המישמש הבשיל פתאום...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1982 >> המישמש הבשיל פתאום...

 

30.7.82

המישמש הבשיל פתאום...

באמצע המלחמה

"מבקשים סליחה שלא באנו אמש. לא יכולנו לצאת מן הבית. המישמש הבשיל פתאום," צץ קולה של פרחיה, היא "פפו" המפורסמת מיסוד המעלה.

כבר שמעתי התנצלויות לרוב, שונות ומשונות, אבל זו האחרונה, על המישמש שהבשיל, נשמעה מוזרה מכולן, וחדשה לחלוטין לאוזני העירוניות.

עד שבאנו למטע שלהם.

הנה בוסתן גדול, מקצה העין ועד קצה, בוסתן בשיא ירקותו העסיסית, ומבין הענפים והעצים הכורעים תחת עומס פריים, מרצדים כתמי צהוב-זהב, מישמשים גדולים לאלפים צועקים במקהלה גדולה, ובבת אחת: "קיטפו אותי!"

התפרצות של שפע, בשלות משכרת, הדרן לאיכר על עמלו. מה עוד ניתן לבקש?!

*

בתוך כל הטובה, בתוך כל הברכה, עומד עוזי בן החמישים פלוס, עומד בודד מול פריו שהבשיל. עיניו נודדות מעץ לעץ, מענף לענף. ידיו נתלות לצדדין. הן יודעות, הידים, שלא יוכלו למשימה. אלוהים – הפרי הזה שלי יאבד...

לך, קטוף את הפרי, בן אדם, בשתי ידיים. אחרת ירד לטמיון עמל של שנה וכסף רב שהושקע. כסף שחסכת בזיעת אפיך וזיעת משפחתך. לך קטוף את הפרי הזה כדי לא לבייש את העצים, לא לבייש את העמל, לא לבייש את האדמה הטובה.

הימים, תחילת המלחמה

כבר לא שומעים ב"יסוד" את רעמי הקטיושות. לא את ההפגזות על קרית שמונה, גם את הרעמים ממטולה לא שומעים, גם לא הדיהם. שלווה פסטורלית ירדה על הגליל. החזית התרחקה מגבולנו, אל מעבר להרים. שנות המבחן הקשות של "יסוד", שידעה קדחת ומוות ורעב מימיה הראשונים לפני שלושה, ארבעה דורות, שגידלה את ילדיה מדור לדור בשוחות, במקלטים, בהתפשרות וכניעה למיפגעי טבע ואקלים. כל אלה מהם והלאה.

ביצות החולה, שעליהם ישבה יסוד, יובשו. גם הימה נעלמה ועמה הדגה והצמחיה וגם היופי. נשארה מהם רק "שמורת טבע בכרטיס כניסה" ותצלומים באלבום המשפחתי. פיצוי קטן לגעגועים אל אגם-מים חיים. יסוד המעלה יודעת עכשיו רוגע, שפע ויופי מסוג אחר. של "איש תחת גפנו..."

ועכשיו באה המלחמה והביאה שלום לבתי יסוד המעלה – ויכול היה להיות כל כך יפה וטוב, אז פתאום מבשיל המישמש, מבשיל כולו ובבת אחת אצל עוזי, אצל האיכרים האחרים, מבשיל המישמש בעצם המלחמה ויורדת עליהם הברכה כמו אסון טבע.

ניגש עוזי לעצים, שולח ידו לבדוק שוב שמא ניתן להשהות את הקטיף ולו ליום-יומיים. נחמד וחלק המישמש כלחי תינוק. חלק, קטיפתי וחמים. כמו ייצור חי. כמו ניתן לשמוע את צמיחתו. לחיו סמוקה כלשהו. הפרי חופן בחובו הבטחה מתוקה כיבדת עסיס. יפהפה הפרי, ללא כתם, ללא רבב. כבר מזמן לא ראו פרי כזה במקומותינו.

באיזו הכרת תודה על העמל, על האהבה, השיבו העצים הפעם.

"השיבו לך כגמולך" – מתפלספת פפי רעייתו. דור שלישי היא ביסוד, נכדה לבית נסים בכור אלחדיף, מן המייסדים. אם לדור רביעי ב"יסוד" וסבתא צעירה לדור חמישי. "ביחד, עוזי, נתגבר!" היא מבטיחה בקול שאינו מאמין לעצמו.

* * *

הלך עוזי אחריה להיות איכר. היורשת לא ידעה מנוח כל עוד עמד המשק נטוש. וכך הפך בנו של ג'ורג' דילוויי הרדי, שהישוב הישן עדיין זוכר אותו בחיבה. איך הובא הנה מאנגליה על ידי ממשלת המנדט, להיות מנהל התנועה של רכבת פלשתינה-א"י, נשא אישה יהודיה, הרי היא אמו של עוזי, ובעצמו נתגייר ונקרא יעקב בישראל. את הדת ניתן להמיר אך לא את העור. פניו של עוזי הרדי בהירות, גם עיניו. השמש צובעת באדום את פניו וידיו אך אינה שוזפת אותם, ודומה הוא לאביו מארצות הקור.

מלטף עוזי ראש רעייתו, ביד גדולה ומחוספסת של איכר מדורי דורות. ושניהם עומדים, הבעל והאישה, קטנים מאוד בתוך המטע הגדול כבד הפירות.

כל המשפחה במטע

בבואנו מצאנו אותם כמובן במטע. יהודית, היא בת הזקונים, הדומה לאביה וסבה לא הלכה ללימודיה. מכוסה היתה מכף רגל ועד ראש, מפחד השמש הקופחת. החום הלך וגבר. יהודית מילאה ארגזים ותיבות בפרי שהובא בתרמילים. מיינה ומילאה בעת ובעונה אחת. היא יודעת את המלאכה מעצמה, מיום שעמדה על רגליה.

לידה עבד אביהו – אחיה הטייס. בשעה שתים-עשרה עליו להיות בבסיס ולצאת ל"עבודה". יעבוד אפוא עד לרגע האחרון. כל שעה, אף כל רבע שעה, חשובים. הוא מקווה לשוב למשק בעוד יומיים, לעוד חצי יום. מתחשבים בבני האיכרים, מניחים להם לקפוץ הביתה בין גיחה לגיחה.

יושב אפוא האח הקצין, וגם הוא ממיין, ממלא ארגזים ואף מעמיס על הטנדר. הפועלים הערביים העובדים אצלם בקטיף מזה עשרות בשנים – לא הגיעו. אם משום שלא נמצא להם אמצעי תחבורה, אם משום שפחדו, אם משום שלא רצו.

הפועלים לא באו, המשאיות אף הן לא. הכבישים עמוסים רכב ברזל הנע לאט ובביטחה, אך שאינו משאיר מקום, אם בכלל, לרכב אחר. ואילו הטנדר המשמש אותם כעת, מי יודע כמה זמן עוד יישאר בשרותם ואימתי יגוייס גם הוא.

האם קוטפת. תרמיל תלוי על כתף והיא מלמדת אותנו אילו מישמשים לקטוף ואילו נותיר על העצים. לו היו הזמנים כתיקנם, לו באו פועלים, לו היו משאיות, לו היה השוק נכון לקלוט פרי, היו "מנקים" את השורות. אחר כך בוררים. את הבשלים שולחים לשוק ואת האחרים מאחסנים בבתי הקירור עד שיבשילו ועד שהשוק יבשיל לקולטם ובמחיר טוב. ואילו עתה, כל הקטיף כולו יילך ברובו לקירור. וקירור עולה, ומייקר את הפרי, גם אינו משביח את הטעם וגם, וזה העיקר, קיבולו מוגבל...

כל מישמש נקטף ביד. בזהירות. לא לפצוע. להניח ברכות בתרמיל הבד שעל הכתף, להעביר במשנה זהירות לארגזים ותיבות. לא להרים את הפרי שנשר לאדמה – ונושר המיטב. נשר – נשאר. בזמנים כתקנם אוספים את "הנפלים" למאכל בבית, לנתינה לשכנים, לריקוח מרקחת. עתה אין מי שיאסוף, ואין טעם לאסוף.

קוטף גם נער מקרית שמונה. אחד מאותם ילדים שפונו מקריית שמונה המופגזת ל"מקום מבטחים" ל"יסוד". בפעם הראשונה הובא לפני שנים כילד קטן עם עוד הרבה ילדים ואימהות שהגג נהרס מעל ראשם. לימים, כל אימת שבאה אש על העיר העייפה, עוזי נוסע להביא את "הנער שלהם". משגדל, בא בעצמו. עם חבילה קטנה ביד, בלעדיה. בית ההרדים פתוח תמיד.

מהלך הנער מקרית שמונה במטע, כבעלים לכל דבר. הוא קוטף, ממיין, מעמיס, אך גם אוסף מן האדמה... הולך הוא אחרי הרדי כמו צל אוהב. צמד חמד השנים, האיש המבוגר והנער. מבינים זה את זה בלי דברים. תנועותיהם דומות. לא אומרים לו מה יעשה, הוא יודע את המטע, את הקטיף, מדריך ומדרבן את האחרים.

*

בעשר נפרשת מפה רקומה ומכריזים על ארוחת צהריים. במקומותינו מתחיל היום עם זריחה, בארבע לפנות בוקר הוא מתחיל וכבר עברו שש שעות.

הבן הטייס נטל תפוח, הריק בבת אחת ספל קפה ורץ-טס במכונית הקטנה לבסיסו. הטרנזיסטור פתוח כמובן על הזמן, משמיע חדשות ושירים. כך וכך פצועים, כך וכך הרוגים. האוזן כרויה לשמוע, הלב מפרפר. כאן, מעבר להרים נשפך דם. דמנו נשפך, ואנחנו קוטפים מישמש בחרדת קודש, כאילו מדובר בהצלת נפשות, כאילו בו נבלום את המלחמה.

מן הצידנית מוצא משקה, לחם שחור טרי, חלב, גבינה, תבשיל חציל, גבינה תוצרת בית וגם עוגיות וקפה לקינוח סעודה. הוזמנו גם המתנדבים, שלוש וחצי נשים מטבריה, שבאו לעזור בקטיף, ויותר מאשר שמו בתרמילי הקטיף, שמו בפיהן. ויותר מאשר אכלו, נתנו להם ההרדים בארגזים לקחת הביתה. ועד היום עוד אוכלים ורוקחים ומבשלים אצלנו מטעמים ממשמש. לאחר ימים אחדים של עבודה במטע בשנה הבאה, הלוואי ולא ייזדקקו לעזרתנו, נבכר לעזור בקטיף תפוחי עץ...

*

כך עברו רוב ימות הקטיף. קרוב לסיום הופיעו גם הפועלים. על הכביש העמוס בתנועה צבאית כבדה הזדנבו פה ושם בהמולת החאקי גם טנדרים ומשאיות אזרחים נושאות פרי מעדנים, שהיום הוא פאר ומחר – עבר. עוזי יצא בשלום, הספיק למכור את הפרי בזול – בשוק פשטו את העור, כרגיל.

רק מעט מן הפרי עדיין מצוי בבית קרור. וזה שנותר שם טעמו פג, וצריך לפנות מקום לפרי האחר, המבשיל – לשזיפים, לתפוחים, לאפרסקים...

המגדלים האחרים כנראה סבלו נזקים. החרדה נשארה. הרדיו ממשיך בבשורות. במטעים, שירדה עליהם שלווה פסטורלית, רועד הלב בפחד-תמיד. מנמיכים את קול החדשות – "פן תשמחנה בנות פלישתים..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים