הסמוקינג, ז"ל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> הסמוקינג, ז"ל

10.6.60

הסמוקינג, ז"ל

כל מה שנשאר לאיציק ולדבורה משליחותם הדיפלומטית הוא – סמוקינג. כן, ועוד משהו. זכרונות. כן, - ועוד משהו. זאת אומרת, הרבה מה-שהם: שמלות-ערב, מעילים, כובעים, כסיות, ארנקים, נעליים, כרטיסי-ביקור – ופרטנזיות. לכל אלה נמצא איכשהו מקום בדירה הקטנה והדחוסה שהם הצליחו "לארגן" לעצמם בשובם ארצה. לשגעון הגדלות ולסמוקינג של איציק (איגנץ, בלע"ז) לא נמצא מקום, והוא עמד (הסמוקינג) כעצם בגרון, כמצבה שחורה. על כן יצא כל הכעס עליו.

"נמכור אותו," פסקה דבורה. "נמכור אותו, ודי."

איציק הביט בסמוקינג שלו ארוכות ורכות, נאנח בהחבא ושאל בחצי קול:

"רק הוא מיותר לך? ואם נזדקק לו פעם?"

פרצה דבורה בצחוק לעגני:

"בארץ?! ומי ילבש אותו, אתה? וכי מי אנחנו עכשיו?!"

ואז נזכר איציק מי הוא עכשיו ומי הוא היה פעם. ובלילה "התפצלה אישיותו" והתפלצה. עמדו לפניו שניים: "איגנץ-היועץ" לבוש בסמוקינג שחור, ולצווארו פרפר לבן, בידו כוס גבוהה, על פניו – חיוך של קוקטייל... הוא לוחץ ידיים של נשי-שגרירים ורוזנים אחרים בני-זמננו ממרום מעמדו של נציג מדינה ריבונית-חלוצית-נבואית-גיבורית, וכל תא ותא של גופו מרגישים בטוב ואומרים שירה אחר מרחץ שוודי מרענן... ומולו עומד איציק, קצין-לשעבר, איש שרות לשעבר, הכל-לשעבר. איש אפור, בחולצה אפורה-לבנה, מכנסים אפורים ועתיד אפור של "פקק-בכיר" שאין יודעים היכן לתקוע אותו. מי משניים אלה הוא יצחק ירקון האמיתי?

הוא לא ידע להחליט. הוא פחד להחליט. הוא התרוצץ מן האחד לשני כאורח נוטה ללון שאין מניחים לו. בסמוקינג הוא בבית. הסמוקינג אינו בגד, זהו סמל, נס, תמרור. הוא לא ימכור אותו לעת כזאת. לא הוא. הנה מחר עשויים לשלוח אותו לאיזוּ שליחות, אז מה הוא יגיד, שאין לו סמוקינג! מה הוא – איזה דיפלומט ינוקא?!

"ככה זה לא ילך," מיררה דבורה. "כך לעולם נשב על המזוודות ונחכה ולא נתקדם ככה... הא! מוכרחים לשכוח את עברנו ולהתחיל הכל מחדש. מה לעשות? זו ארץ, זו. בכל מדינה אחרת, כשאדם הוא דיפלומט, אז הוא דיפלומט לכל ימי חייו. פה – היום אתה אלוהים, ומחר אתה פקק. נמכור את הסמוקינג הארור הזה, וגמרנו."

אתם חושבים שהיא לא צדקה? היא צדקה יותר מאשר ידעה זאת בעצמה. וגם איציק ידע זאת, אלא שמשהו בלבו התקומם. למה זה יצא כל החרון דווקא על הסמוקינג שלו? ומה בדבר שמלות-הקוקטייל שלה? וכי מתי ילבשו את בגדי-הפאר שלהם. למסיבה אצל רפי הקיבוצניק?

אבל כשרפי הקיבוצניק מונה לפתע פתאום נספח איזה-שהוא (היו לו, לארטיסט סיכסוכים במשפחת המפלגה) ומישהו רמז שאפשר היה למכור לו את הסמוקינג, התרתחה דבורה והודיעה שמוטב לה שהוא ירקב (הסמוקינג) ולא תתן אותו ל"פרוטקציונר" הזה, ומלבד זה, הם צריכים אותו ל"צרכי רפרזנטציה" (שגעון הגדלות). ואילו ידידיו של רפי הבקיאים בהלכות-חוץ הודיעו ש"למה לו לקנות סמרטוט ישן כשהוא יכול להזמין אחד מודרני על חשבון 'תלבושת'?!..."

לאחר שתי הופעות רבות רושם בנשפי פורים, הוכנס הסמוקינג למזוודה מלאה נפטלין, ושם נטמן – מנוחתו עדן – מצפה לגואל.

והגואל בא. הוא אמנם בושש לבוא – אך לבסוף הופיע בדמות דיפלומט זר. אחד ששרת באותה מדינה בה שרת גם מר איגנץ ירקון, והדיפלומט הזה אינו יודע חכמות, והוא בטוח שאיציק ואיגנץ חד הם, והוא גם חייב לו הזמנה ומזמין אותו ואת אשתו לבוא לנשף אשר יערך לכבוד החג הלאומי שלו במלון מפואר.

הזוג שלנו לבש את מיטב בגדיו – לפי מיטב המסורת הדיפלומטית שעל ברכיה גדלו, וכמובן, שהסמוקינג הוצא מן הנפטלין, שדבק בו בנאמנות, גם הפרפר לא חסר, גם נעליים תואמות, וכך גם דבורה שלנו. ומה יש להגיד? איציק היה הגבר האלגנטי ביותר באולם. לא פחות מן המלצרים. אנשי הקורפוס הדיפלומאטי שלנו – אינם יודעים לדאבוננו לכבד הזדמנויות כאלה - חשב איציק בינו לבינו, ספק במרירות, ספק בהנאה. לאיש מהם לא היה סמוקינג. ודבורה נלחצה אליו ולחשה:

"טוב עשיתי שלא שמעתי בקולך ולא מכרתי את הסמוקינג, הא?"

משעמדו ללכת, לחץ איציק לתוך ידו של המלצר שהיה אדיב במיוחד וסיפק לו קאוויאר עם ויסקי למכביר. 

"לא צריך," לחש המלצר נעלב; "אני לא לוקח דמי-שתיה מקולגה."

"מה, גם הוא היה דיפלומט?" רצתה דבורה לדעת.

"טפשונת. הוא חשב שאני מלצר."

רוצים לדעת מה עלה בסופו של הסמוקינג? המלצר קנה אותו. אם יש למישהו מכם סמוקינג, ז"ל, - לא כדאי להציע אותו למלצרים. אומרים שהשוק מוצף.

 
לייבסיטי - בניית אתרים