המיליונר ואני

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> המיליונר ואני

 

25.5.73

המיליונר ואני

ראיתי אותו בפינת הרחוב הראשי, קשוב ודרוך כמו צייד לקראת טרף. לפתע צרח: "טקסי, טקסי!" וזינק לאמצע הכביש. עשר מכוניות, מה עשר! – רחוב שלם של מכוניות ילל לפתע בצריחת בלמים. "משוגע, מטורף, חצי-בן-אדם!".

פתחתי דלת מכוניתי: "היכנס!" הצעתי בחצי פקודה והאורח לא חיכה להזמנה שנייה. נמלט פנימה כמו מנודה לעיר-מקלט.

"זו את?"

הניח ידו על לוח לבו, וליטף עצמו כמו שלוטפים גבו של כלב מפוחד. ששש. שקט. הרגע לב.

נראה מבוגר יותר מאשר בחמש השנים שלא ראיתיו. גידל בלורית של תלתלי כסף שגלשו אל הכתפיים, ברזיגנציה של זיקנה-נשיית מיותרת לחלוטין לגבי גבר שיכול להסתפר, ולא סתם גבר אלא גביר. אדיר.

"כצנשטיין, קאצי – הוספתי נוסח חיבה – הלא כמעט נהרגת. למה אינך נזהר?!"

הוא רצה להשיב משהו, אבל אני הייתי ליד ההגה, ובכן הוא ישמע. "ומה כל התחפושת הזו..."

"אומרים שזה יפה. לא?"

"מי אומר שזה יפה. רק אויבים יגידו כך."

"אלן אומרת. בשבילה אני מגדל את השיער," העביר יד על אותם תלתלים והחזיר אחד שתעה אל מאחורי האוזן.

"וכי אישה אינה אויב? הנה. אתה רואה. היא רוצה שהחתיכות לא יביטו עליך. זהו. אגב, מה שלומה? גם היא הגיעה?"

"בוודאי. וכי איך ייתכן שלא נבוא לחג העצמאות?"

באמת – איך ייתכן. אחת לחמש שנים, שהעולם יתהפך – הם כאן. לפעמים אפילו אחת לשלוש שנים. תלוי במצב בבורסה. הזוג מופיע, משתכן באחד מבתי המלון הגדולים, וכל גדולי הארץ משכימים לפתחם. אחרי כן מתרגשים מאוד מעצם העובדה שהם נחוצים ויש להם כל כך הרבה ידידים בארץ, הולכים ושוכרים דירת פאר, מרהטים אותה בפריז'ידר עם שתי דלתות, שלוש דלתות, ארבע דלתות – תמיד דלת אחת יותר מאשר מקובל כבר בארץ. מביאים את הסטראופוני הכי סטראופוני ואת הטלוויזיה הכי טלוויזיונית ואת הפסנתר הכי הכי. ארגזים עם חרסינה מתחילים לזרום, ועם סכו"ם ועם לבני מיטה ועם ועם. בכבודה הראשונה הגיע כל ביתם מאמריקה הגדולה. חיסלו את ביתם והביאו הכל, מכל כל. אחרי כן מכרו. למה? כי האורחים שהשכימו לפיתחו של בית מלון, המשיכו אמנם להופיע בדירה – אבל אט אט מעטו. לבסוף – כלב לא עבר את המפתן. אז סיפרו לשכן זה ולשכן אחר – והשמועה פשטה בשכונה שהאמריקנים העשירים מוכרים. בשני חצאי ימים נמכר הכל. כולל מכונת הכביסה והסירים והתנור והלבנים. אפילו מגבות מטבח ישנות נחטפו.

עמדו שם הוא והיא והיו להם דמעות בעיניים. דמעות של ציונים שבוכים על כי נכשלו בעליה, אך התנחמו בעובדה שאם גם לא יצאו ברווח גדול מכל העיסקה, להפסיד לא הפסידו. הפטור ממכס עשה את שלו. אלא שאת החפצים אהבו. מתרגלים אליהם. ועכשיו לך ותתחיל לחפש אחרים. אבל את אלה אי-אפשר להחזיר לאמריקה; ראשית, אינם יודעים היכן יגורו ובכמה חדרים. שנית – איך מחמיצים הזדמנות כזו להחליף את כל האלטע גראטעס שאדם סוחב על גבו כל ימיו כמו נידון לעבודת פרך.

אחרי חמש שנים שוב הופיעו בבית המלון, ושוב שלחו הזמנות קטנות לפי ה"מיילינג ליסט" הישראלי – וכולם התייצבו עד אחד. איש לא נעדר. והיתה זו פגישת רעים... אז שוב ראו שהם נחוצים ושיש להם ידידים ויש למי לדבר בלי לשכב על ספה להתוודות ובלי לשלם בעבור התענוג חמישים דולר לפחות, ושוב שכרו דירה גדולה ויפה באחד הרובעים המפוארים, ושוב הביאו כלים ומכשירים ורהיטים וכלי מיטה וכו', אבל הפעם כבר ממקום קרוב לישראל מאיטליה, ומכונית מגרמניה – ושוב ניסו להיאחז בארץ ישראל ולקבוע בה את ביתם, אלא שהישראלים אוהבים עשירים ואוהבים לבוא לבתיהם של עשירים בתנאי, שנוסף לארוחה ולחברה יבוא גם איזה עסק, איזו שותפות, איזו השקעה במפעל מאושר.

