הנדבן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> הנדבן

 

8.12.72

הנדבן

דירתו מצויה בפורסט-הילס, משרדו בברוקלין. כדי להביא את בתו לבית הספר היהודי במנהטן, עליו לקום בחמש בבוקר. מחמש בבוקר עד שש מותר לצלצל אליו בענייני הקהילה הבוערים. הוא פעיל בקהילה היהודית במקום מגוריו ובקהילה במקום שבו מצוי משרדו, ובבית הספר העברי של בתו – ולא סתם פעיל, אלא גם נמנה עם יושבי-הראש של התאחדות בתי הספר היהודיים בארצות הברית. והוא בין היושבים אל שולחן הנשיאות במסיבות ה"בונדס" ו"המגבית". בכל פעילות יהודית מובטח לכם שתמצאו אותו, ובפעילות ציונית – על אחת כמה וכמה.

תחילה היתה אשתו רוגזת. אישה צעירה ויפה. בת יחידה למשפחתה, אשר מכיוון שהיתה חלשה מאוד בימי ילדותה, ובאה לעולם כשהוריה היו כבר בבלותם – ובאותם ימים גיל השלושים וחמש והארבעים טרם נחשבו נעורים כבימינו – שמרו עליה ההורים כעל בבת-עינם גם אחר שהיה לה בעל משלה ובית משלה וילדים משלה.

יש שמרוב הזנחה היתה קמה והולכת לבית ההורים, והבעל העסוק המגיע הביתה על קצות בהונותיו, היה נרדם על הספה הקטנה בחדר עבודתו, מאחר שלא רצה להעיר את אשתו משנתה. ובטרם שחר כבר יצא לסיור בשכונה שדוחקים בה רגלי יהודים, שמוכרים בה בתי-כנסת לכנסיות של נוצרים, ששרפו בה חנותו של יהודי ורגמו באבנים אחיות חוזרות מבית חולים – ואפילו לא ידע שאשתו "עזבה" אותו.

וכיוון שיושבת האישה בבית ההורים, ורוגזה עולה ותופח, עולה ותופח לשווא, כיוון שהבעל אינו נבהל ואינו בא בהול לבקש סליחתה ולקחתה חזרה לביתם. הוא אינו יודע כלל שאשתו הלכה ממנו – היתה מקפלת גאוותה וכדי להעמיד פנים אף היתה רבה את ריבו עם הוריה הכועסים.

*

"מה אתם רוצים. במקום להגיד לו תודה, לג'ון. שהוא עובד בשביל כולנו, שבזכות שכמותו עוד יש אי-אלה חיים יהודיים, עוד אפשר פה ושם לצאת לרחוב בראש מורם, אתם עוד מסיתים אותי?!"

"אנחנו מסיתים אותך?"

"בכלל לא. רק אומרים שזו בושה וחרפה. שכך לא מתנהג בעל כשאשתו הרה. שאם הוא מתנהג כך – עוד לפני שיש ילדים, כשהוא מתנהג כך מיד אחרי הנישואים – איך יתנהג אחר כך. כעבור שנים? בכלל לא יראו אותו. לא אמרתם..."

"אבל מותק..."

"אבל מותק. במקום לשלוח אותי מיד חזרה. אתם יושבים כאן ומחכים כל הזמן שהאני תגיע. אתם יושבים ואוכלים את עצמכם כדי שאנחנו נריב, ואני אשוב הביתה ותהיה לכם ילדה קטנה לשחק בה..."

"אבל 'האני', כל מה שאנחנו רוצים זה לראות באושרך. ונוסף לזה. מה את רוצה, שנגרש אותך כשאת באה אלינו. ציפור קטנה שלנו..."

"כן. שתגרשו אותי. כך צריכים לעשות הורים טובים. אתם יושבים כל הזמן ליד הטלפון וליד הדלת. אני רק מצייצת, ותיכף נוסע אבא לקחת אותי. ובערב, כשאני כבר נרגעת, מי אומר לי שלא כדאי לנסוע בשעה כל כך מאוחרת? ובינתיים אני לא ישנה כל הלילה, מרוב כעס, ולכם – לכם יש הבת האהובה שחזרה לבית. כן, כן, הפסיכיאטר הסביר לי הכל יפה מאוד."

*

הם היו משיבים לה. ועוד איך היו משיבים לציפור-הנפש שלהם. אבל מה ישיבו לה והיא כל מה שיש להם? והפסיכיאטר הוא כל מה שיש לבת המסכנה שלהם? מלבדם ומלבד אותו פסיכיאטר אין לבת היחידה שלהם לפני מי לשפוך את הלב. הבעל עסוק תמיד, לחברות בושה לספר – אבל אפילו לא היתה זו בושה – אין להן פנאי, לכל אחת צרות משלה. ולקרובים הבודדים – ישמרנו האל. שעוד תהיה להם נחת?

ובכלל, מה לא יעשו הורים כדי שאצל הבת היחידה שלהם וחתנם העורך-דין יהיה שלום-בית? וככלות הכל, איפה הוא מבלה את ימיו ולילותיו אצל נשים זרות? הלא כל כולו נתון לפעילויות ציוניות. והם רווים הרבה נחת. בכל מקום הוא יושב ראש. וכולם מכבדים אותו. אמנם הכיבודים האלה עולים בממון רב, מי שרוצה להיות יו"ר חייב לתת בהתאם. העסקנות הזאת עולה כפליים. פעם זמן יקר מפז, פעם כוחות יקרים כמו החיים עצמם, פעם ממון, הרבה. אחרת אין כבוד, אין השפעה.

ובינינו, מי שעומד בראש – בעל קשרים הוא – ובסופו של דבר... נו מילא. לא משפחה אחת היתה מתברכת בחתן כזה. הקינאה באמת אוכלת אותם. איפה עוד בכל אמריקה, יש בחור צעיר, אמיד, אקדמאי, נאה ובעל מעמד כזה בין היהודים ובין הגויים...

אי-אפשר לומר, שלא היו פה ושם "סצינות" ובכי ואיומים בגירושין. אבל איכשהו העבודה למען ישראל כבשה אותו יותר ויותר, ומאז מלחמת ששת הימים נכנס בו מין דיבוק כזה עד שלא רק היא, אלא מקהלה יוונית שלמה יכולה לעמוד ולדקלם מנגד בעזרת רמקולים – ומיודענו – ימשיך לעסוק פעילותו הציבורית כאילו רק זבוב זימזם לידו.

היה משהו בעשייה שלו ושל כמותו מן הדחיפות של בטרם-שואה. כאילו כל ענייני ביטחונה של ישראל רבצו על כתפיו של כל אחד מהם, לחוד. וכשהחלה הפעילות בקשר לעליה מברית-המועצות – ממש יצא האיש מכליו. היה נוסע לשם בפעילויות מפעילויות שונות, היה "קופץ" לישראל, מארגן קבוצות לחץ בלונדון, מייסד קרנות – והוא בראש התורמים.

פה ושם נולדו לו ילדים – באורח פלא – ואשתו סיפרה לא פעם, שזה בדרך נס – כיוון שגם במיטה, כשהיו נפגשים בה לעתים רחוקות, דיבר על קרנות, פעילויות, הפגנות, חינוך יהודי – בית חולים בעפולה – ואם לא דיבר הוא, ואם לא שפך הוא דאגותיו הציוניות בשעת אהבה – היתה עושה זאת זוגתו – שחיידק העסקנות למען ישראל דבק גם בה, והיתה מתרוצצת בפעילויות "הדסה" ו"בונדס" ו"מגבית", וערבית למען צייר ישראלי – ואיסוף מתנות לבזאר של מיח"א, והתרמת נדבנים שכבר שילמו חלקים למגבית – למען בית חולים תל השומר.

כשהחל להיות גם פעיל למען ההגנה היהודית של רבי כהנא, היה חשש סביר שמשרדו יתמוטט, ושוב לא יועילו "הזריקות" של אבא-אמא.

*

אבל יש אלוהים טוב בשמים. והוא הביט ממרום קודשו וחייך אל היהודים הטובים הללו, שאהבת ישראל בוערת בלבם והם הופכים עולמות, ועשה שהלקוחות לא יברחו והפרנסה תהיה מצויה. והכל ישכימו לפתחו של גיבורנו ומלאכתו תיעשה בהצלחה בידי זרים.

"רבותי," שמעתיו אומר באסיפה גדולה של "המגבית" בניו יורק. "רבותי, הצ'רכים של המדינה מרובים עכשיו. אנחנו לא נרשה שטבעת החנק שהטרוריסטים רוצים לשים סביב צווארה של ישראל על ידי השתקת התחבורה האווירית, תעשה את שלה. חובה עלינו להגביר עכשיו את מאמצינו ואת תרומותינו..."

"מקס, אנחנו לא יכולים יותר. כבר נתתי את המקסימום."

"גם אני נתתי כבר את המקסימום. אבל אין זה מספיק. הנני מכריז כאן, כי מול הסכום הכי גבוה שיתרם כאן. אתן אני כפליים..."

נשתרר שקט והיה פחד באוויר. הורי אשתו הביטו באנשים ועיניהם אמרו – אנא – אל תתנו. ופתאום קם אבי האישה ואמר: "חמישים אלף דולר!"

קם החתן ואמר: "אני מכפיל למאה. יש מי שנותן יותר?"

והנה, לפני ימים אחדים הגיע האיש לישראל עם הנשיאים או המיליונרים או העסקנים. כהרגלו הזמין מספר ידידים ל"קוקטייל" במלונו, אך פניו נפלו והוא לא כתמול שלשום. וכשרואים אחד מ"המשוגעים" שלנו שפניו נפלו, מתכווץ הלב מפחד: עוד איזו אכזבה! מישהו מן הגדולים לא קיבל פניו כיאות, לא בחרו בו שנית לוועד הפועל. או גרוע מזה – הוא השקיע כסף באיזה עסק – למרות הכרזותיו שהוא מוכן לתרום לישראל, אבל עסקים אינו מוכן לעשות – והכסף איננו...

*

"לא ולא. הכל בסדר. אין שום טענות". הוא הסכים אפילו לתרום ל"קרן תרבות" ולבנות בית ספר שיישא את שם אבי אשתו. הכל בסדר. יש רק איזה בעיות שהוא לא יכול להתגבר עליהן.

"והן?"

"ובכן. אני רוצה לעלות. אבל עד אז יעברו לפחות עוד חמש שנים (בגלל עבודתו הציונית ומעמדו בהסתדרות, בגלל משרדו, ובגלל לימודי הילדים הגדולים, שרצוי כי יסיימו אותם שם). אבל בינתיים קניתי דירה וצריך לרהט אותה ולקנות ציוד חשמלי ומכונית. אם אנצל את זכויות הפטור ממכס ומס עכשיו, הרי כאשר לבסוף אגיע תהיה המכונית ישנה, וכך גם הרהיטים והציוד."

ואם לא ירהט עכשיו? – חבל. הוא רוצה לגור בדירתו כל אימת שהוא בא לישראל, והוא גם רוצה להשכיר את הדירה או להעמידה לרשות ידידים ופעילי המגבית. איך יוכל לעשות זאת בדירה ריקה?

"עכשיו, כדי לנצל את מלוא זכויות העולה. אני צריך להיות עולה. אך אם אנצל אותן עכשיו לא אוכל לנצלן אחר כך, ואם אנצל אחר כך למה קניתי דירה עכשיו?

מישהו יעץ לו, שהוא יהיה עולה, ואשתו לא. אז ייהנו משני העולמות.

הרעיון נראה לו, אבל נתברר שאין בו ממש. כבר נקבע, ששני בני הזוג עולים, או שניהם תיירים...

ישבו כעשרים נדבנים כמוהו ופקידים בכירים שנזדמנו ל"קוקטייל" ושברו את מוחם כיצד לשמור על זכות הפטור ממס ומכס, ובאותה עת גם לנצל אותה כבר עתה. הושמעו המצאות מהמצאות שונות, מהן נבונות ומהן סתם ערמומיות. ומין חלחלת-פחד מפני איבוד הזכויות הללו ריחפה מעל הכל כעננה של פשיטת-רגל.

"שמע," אמר מאן דהוא. "בכמה מסתכמות כל הזכויות הללו, כל הפטורים וההנחות על מקרר, מכונית, רהיטים, אביזרים..."

"לפחות ארבעים אלף לירות לאיש," נאנח הנדבן.

"וכמ זה בדולרים?"

"עשרת אלפים דולר."

וכמה אתה תורם לשנה למדינת ישראל? חמישים אלף, שישים אלף וביחד עם העבודה מאה אלף לפחות..." אמר בתוכחה החותן.

"אז תתאר לך שתרמת עוד עשרת אלפים... הא. הלא זה הולך למדינה..."

צחקו כולם ונהיה, כמו שאומרים, קל על הלב.

*

אבל זכויות לחוד ותרומות לחוד. העננה לא משה מעל מצחו של מיודענו. הבעת הצחוק סרה מעל פניו, והוא מהלך שפל-רוח ונדכא, מתרוצץ בין משרדי הסוכנות והקליטה, בין ידידים ותיקי יישוב ומכירים ב"חלונות הגבוהים" – מחפש תחבולה איך להתחכם ולהרוויח זכויות בלי לעלות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים