המזוזה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> המזוזה

 

2.6.61

המזוזה

תחילה נסדקה השמשה ליד הידית שבדלת. אחר כך קיבל הסדק צורת משולש שווה זווית, כאילו עשוהו לפי כל כילי הגיאומטריה, במחוגה וסרגל. אחר כך, כיוון שלעולם משאירים את הרוח לטייל בבית ולטרוק בדלתות כאוות נפשה, נפרד המשולש הקטן מן השמשה-האם והתפורר לרסיסים לרגלי העוזרת.

"צריך לקרוא לזגג, שיכניס שמשה חדשה" – הודיע האב.

"צריך" – אמרה האישה. 

זה היה לפני שנתיים.

אבל לפני חודש סיידו. וכיוון שהצבע היה מומחה גדול, המסייד וצובע רק ב"חלונות הגבוהים", הביט האומן על הדלת האומללה ונד בראשו: "אפשר היה לחשוב, שאתם גרים בווילה. הללו – אנשי הווילות, שיש להם חדרים וחדרי חדרים וסלונים, הללו לא אכפת להם, אם הדלת בחדר הילדים מנופצת וכולה שפיצים ומי יודע מה, אבל אתם. איך משאירים דלת ככה?!"

לכו וספרו לו, לצבע המהולל, מה רבות המעלות בדלת מנופצת. במשך שנתיים ימים מתרגלים אליה והיא כמו פתח, בלעדיו אי-אפשר. והחור הזה מועיל מאוד: לאיוורור, להרגשת "פרטיות", המאפשרת לקטנים לדעת מה נעשה אצל הגדולים. ואפשר לדעת מה נעשה אצל הקטנים, כשהדלת בכל זאת נעולה. ובכלל, כשגרים בשכונה, אז עד שהולכים לזגג ועד שזה בא – – – שנתיים זה פשוט לא פרק זמן מספיק. צריך להחליט שהולכים להזמין אותו, צריך לא לשכוח לעשות זאת, צריך להיות בבית כשהוא בא – אם אמנם מצליחים לשכנעו שיבוא בגלל שמשה אחת עלובה, וכו', וכו', וכו'. בשכונות שלנו לא שומעים "זגג, זגג, זגג!" מישהו קורא "זגג" – רק ברדיו.

אבל לצבע הזה היה שכן זגג, והזגג הזה הופיע. יהודי קטן, בעל זקן קטן מדובלל, קאפוטה וכובע. בקיצור, יהודי שירד ישר מתמונת שאגאל, שהעתק ממנה מקשט את חדר הכניסה בבית משה ולאה כהן, גיבורי הסיפור שלנו.

הזגג מדד, והילדים עזרו לידו. "הוא כמו הסבא על התמונה, סבא אמיתי" – אמר רמי בן השמונה, ובקולו של רמי צלצלו געגועים. לא שלרמי אין סב. אלא שזה קוראים לו אפרים, הוא לובש מכנסיים קצרים, והוא כזה חברה'מן ובכלל, הוא אינו סבא. עוד אב אחד, גדול מאביו הוא. עוד דוד אחד.

כיוון שרמי לא זז מאצל הזגג הזקן, ניצלה לאה את ההזדמנות ותקעה לידו פרוסת לחם.

"תגיד את הברכה" – אמר הזגג.

רמי לא ידע.

והזגג הסב היה עצוב, "כהן ואינו יודע לברך, תגיד אחרי: ברוך אתה..."

בין כך ובין כך, סיים הזגג למדוד, לקבוע מחיר, להסכים עם לאה על "פרוסט", או "חוץ לארץ" – ואמר שישוב בעוד שעה. בצאתו, ליטף את ראשו של רמי ומילמל איזו ברכה. גם גדעון בן השתים-עשרה נחפז להדחק אליו; ואז, כשדלת הכניסה פתוחה והוא עומד על מפתנה, הרים ידו לנשק את המזוזה. עוד הוא מביט אל הילדים, נדדה ידו אל המשקוף מנגד – מצד שמאל, ומשלא מצא גם שם מזוזה, נשארה היד כמו תלויה בשאלה. רק עכשיו נילוו אל היד גם עיניו. ומהן ניבט עצב כזה, עלבון כזה!

"בושה וחרפה" – אמר גדעון – "למה אין לנו מזוזה?"

"למה באמת?" הסמיקה לאה שלא מדעת, ורצה אל חנות סמוכה. לא היתה שם מזוזה יפה – לא חשוב, העיקר מזוזה. העיקר שזו תהיה תלויה בטרם ישוב הזגג הישיש.

כשחזרה, עמד כבר גדעון הכן עם פטיש ביד – ורמי עזר לידו. ומשחזר הזגג הישיש, חיכו השלושה ליד הדלת.

"אין דבר" – לחש רמי, כשזה נכנס לבית מבלי להרגיש במזוזה. "כנראה נושקים אותה ביציאה" אך כשיצא הישיש, וכמו דילג מעל למפתן – ושוב לא הבחין במזוזה, ניצנצו דמעות בעיני הילדים.

למחרתו, שוב נשברה השמשה הגדולה  באורח-פלא. ושוב הוזמן הזגג הזקן, ושוב ציפתה לו השלישיה אך הלה דילג מעל המפתן כמו חושש לגעת בו.

משנתנפצה הדלת בשלישית, שמעו ההורים את לחישתו של רמי.

"גדעון – נצטרך להגיד לו לסבא, שיש לנו כבר מזוזה ודי. אי-אפשר לשבור שמשות כל יום."

 
לייבסיטי - בניית אתרים