ואילו קאצי ראה מפעל מאושר בחברה. להשקיע בישראל – ישמרנו אלוהים. אז בשביל מה להם לבוא. ובייחוד בעידן של דיאטה. היה יושב הזוג בארץ ישראל לבד לבד ומביט בשטיחיו, בקירות המקושטים בליטוגרפיות של פיקאסו, שותה ויסקי-סודה-בקוביות-קרח תוצרת הפריז'ידר ושותק.

"דבר כזה עוד לא ראיתי," התלהבה דליה ומשכה בידית והפריז'ידר פלט קוביות. "אתם מוכרחים להבטיח לי שכאשר תיסעו, תמכרו לי את הפריז'ידר הזה. מישהו סיפר לי שפריז'ידר כזה עולה עשרת אלפים. כמה הוא עלה לכם?"

"חמש מאות דולר עם ההובלה."

"נו, בטח. לעשירים יש מזל. לא צריכים לשלם מסים."

"דלינקה, אנחנו תושבים ארעיים. אנחנו משוחררים ממסים. מנסים להתיישב."

"אז אתם מבטיחים לי?"

"אבל אנחנו עוד לא נוסעים. בכלל לא חושבים לנסוע. למה לנו..."

אחרי חצי שנה נסעו. וכי כמה זמן אפשר לשבת בארץ ישראל ולהביט על אותו פרצוף אחד של הבעל והאישה, ואת הפריז'ידר מכרו לדליה. היא היחידה שהמשיכה לבוא. כדי לשמור עליו – אמנם, אבל בכל זאת היה עם מי להחליף מילה. עשו לה הנחה ולקחו רק את חצי המכס, ויתרו לה על חצי הפטור שלהם. יפה?! היא אמרה שהיא אסירת תודה. אבל נשאר משקע לא נעים. היא אמרה – כמה שיתן לכם אחר – אני אתן. מה אכפת לכם? אבל כעסה שלא מכרו לה במחיר שהפריז'ידר עלה להם. השתמשו בו חצי שנה ועוד הרוויחו עליו חצי מכס שלא שילמו, אמרה. ציפור קטנה הביאה להם פיסת מידע זה...

כאשר "התיישבו" בפעם השלישית, כבר הביאו בחשבון גם את טעמו של הישראלי. קנו מכונית לא גדולה, כי אם קטנה, חסכונית בדלק, הרבה ליטוגרפיות של פיקאסו וגם של שאגאל וגם של אגם.

סליחה. סליחה. אני גולשת לסיפור ארוך ואנו עומדים בפרשת "אורח לרגע". מצטערת. מבקשת סליחה רבותי. אנו חוזרים למכונית ולאורחי שמנסה להתיישב בארץ ישראל בפעם החמישית. הפעם – הוא מספר – לא קנו רהיטים. נמאס להם. שכרו דירה מרוהטת ויש בה מכל וכל. והפעם, הוא מרגיש, כבר ישארו. ישראל למדה בינתיים לקלוט פנסיונרים. לא מפסידים עליהם. ובעצמה זקנה. הו-הו. כל הצעירים הללו שלא היה להם פנאי בשבילו כאשר באו הנה לפני עשרים וחמש שנים, כל הגנרלים הללו, כבר סבים וסבתות, מדברים על "הוביס" ועושים צוואות ושומרים על כושר. עכשיו הם מבינים שאין לאן לרוץ, ישנה רק הריצה... התפלסף.

"באמת ראיתי. ולאן רצת כמו מטורף. כמעט נהרגת באמצע הכביש הזה."

"לאלן, כמובן. יש לנו ארוחת צהריים במסעדה פלונית."

"ובחור כמוך אינו יכול להרשות לעצמו מכונית משלו?"

"יש לנו. מובן שיש לנו. אצל אלן. היו לה קניות היום."

"ואיזו מכונית," רציתי לדעת.

"קניתי לה את המכונה הכי יקרה. מכונה נהדרת. לא התחשבתי מה מקבל מחיר טוב כאן ומה לא. קניתי לה מכונה הכי יקרה. קאדילק לבן קניתי לה. ששת אלפים דולר שילמתי. אלן שלי נוסעת במכונה של ששת אלפים דולר," אמר בגאווה עצומה, ותלתלי הכסף התפרעו לו, וידיו עסקו בהחזרת התלתלים התועים – אוסף אותם כמו צאן, ועיניו גאו כאשר הקיף מבטו את מכוניתי הקטנה והמבוטלת וזכר את הלימוזינה הלבנה של אשת המיליונר – אשתו.

"דבר גדול," אמרתי לו. "הפינפנוטר הזה שאתה ישוב בו עולה יותר מן הקאדילק שלך. אצלנו כל אחת, אפילו המכונית הכי זולה – עולה יותר מן הספינה המנופחת של מיליונר אמריקאי. הא!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים