המזכירה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> המזכירה

 

16.9.60

המזכירה

ה"בוס" חייך אליה בעיניו הטובות. "ובכן, רחל, הולכים הביתה. קחי את התיקים ההם ואכתיב לך בבית. אני עייף."

כן, מאז, כמה זה? שנתיים, שלוש, ארבע שנים? מאז אותו מפח-נפש עם מנחם, מאז אותו טלפון מגומגם: "רוחלה, אני, זאת אומרת, הערב אני מוכרח לנסוע לתל-אביב – כשאחזור, אטלפן לך. אני מצטער נורא..." הולכת רחל לביתו של ה"בוס" ושם היא מבלה את ערביה במיון תיקים ובתיקתוק על מכונת הכתיבה. ולא רק בגלל מנחם. היא אוהבת את העבודה הלילית – את זה המתח והדריכות. למה תכחד?!

אך הערב קרה משהו. החגים מתקרבים. באוויר עומד ריח של הסתיו האביבי שלנו – כזה ריח של אי-מנוחה, ריח של צפיה. כזה ריח מפתה וקורא, ומבטיח... רחל החלה לאסוף את התיקים המשרדיים ה"בוערים" והופתעה לשמוע את קולה שלה אומר למנהל הכללי: "אני מצטערת. הערב איני יכולה. אני – זאת אומרת..."

"אהה," חייך הבוס – בחיוך רב משמעות. והיה בחיוך הזה משמחת-אב שהבת סוף-סוף מצאה עם מי לצאת, וגם קורטוב של צער, ואולי גם קמצוץ של קנאה. "טוב להיות צעיר. וכי מה יש לו לבד מעבודתו?"

"חבל, שלא אמרת לי אמש, הייתי מזמין מישהו אחר," השיב לה.

וכבר אמרה לחזור בה ולהכניס את התיקים לתיקה הגדול, אלא שכפות רגליה בערו. היא נזכרה בנעליה החדשות, גבוהות העקב. הוציאה אותן משולחן-הכתיבה, נעלה אותן באין-רואה – והן, הנעליים, כמו ריקדו מאליהן. פעמיים ימינה, פעמיים שמאלה...

בחדרה בער הכל. חיש רחצה פניה, גיהצה שמלה שהיתה מגוהצת למדי, סרקה שערה, שפכה בפזרנות מי-בושם שהביא ה"בוס" מחו"ל. היא הסתכלה בבבואתה שבראי והחליטה שהיא נאה, נאה מאוד. שהחיים יפים, יפים מאוד! שמנחם היה טיפש גדול, שכל אותם שנים של ערבי-עבודה היו שגעון, שצריך להתחיל את החיים מחדש, שלעולם לא תשב עוד מול ה"בוס" שלה, אפילו המדינה תתמוטט. לא עוד תביט על פרצופה המקומט של אשת המנהל, לא עוד תקשיב לסיפוריה על הנכדים, לא עוד תלחץ קרוב-קרוב אל קירות הבתים בלכתה ברחובות הליליים האוספים פרורי חינגת היום, ומפהקים לתוך הבוקר, למען לא יבחינו בה...

כשעמדה על המפתן, תיקה החדש התואם את נעליה גבוהות-העקב, מתנדנד קלות על זרועה לפי קצב מנגינה לוהטת שבקעה מכל חלונות העיר, עדיין ריקדו רגליה. רגע חשבה "לאן", ומיד גם ידעה. היא תלך לדפנה. ילכו לקולנוע ומשם לקפה הסטודנטים, ומשם – – – מה איכפת לאן! זה יהיה לילה של "כיף" וריקודים, ושיחה שוטפת, וכוסית לוהטת... כמו אז, כמו אז.

דפנה לא היתה בבית. על כן הלכה לאביבה. למעשה, לא רצתה ללכת אל זו. ריקנית שכזו. רק שמלות יש לה בראש. אצל אביבה מצאה את יואל. לא ייאמן. יואל החריף והפיקח ישב אצל אביבה ושתה את מראיה ודבריה המטופשים.

"מאיזה עולם הופעת"? שאל יואל שהיה פעם כה כרוך אחריה. "מה זה, הערב לא צריך להציל את המולדת?"

אביבה גיחכה. רחל צחקה "חה, חה!" זרקה מבט חפוז בשעונה – – 

"למזכירה החרוצה אין פנאי, מה?!" המשיך יואל ללגלג.

"שטויות," אמרה רחל, "מחכים לי ב'בר-לי'" והלכה.

בחוץ המתין לה לילה צעיר וריחני. לילה מפתה ומבטיח, אלא שלרחל לא היה לאן ללכת. היא עמדה, בפינה, נעליה גבוהות העקב הציקו לה. היא חייכה לתוך הלילה ואמרה: "אין דבר". היא הלכה מבית מכרים לבית מכרים וצלה הולך פעם מאחוריה ופעם לפניה. עתים ארוך הוא, עתים קטן ומשונה הצל. אך כמו מחזר-על-הפתחים-מקרוב, פחדה לדפוק על הדלת, ורק הביטה בחלונות אם מוארים הם ואם לאו. ומה פתאום תיכנס אליהם. הם כל כך נשואים, כל כך אחרים! מה קרה לכל ידידיה משכבר הימים...

ואז הוליכו אותה רגליה מאליהן אל בית המנהל. הוא פתח את הדלת ועייפות רבה ניכרה על פניו. "רחל!" קרא בשמחה. "טוב שבאת," אמר לה וליטף לחיה. "לא מצאתי את רגלי ואת ידי בניירות הללו. שש... אשתי ישנה. את ילדה טובה. המזכירה הטובה ביותר שהיתה לי אי פעם..."

רחל הרכיבה את משקפיה וישבה ליד המכונה. מפעם לפעם היתה מסירה אותם ומנגבת העדשות. המנהל לא שאל: "רחל, למה את בוכה?" האיש החשוב שטיפל בעניינים העומדים ברומו של עולמנו לא היה פנוי להסתכל בפני מזכירתו העובדת עמו יום-יום ולילה לילה, ארבע שנים תמימות. הוא חשב שקשה להכתיב למזכירה המרכיבה משקפיים. כאשר קיבל אותה לעבודה היא לא הרכיבה משקפים – חשב בצער.

"רחל – ממתי את מרכיבה משקפים?"

"כבר שנתיים," לחשה רחל ודמעות גדולות וכבדות נשרו אל אפה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים