העורף שלנו בארה"ב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> העורף שלנו בארה"ב

 

31.1.69

העורף שלנו בארה"ב

קצת מוזר ייראה לכם לפתוח עמוד שכולו ציורי אופנה ולמצוא כתבה אשר תספר לכם על "העור שלנו חיל נשים למען ישראל" בארצות הברית, העוסק בין השאר ב...אופנה ישראלית.

מה לאופנה ולעורף ולחיל-נשים? הקשר נקראה "בונדס" – מלווה הפיתוח של מדינת ישראל, שאין לתאר מה רב ערכו. לא רק בשל כך שהוא מספק למדינת ישראל הלוואות בריבית נמוכה יחסית, אלא משום שהמפעל הזה, בצורה שאורגן והתפתח שם – תפס למעשה מקומה של הסתדרות ציונית פעילה. של תנועה עממית גדולה שרישתה פרושה על פני כל ארצות הברית.

אני רוצה לספר לכם על דיוויזית הנשים של "הבונדס" שאת נציגויותיהם ראיתם ודאי לא פעם בישראל. גברות בנות כל הגילים והממדים, העונדות על דש בגדיהן סיכה ועל פרק היד צמיד מלא צעצועים ומזלות. נשים האומרות לכם בגאווה "אני ראש קבוצה, נשיאה וכו'" – ומצפות למילה של הוקרה מן השומעים הישראליים, מאחיותיהן אשר בציון – ונפגשות בפנים אטומות, בוהות, אינן מבינות, ובמשיכת כתפיים.

*

היה לי העונג לבלות בין הגברות הללו ולעמוד מקרוב על עבודתן. אם כי בהתחלה, בטרם הכרתי את המנטליות של יהודי ארצות הברית – הייתי באה במבוכה כל אימת שנזדמנתי לאחת הפעולות שלהן ופני היו מתכסות בסומק של צער – נעשיתי במשך הזמן חסידה נלהבת שלהן. הבטחתי לעצמי לספר לקוראים על המאמץ הרב, על המסירות, על המחשבה, היכולת והיעילות והתושיה שמגלה חטיבת הנשים היהודיות והלא יהודיות – במפעל הזה למען ישראל.

בכל עיר שיש בה ריכוז יהודי, ישנו "סיטי מנג'ר" – שהוא כעין ראש עיר היודע הכל, הנעשה במרוצת השנים לידידם האישי של יהודי המקום, ליועץ ולמקשר בקהילה, שאין להעלים ממנו דבר. לידו פועל מספר מצומצם של אנשים שכירים ונשיאה מתנדבת בשביל דיוויזית הנשים. והנשים הקטנות הללו, מרכזות בידיהן את מרבית העבודה. מגיעות הן במכוניותיהן לכל יהודי, לכל מפעל, לכל בית מסחר גדול. עורכות הן בבתיהן ועל חשבונן, מסיבות תה, ארוחות צהריים מפוארות עם שמפניה, מסיבות חג ובאחרונה תצוגות אופנה ישראלית – שאני מודה ומתוודה – כי ראוי היה לנו ללמוד מהן כיצד עושים זאת. ולאותן הזדמנויות פיתחו שיטה ערמומית וחיננית וגם מהנה. בטרם יידע האורח כיצד – כבר קנה תעודות מלווה ב-500, 1000 דולר, לתשואות המסובים האחרים, הנתפסים בחכה אף הם במוקדם או במאוחר.

ב"דאלס" למשל, אשר בטקסס – נכנסתי למשרד הבונדס, ונזכרתי בימים הרחוקים ההם של ימי ה"הגנה." המשרד הקטן בן שני החדרים היה תפוס כולו על ידי נשים צעירות, עייפות עד אימה. שערן היה פרוע, הפנים מיוזעות, הידיים ענודות הטבעות היקרות וצמידי הצעצועים והמזלות, מיינו כרטיסים, עיינו ברשימות, כתבו בכתב יד מסולסל שמות על כרטיסים לסימון השולחנות. בלהט ובהתרגשות – כאילו עסקו במיון כדורים לרובים, כאילו גורלה של ספינת עולים מתקרבת אל החוף. תלוי בהן...

"מיסס רובינס כבר שלחה את הצ'ק בשביל הבונדס שקנתה? גוון, הואילי לצלצל אליה ולבקש שתעשה זאת בטובה עוד היום. הבטחה היא אמנם הרבה, אבל הכסף דרוש לישראל עוד היום." וכו' וכו'. "ואת מיסס ג'ורדן הזקנה – ג'רלדין – את תבואי במכונית ובאותה הזדמנות תאספי גם את פרידמן וגם את מיסס רשקס."

"יס סר!" מצדיעה הפקידה וצוחקת.

רק לאחר מכן, למדתי לדעת מי הן "הטלפוניסטיות", "הנהגות", "הכתבניות", "הסדרניות..." העובדות זה שבועות אחדים בקדחתנות, יום ולילה ממש – בהכנת תצוגת האופנה המפוארת – שהיא אחד האירועים המרכזיים, הפותחים את עונת ה"דרייו."

במלון שרתון המפואר אשר בדאלס, התקיימה ארוחת הצהריים והתצוגה הישראלית – שכמוה לא ראיתי. האולם היה מקושט בפרחים ובדגלונים ובאלונים וקישוטים שחלקם נלקח מבר מצווה של משפחת הארולד, תאורה מיוחדת, רכה ונעימה; מוזיקת רקע של שירים ישראליים ומנגינות עם, משקאות ישראל וכאלף אורחות ואורחים.

את הדוגמניות שהדגימו את "היצירות" האופנתיות שלנו וגם את כל אביזרי הלואי. נעליים, ארנקים, סיפק בית המסחר הגדול והידוע בעולם כולו. כל-בו של המיליונרים "מרקס אנד נימנס." חנות – שאם קנית בה דבר מה – עצם התווית היא ערובה שהמוצר הוא מעולה ואין לו מתחרה. החברה אינה יהודית – אבל פעילות דיוויזית הנשים של הבונדס, נמנות עם סולתה ושמנה של החברה בעיר זו, על פי הרוב הנשים אמידות מאוד שבעליהן או הן עצמן קשורים בקשרי מסחר עם החברות הגדולות.

המנחה היתה נערה שעובדת אצל "חברת האווארד וולף" – חברה גדולה לייצור קונפקציה מעולה, שעם לקוחותיה נמנה גם "סקס" מן השדרה החמישית בניו-יורק. כדי להנחות נטלה הנערה שבוע חופש ונסעה לספריה האוניברסיטאית וקראה כל מה שניתן היה לקרוא על ישראל החדשה, הישנה, למדה שם כל דגם בעברית ודאגה לתרגומים משעשעים.

הפעילות דאגו להזמין לאותה תצוגה נציגי יצרנים ויבואנים ובעלי רשתות של חנויות הלבשה. והללו באו כאיש אחד, שילמו בעד הכניסה כמו כולם, ואף קנו תעודות מלווה, העיקר – מוצרינו עוררו עניין רב מבגדי העור ומן הפרוות – הגברות התפעלו במיוחד והבעלים היו מוכנים לקנותם בו במקום – וקניינים רבים היו מוכנים להגיש הזמנות – אלא שהתצוגה היתה רק תצוגה של ראווה ולא נילוו לה מחירים.

בשובי לניו-יורק, שאלתי אצל "המפקדת של דיוויזית הנשים" הגברת הילדה ליבאו – המרכזת והמנהלת את כל הפעילות הנשית המתנדבת והלא מתנדבת, והאישה אשר העלתה את תצוגות האופנה שלנו ועשתה אותם שם דבר בארצות הברית – מדוע לא דאגה גם לרשום מחירים – ואז סיפרה לי הילדה ליבאו אילו קשיים יש לה באיסוף הדגמים בישראל. באיזה אי רצון מספקים האופנאים והיצרנים את דגמיהם. שהם אינם תופסים מה גדולה יכולתה של התנועה הזו הנקראת "בונדס" ואיזה קשרים עומדים לרשותה. תצוגת האופנה של הבונדס היא חלון ראווה גדול למוצרי האופנה הישראליים. והיא הזדמנות יוצאת מן הכלל ליצרן שלנו, לפרסם את מוצריו – חינם אין כסף. היצרן לעולם לא יוכל להגיע למקום שדיוויזית הנשים של הבונדס מסוגלת להגיע. והדבר חשוב גם למדינה, כי אופנה היא הרבה יותר מבגד. אופנה חובקת בחובה, תרבות, אמנות, טעם, מזג, שאיפה ליופי. מוצרו של עם מעיד על העם. בכל אופן, לא פחות מאשר מאמר המתפרסם בעיתון. אם כי גם באחרונים אין הנשים מזלזלות. כל פעולה של נשי הבונדס מלווה בכיסוי עיתונאי נרחב. הן יודעות לערוך את האירועים בצורה כזו שיהא בהם "סכס-אפיל ציבורי." הן גם יודעות לשמור על קשרים עם עורכי העיתונים ובעיקר עם עורכות מדורי הנשים. עמודים שלמים ועתים תוספות מיוחדות, מתפרסמים בעיתונים – נוסף על מודעות ענק, מבלי שהדבר עלה בפרוטה ליצרן הישראלי או למדינה.

*

הרבה הודות להילדה ליבאו וצבא הנשים שלה – נתקיימו השנה ברחבי ארצות הברית שבועות ישראליים, בבתי הכל בו הגדולים ביותר שם ועשרות תצוגות אופנה. בסנט-לואיס נעשה השבוע הישראלי לחג ממש. לפסטיבל. פתחו אותו בתצוגה גדולה של הבונדס. מומחית מן המרכז בניו-יורק, הגיעה לשם חודש לפני האירוע, שנפתח בבאל גדול שפתחו השגריר רבין. "הלבישו" את הנשיאות לתצוגה על גברת קטנה ונחמדה, ששמה אלמה קסלר, אשתו של איל הון, שעשה את כספו בהמצאה בשטח המתכת. הזוג היה רחוק מישראל ומיהדות כמו הירח מכדור הארץ. מפעל הבונדס היה הקוסמונאוט. כיום קשור כבר הבעל במפעלים בארץ ונמנה עם התורמים הגדולים. והבית שלהם, שהוא ארמון של ממש – הוא מרכז לפעילות ציונית. הגברת קסלר מחדירה סיפורים על ישראל לטלוויזיה, הופכת את העיסוק למען ישראל להרפתקה ל"הפנינג." מי שאינו עושה למען ישראל – מאבד את הסטאטוס שלו בחברה. אבל לא רק זאת – העניין עמוק הרבה יותר. כל ידיעה מן הארץ היא נושא לשיחה, לדאגה, לתפילה ולפעילות. תצוגות האופנה – לבד מן הצד המסחרי שבהן, מעוררות את תאבונן של הנשים לבוא לישראל גם כדי לערוך בה קניות. קונים תעודות מלווה ביתר חשק, כי כאשר יבואו לישראל – יוכלו לקנות בתעודות הללו מלבושים. והרי כולנו יודעות מה מוכנות לעשות נשים בשביל אותן עטיפות הנקראות שמלות...

וכיוון שהן באות הנה, מביאות גם את הילדים. רואים מה שנעשה כאן – ומי שעיניו בראשו, ומי שלב יהודי לו – לא יחזור שווה נפש. כל חופשה מתחילה לקרוא לבוא לישראל. פגשתי נשים רבות שהודו לפני שמאז התחילו לעסוק בפעילות למען הבונדס ובקניית תעודות המלווה, התחילו לנסוע לישראל – ומאז ביקרו כבר שמונה – עשר פעמים. 

שוב לא תיתכן מסיבה משפחתית, חתונה, בר-מצווה, לידה, יום שנה לנישואין, בלי שהדבר יצוין בהקשר לישראל. בלי שלא תוגש תעודה של מלווה. פעילי המלווה מגיעים לבתי-כנסת, למועדונים, ללאנדסמנשאפטים, לאיגודים מקצועיים, לאוניברסיטאות, לאן לא? והפעילים המתנדבים הללו, הם על פי הרוב נשים. נשים יהודיות שיש להן גם דאגות ועיסוקים אחרים ואשר דוחות הכל לקרן זווית, והופכות את הפעילות למען ישראל כמעט לתוכן חיים.

*

רצוי לזכור שבארצות הברית חיים חמישה וחצי מיליון יהודים, אנשים עם דאגות פרנסה, צער גידול בנים, ושאר בעיות של בני תמותה; שזו יהדות עצמאית, בעלת גאווה, דאגת קיום כיהדות, רשת בתי ספר, בתי כנסת, אוניברסיטאות וחיים יהודיים של יצירה ודאגת המשכיות כמיעוט. שישנם שם יהודים רבים שהם אמריקנים לכל דבר, אשר הולכים להתפלל לבית כנסת אורתודוקסי, קונסרבטיבי, או רפורמי – ורק זה מבדיל ביניהם לבין האמריקנים האחרים... הם נולדו כבר לתוך דפוסים אלה, ואם נחשוב שהדבר רע, ושההיסטוריה הוכיחה שיהודי יישאר נטע זר בכל מקום בעולם וגאולתו היחידה היא ישראל – בכל זאת ישנה שם יהדות גדולה ועצמאית, שרק בדור הזה התעוררה בה זיקה עצומה לישראל וליהודי היושב בה. יהדות ההופכת עולמות כשמשהו קורה כאן – וקולה נשמע, כי היא בעלת השפעה – וטוב לדעת שיש לנו עורף. שקיומנו כאן, אם אינו מותנה, הרי לפחות נשען הוא לא מעט על היהדות ההיא, הטובה, החמה, הערה לעזור ורוצה להיות חלק מאיתנו וכי הרבה מזאת השגנו באמצעות הכלי הזה, הנקרא "בונדס" ובעיקר תודות לעזרתן ומסירותן של הנשים הפועלות בו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים