לערכן, מעוררות כבוד אצל בני המשפחה ובקהילה. וֶלמה השכילה להעביר את תוכניות ההוראה בתכנון בית, הכוונת צריכה, מציאת מקורות הכנסה בתוך הבית, דרכי חיסכון, חלוקת יום העבודה בשום שכל – בדרכי נועם. את דרכי הנועם הורישה למדריכות, והן – לחקלאיות מקרוב בכפרים ובמושבים.

אלמנה מגיל 26

היום באה המומחה האמריקנית, שיצאה בינתיים לגימלאות, לביקור פרטי.

הגיע חג האסיף... להסתכל בחיים כמו בראי ולסכם, בשקט. ולמה התלאמנה כשהיתה בת עשרים ושש, ועשתה את מרבית חייה בגפה, לאחר שיצאו בניה מן הבית. היום היא בת שבעים ושתיים, והיא מודה שמכל שנות עבודתה החוויה הישראלית היתה המרגשת ביותר והביקור מחזיר אותה למלוא אונה. חברותיה לעבודה רואות בה ידידה אישית. הן "התלבשו" עליה ועל כל זמנה בארץ, וכמעט לא משאירות בידיה רגע פנוי שלא תוכנן מראש. אבל מה שריגש אותה יותר מכל היה שהנשים בכפרים הכירו אותה. אז, לפני 17 שנה, היו עולות מבולבלות, ורבות מהן גם אנאלפבתיות – וכשהיא באה אליהן היו שצחקו בפניה. מה היא מלמדת? שצריך לסדר פרחים? שצריך לפרוש מפה לבנה מרוקמת, איך לקפל מפיות לתה-של-חמש? איך לעשות סוכריות, ואיך לשמר ירקות ולרקוח מרקחת ואיך להקפיא מזון מבושל מראש, כשאנחנו לא יודעות מניין ניקח כסף לבשל מרק תפוחי אדמה היום...

בשנת 77, אי-שם במקום שכוח-אל-של-אז, וכפר פורח היום, לא הכירה בבתים המפוארים את קוביות העוני. בנשים הנאות, הנוטות להשמנה, נינוחות ופטפטניות – לא הכירה את העולות קמוצות השפתיים, שגבן כואב וכל מה שהן רוצות הוא שיניחו אותן לנפשן, שהאמריקנית הזו תרד מהן. אין להן פנאי לשעשע אותה...

אבל הן הכירו אותה, כרכו זרועות סביב צווארה, לקחו אותה למזווה והראו ברוב גאווה את צנצנות הזכוכית שאז נתנה להן והן זרקו אותן לקרן זווית, הראו לה צנצנות מלאות שימורים טובים, לפי השיטה שלימדה ולמה.

כששתו תה של חמש, על מפה לבנה מרוקמת ומפיות מקופלות נוסח אמריקה, הסבירו שהן עושות ריבות מטעמי תפנוקים. אבל שבעצם לא כדאי. שאפשר לקנות. אז מה הבעיה.

"יש בעיה – אומרת ולמה – אבל הפוכה. כשאין כסף ואין עבודה – 'אין ראש' לעשות לביתך, כשיש שפע חבל על הידיים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים