הסבא הספורטיבי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> הסבא הספורטיבי

 

8.8.69

הסבא הספורטיבי

היו ממתינים לפני דלתו הסגורה של מרחשוון ברעדה – כי היה קפדן נורא. קפדן ולא רק עם הזולת קפדן עם עצמו. כשלבסוף היה יוצא כתב יד מתחת ידיו – היה עשוי לדוגמה. פסיק לא חסר. מילת חיבור, לא קרה לה לנדוד למקום שלא יועד לה מאז ימי בראשית.

היה חזר ומסביר בסבלנות אין קץ, איך לגשת לסיפור. איך להגיע לסוד הצמצום. איך לכתוב ועל מה לכתוב. היה משקיע את עצמו באותם כתבי יד של אחרים בלי קנאת סופרים. ברוחב לב כזה. בנתינה שלעולם אין ביכולתו של סופר להחזיר לעורך תמורתה, אלא אם כן יֵהפך הוא עצמו לעורך ברבות הימים ויעשה כך לצעירים ממנו. אך מי מאיתנו מסוגל לכך. כדי להיות כמוהו, כמו מרחשוון, צריך להיות עורך מלידה.

בחלון חדרו היה מאיר האור עד השעות הקטנות של הלילה. אפילו עורכי הלילה כבר הלכו לבתיהם – והמנקות כבר היו מסיימות את כיבוד החדרים המבולבלים של הכתבים, ועדיין היה יושב מרחשוון ומתקן, ומשפץ ולבסוף גם מעתיק, בכתב ידו היפה, המסולסל, כתבי יד של אחרים. למען יהיו מה שהוא קיווה לראות בהם. בזהירות היה עושה זאת. כי היה לו יחס של כבוד, של חרדה דתית עמוקה למילה המודפסת. אותו יחס כבוד המושרש עמוק בליבו של היהודי, מדורי דורות.

לגבי דידו העולם כולו לא היה כדאי, אלא בשל אותה תמצית ששמה כתיבה. ולא סתם כתיבה – כתיבה מחנכת, כתיבה שיש בה תעודה. כתיבה בונה ולא רק כתיבה לשמה. והחיים – נו מילא – הם קיימים במידה וניתן לכתוב עליהם. הם חומר בידי היוצר.

 

*

 

באותם הימים היינו עוד צעירים ויפים, וכתוצאה מכך היו לנו עוד עיסוקים שעמדו ברומו של עולמנו הקטן, ומרחשוון בשום אופן לא תפש. הכיצד. אתה צריך לכתוב, ומה אתה עושה בן-אדם, הולך למשחק כדורגל?! נוסע לטייל בסוף השבוע, מתרוצץ בלילות בבתי הקפה של רחובות העיר... מה נשאר מזה.

היו לו שתי בנות, למרחשוון, ואישה – כמובן, והם כבר התרגלו איכשהו לחיות חיי משפחה עם אבא במערכת. ובשבתות – בשבתות יש הרבה חומר לקריאה, שאין מספיקים לקרוא במשך כל השבוע, ו"שקט בבקשה." וכך גדלו הבנות והיו לנשים בבתים משלהן – מבלי שאבא יספיק ליהנות מילדותן ושובבות נעוריהן. אולי היה מיצר על זה – בינו לבינו – אך אפילו לכך לא היה פנאי. דברים התרחשו בעולמנו, וכל הדברים האלה שהתרחשו צריך לשים בהם פסוקים ונקודות. בשמחות, באסונות, בגאולת העם והארץ, צריך לעשות "ליי אוט" ולדאוג לתצלומים, ולהערות תחתיהם, ולכותרות ול"קרדיטס."

 

והנה, באחד הימים החמים האלה פגשתי את מרחשוון מהלך לאיטו ברחובה של העיר ומבט חולמני תוהה בעיניו. שמחתי לראותו מהלך בטל מעבודה באמצע יום רגיל בשבוע, שיראה גם יראה את הנושאים שעליהם כותבים. שיהלך בתוכם. העולם, כפי שהוא מצטייר על לובן הנייר, עם כל היותו עדכני, עולם כל-כך אחר הוא. רחוק כל-כך מזה העשוי אספלט ואבנים ולבנים ואוטובוסים ואנשים מזיעים, ונשים צחקניות וילדים שמאמינים כי לעולם אין סוף...

הקדמתי לו שלום והוא חזר בהמשכים מאי-שם בו היה שקוע.

בטל מעבודה? לא בטל. עוסק הוא בעבודה אחרת. זו, שבה עסק כל ימיו, הוציאה אותו לגימלאות. זזים. צריך לסיים פרקים ולתת הזדמנות לצעירים יותר. ככה זה, מזדקנים. עתה עוסק הוא בעיקר העיקרים. במשהו שהחמיץ, אבל לא עוד.

והוא?

הא! נתחייך, מטמין סוד בין שפה ושפם, ועיניו זוהרות ממש. האם אני יודעת מי הם שני שחקני הטניס הטובים ביותר. לא שמעתי? הכיצד. חשוב, חשוב מאוד משחק הטניס. וההתמודדות במגרשים חשובה מאוד מבחינה לאומית. מאוד חשובה. איך ליבו רחב מהנאה. איך לב כל יהודי היושב בישראל מתפעם ומתפעל עכשיו עם כל הישג במכביה. עוד לא היה דבר כה גדול, אחרי קום המדינה, ומלחמת ששת הימים, כמו המכביה הזו הנערכת עתה, והישגי הנוער הישראלי המתמודד עם הנוער היהודי מכל העולם, כל פעם שנער משלנו מגיע ראשון, אם בריצה ואם בשחיה ואם בטניס ואם בפינג-פונג, האם אני תופשת מה פירוש הדבר. האם ראיתי את הנוער הבריא הזה, את פניהם היפות, את עיניהם האמיצות...

והוא נכנס לפרטים טכניים של ריצה, של משחק הטניס, ביטויים שרק מקצוענים יודעים אותם, ואני עומדת ותוהה, מה קרה לעורכי, תולעת הספרים. הוא נראה בריא בהחלט, וצעיר מן הימים בהם היכרתי אותו, ובכל זאת...

"אתה גם משתתף בתחרויות הללו, מרחשוון?...

"אני?! מי אני. הנכדים שלי. שני הנכדים שלי הם צ'מפיונים..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים