המונולוג של קנצלר גרמניה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> המונולוג של קנצלר גרמניה

 

15.6.73 

המונולוג של קנצלר גרמניה

"בוא נברך את ברכת הגומל." 

"נבהלת במסוק, מה?!"

"במסוק דווקא החזקתי מעמד יפה. לא תוכל להגיד מילה רעה. אבל כבר אחרי יומיים של הביקור לא האמנתי שאצא מהם חי. ראית איך נהגו בי?!"

"איך נהגו בך... בכבוד מלכים נהגו בך. הם שיתקו את כל המדינה. העמידו לרשות המאורע את כל כלי התקשורת עד שעכשיו הטלוויזיה והרדיו שלהם השתתקו לחלוטין. צילמו אותך בכל הצדדים; המנהיגים שלהם התרוצצו אחריך ולפניך מקבלת פנים לקבלת פנים; חטיבה שלמה של צבא ולגיון של שוטרים ואלף שוטרי חרש שמרו עליך..."

"אוט."

"מה, אוט!"

"נדמה לך ששמרו על שלומי. בכל אופן, מה שאני הרגשתי היה הפוך לגמרי. הרגשתי במעצר של ממש, הייתי עצור חמישה ימים כמו איזה פושע ולא כמו ידיד שבא מרצונו החופשי. ובלילות – בלילות חלמתי חלומות זוועה. חלמתי שאני בנירנברג. התעוררתי בצעקות נוראות לילה אחד: רבותי, צעקתי, לזכותי ייאמר שאני לא הייתי בגרמניה הנאצית, הייתי פליט פוליטי..."

"איפה היית?" שמעתי בת קול.

"בנורווגיה."

"חה חה חה," הידהד הקול. "למה בנורווגיה?..."

"לא נתנו לי רגע חופשי. שמרו על כל צעדי. ביום ובלילה. אפילו למקום שם הולך המלך ברגל הלכו אחרי. בדקתי אם אין מיקרופונים, מצלמות נסתרות. זה נורא לעשות הכל תחת עינו הפקוחה של שומר שלומך. אז לא עשיתי. סליחה. תיכף אשוב."

*

"אמרתי צילמו אותי – דאנקשן. יותר טוב היו מניחים להשתזף מן השמש ולא מן המצלמות."

"שמת לב כמה אתה דומה לאלון? אתם דומים כשני אחים תאומים. אבל חבל שכל כך התחבקתם. בימינו חושדים מייד."

"וירקליך – איך עולה כדבר הזה בראשך. מי יחשוד. הלוא ידוע ששנינו נשואים ועם ילדים... וזה מזכיר לי – אוי ואבוי – לא קניתי את הטמבור. הבטחתי לבייבי שלי טמבור מארץ הקודש אבל הם לא הניחו לי. 'זה לא בתוכנית...' אמרו. אגב, אולי ראית איזה צבע יש לשמים שלהם?"

"אתה יודע – זה פשוט מדהים אותי – אולי תפנה לאיזה פסיכיאטור. לקבל עצירות בגלל פחדים של הקלטה, צילום במקום כזה?"

"עד מה צדקתי אוכל להוכיח. זה עתה הביא לי המזכיר את השידור האחרון. הם הודיעו ברדיו סודות מחדר המיטות שלי. זו היתה דרך שלהם לרמוז לי שיודעים עלי הכל. תאר לך שהם הודיעו מה צבע הפיג'מה שלי. ואיך אני נראה לפני שאני מתגלח ושלא נתתי טיפ לחדרנית, תאר לעצמך. איך אעיז לתת טיפ, ואולי היא בת רב, או קצינת ביון?"

"אגיד לך עוד משהו. פה ושם, בין שהעבירו אותי ממחנה אחד של קבלת פנים למחנה שני של קבלת פנים, ותמיד אותם הפנים, הספקתי לגנוב מבט ולראות גם אנשים. יש בישראל נשים וילדים וזקנים. אנשים יהודים עם עיניים, עם נשמה, עם צרות וחלומות. אתה חושב שיש?! בכל אופן, רציתי לעצור ולוודא.

"רציתי גם לדבר. אבל השיירה טסה, שוטרים לפנים, שוטרים מאחור וסירנות ומכוניות ארוכות לוקסוס (למה הם זקוקים לסיוע עם פרוספריטי כזה...), אז מצד אחד, כפי שכבר אמרתי, הרגשתי כמו עציר. מצד שני הרגשתי כמו כובש. אז רציתי להגיד להם: סילחו לי. אני, אני לא כובש. אני רק אורח של רצון טוב. אבל לא ניתן לי. רציתי, אבל הופ. וכבר עברנו. ושוב אתה מסובב בטבעת החנק."

"אתה מוכרח להבין, אין ברֵרה. גם כשגולדה נוסעת מקיפים אותה כך. והאנשים שלנו מספרים שכשדיין טס לישיבת הממשלה – הכביש רועד. יש הרגשה שכובשים רומאים פרצו לעיר. גם לדיין אין פרייבסי. לכל מקום שהוא הולך הוא עם שומרים חמושים."

"זה אינו ממתיק את הגלולה. זה עוד יותר גרוע. אינך חושב ששלטון יהודי של עם שסבל מרודנים צריך לדעת לשמור על ביטחון בצורה קצת יותר טקטית וקצת יותר דיסקרטית?"

"וביחס לזה שאמרת ששיתקו את כל המדינה, למה היו צריכים לעשות את זה? אף הפגנה ראויה לשמה לא היתה. ראית את קבוצת הילדים הקטנה שעמדה ליד העירייה להפגין? רק ילדים אלה זוכרים?! ומה ביחס למינכן – גם היא נשכחה?! בחיי שהתביישתי. וגם כעסתי. אני מבין שהם אוהבים אותי באופן פרטי – איך אמרת – דומה לאלון וגם לטדי קולק – אבל אני מייצג את גרמניה! יש לי צורך לבקש מחילה. הכינותי נאום אנושי של אחרית הימים שהיה עושה כותרות ספונטניות כמו הפגנה טובה בעולם. ולא ניתנה לי הזדמנות לשאת את דברי. סתמו לי את הפה. זה מה שעשו עם השתקת המדינה. סתמו לי את הפה והשאירו אותי עם כל רגשות האשמה המפעמים בי. תאר לעצמך, הם סלחו. הם כבר מזמן שכחו. רק אני זוכר?!"

"לא נכון, לא נכון. גולדה הזכירה לך."

"באיזו עדינות, באיזה טקט. כדי לצאת ידי חובה הזכירה. ורק בסוף. הם ערמומיים היהודים. גם הפעם יצאו וידם על העליונה. אבל לא עד הסוף, כי עם מחילה טוטלית כזאת איך אוכל לבוא למשלם המסים הגרמני בתביעה שצריך להמשיך לפצות? יצחקו לי."

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים