העיט

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> העיט

 

23.9.77

העיט

ישב יחידי ליד שולחן שיש קטן ולא נראה בודד. החצר הפנימית היפהפיה של אמריקן קולוני מלאה באורחים ליד שולחנות, שניים שניים הם יושבים, שלושה שלושה, ארבעה ארבעה, חבורות שלמות. והאיש שלנו יושב יחידי ליד שולחנו, יושב פסוק רגלים עטופות בג'ינס, מניח עיניו על הכל בחיוך של נחת, כבעלים חוקיים השמחים בחלקם.

בגן טיפסו גפנים, טיפסו ועלו על הקירות העתיקים אל הקומה השנייה התחבאו בין אשכולות פרחי הבוגונביליה. גם תאנה התפרקדה לה עצלה כאישה מזרחית בחצרה. האידיליה היתה מושלמת. מן המינרט התרונן קולו המוקלט של המואזין הקורא למאמינים לתפילת ערבית. נחפזו ובאו גם קולות פעמוני הכנסיות להוכיח נוכחות. החצר דממה כמהה להצטרף אל הנצח, ירושלים.

מארחי לקפה של חמש ניתק לפתע מכיסאו ורץ אל האיש שישב יחידי. נפלו זה בזרועותיו של זה. אך פגישה, אך פגישה שכזאת. לא ראו זה את זה מאז אכלו עפר במזרח הרחוק. "ג'רי-אולדבוי, מה לך בירושלים..."

"ומה אתה עושה" צחק מלוא פיו ג'רי.

"אני" אמר מארחי, "אני יהודי. טבעי שאני כאן. אבל אתה, בירושלים מכל המקומות בעולם."

"וכי אסורה ירושלים למי שאינו יהודי" אמר ג'רי ונופף בידו לקולות הלא-יהודיים הממלאים את האוויר של עיר הקודש.

וכבר אנחנו יושבים ביחד, וכבר איכשהו גזה הבעלות, גזים תחת גפנו ותחת תאנתו. אנחנו שותפים...

*

מכאן לכאן מתחילים הגברים לחקור איש את רעהו על מעשיהם. נשואים? לא נשואים? ובמה עוסקים, איך נוהגים החיים בהם ואיך הם נוהגים בחיים.

"אני" אומר ג'רי "אני נוהג בהם בקלות. לא נשתל בשום מקום. לא מתחייב לשום דבר. שום מקום אינו ביתי – וכל העולם מעוני. וממה מתקיימים? מן הנדודים הללו. מנדודים בארצות במצוקה."

"אתה צוחק, איך מתפרנסים ממצוקה?"

"אלא ממה מתפרנסים, ממה עושים כסף, לא מצרתם של אחרים? הרופאים – ממכאובים וחולי, עורכי הדין – מצרות ואסונות, חברות ביטוח – מתאונות, פסיכיאטרים – משברון לב - - - הרי אלה הם החיים."

"טוב" אומר מארחי "דבר אלי פשוטות. איך. מה?" 

קרב כיסאו. לגם לגימה ארוכה מהוויסקי-און-דה-רוקס שלו ניגב שפתיו בגו הכף, התרווח, העלה חיוך צר על שפתיו הצרות.

"נכסי-דלא-ניידי ידידי. פרופרטי. אני קונה פרופרטי – In troubled lands."

*

את הקריירה התחיל בווייטנאם. יום אחד נשלח לגואם. "זוכר שישבנו בגואם, בבסיס הגדול. ישבו שם להצטייד ולהחליף כוח... הביאו אז לאי פליטי חרב מאיים שנכבשו על ידי כוחות האוייב. עלובים, מפוחדים, בוכיים. מכרתי למשפחה אחת כזו חושה שקיבלתי מעלובים אחרים. תמורת סוכר ונעליים קניתי. מכרתי תמורת פסלון זהב שהצילו מן השריפה..." 

וכך בעצם נולד העסק שלו. "נכסי דלא-ניידי, פה טמון הממון." כשפשט את המדים, חזר ובא לאותם מקומות בהם שרת ובהם הספיק לרכוש משהו. חזר ומכר. היו מקומות שהשקעתו לא עלתה יפה, שהשקעתו אבדה במשטרים הקומוניסטים. "אבל היו מקומות יקירי, שעשיתי זהב..."

עכשיו הוא חובק עולם, כמו שאומרים. הוא קונה מיהודים בניו יורק, באזורים שהשחורים פושטים לשם. הוא יושב ומחכה בסבלנות לאחרון היהודים הממאן לזוז מביתו שבנה עוד אביו, פצצה אחת, שוד בלילה. מישהו השיב נפשו לבורא ממכות, מאימה, העיתון מדווח – הוא קורא ובא עם פנקס צ'קים והרבה אורך רוח. בניו יורק הוא לא מוכר. הוא קונה, מחכה. הזמנים ישתנו, יבנו שם פרוייקטים ממשלתיים, אי-אפשר יהיה בלעדיו, בלעדי השטחים שרכש אחד לאחד. "אי אפשר יהיה להקים את הבניינים הגדולים, לשכן בהם את הכושים והפורטוריקנים. ואז ישלמו. ישלמו דרך האף, חה-חה."

הוא קונה רכוש בדרום אפריקה. מהלבנים. מובן. תמיד חייב הרכוש להיות על גבול השחורים. התנועה הציונית היא מקור אינפורמציה לא נורמלי. צריך ידידים בין היהודים. צריך אף, צריך להיות פסיכולוג. צריך להיות מעורה בין הבריות. רואים שאבי המשפחה מת. קוראים שלמישהו יש בעיות עם מס הכנסה, משפטים, עניינים, שמים עין. עוקבים. מחכים. כשהילדים נוסעים לחופשה בישראל, ללמוד כאן באוניברסיטה, הולכים לקיבוץ, מהדקים את הקשרים. כשמגיעים שם מים עד נפש, מופיעים עם פנקס הצ'קים... אסור להגיע רגע לפני הזמן – אסור לאחר דקה.

כן. הוא אוהב רכוש יהודי. למה? כי יהודים אוהבים רכוש, מבינים ברכוש. כמו שפעם ידעו כי יהודי עושה כסף בין הגויים, כך עכשיו נהפך הגלגל. גוי יכול לעשות עכשיו הרבה כסף מיהודים. למשל, אך – הוא יספר לנו סיפור פיקנטי. זוכרים את עולי הגרדום בעיראק... כשהלך לאלמנה לקנות את ביתה – זרקה אותו החוצה. ובא אליה – אפילו לא פתחה את הדלת. אחרי כן נודע לו שעברה לגור אצל הוריה. שלח שליחים. אמרה שאינה עומדת לעזוב ואינה מוכרת. ושהבית עלה להם לבנותו חמישים אלף דולר בכסף מקומי. שלח שליחים להסביר לה שאם לא תמכור יחרימו לה את הבית ותפסיד את עשרת אלפים הדולר שהוא מוכן לשלם. המו"מ נמשך ולא עלה בידיו לרכוש ממנה את הבית.

אבל בסופו של דבר היו בידיו גם ניירות וגם חוזה מכר. והאם אנחנו מסוגלים לנחש היכן הדביק אותה. בגבול הדביק אותה, בגבול סוריה לבנון עם ילדיה. והאם אנחנו יודעים כמה שילם לה? בעבור אלף וחמש מאות דולר חתמה לו על הניירות. אפשר להגיד שעשה עימה חסד. לא היה בידה גרוש לקנות אוכל לילדיה. בחמש מאות היתה חותמת. זה מה שרצה להסביר לנו, מה הן הזדמנויות, וכמה חשוב לאסוף אינפורמציה, להיות פסיכולוג, להבין את היהודים...

*

"ומה אתה עושה כאן" – שאלתיו בחירוק שיניים.  

"את צמאה. עוד אחד און-דה-רוקס, והפעם עלי..."

"מה אתה עושה כאן, גם ישראל היא ארץ במצוקה?"

"לא!" והפסקה ארוכה רבת כוונות. מה הוא עושה אצלנו? כלום. זוהי נקודת זינוק. מכאן הוא מזנק לביירות. ביירות היא העיקר, אבל לא רק ביירות. הלבנון הוא מכרה זהב. יש לו רכישות שם שמכניסות לכיס הקטן שלו את כל הקודמות. והוא תופר לו שק גדול. כבר החל לממש חלק מהנכסים. ולו סיפר לנו סיפורים אחדים פיקנטיים היינו רואים איזו דרמה עולמית מונחת בידיו. איזו טרגדיה מתחוללת סביב כל בית סביב כל דירה, סביב כל גינה. גע באיזה רכוש – וכבר אתה מחזיק בפתיל חייהם של עשרות, של מאות בני אדם. גורלות מונחים בידיך. חייהם, עתידם, אך העיקר העבר. הוא קונה את עברם. כתוספת חינם אין כסף. לו הראה לנו את העבר שלהם מתויק בתיקיות, ממוין, ממוספר. תצלומים, כלי כסף, בגדי כלולות. את אלה אינו מוכר. צריך אדם גם הנאה. צריך אדם גם הובי. צריך אדם גם אילן יוחסין. משלו אין לו, יש לו אפוא של אחרים. 

ופעם, פעם כשימאס לו הדבר – ימכור כמובן וזה יהיה שווה...

עכשיו, בטח רוצים לדעת אם ישראל זה עסק? לא בשבילו. הערבים אינם רוצים למכור תשחוט אותם – והם לא מוכרים. חושבים שיקחו את הרכוש לעולם האמת. חושבים שהצאצאים יגידו להם תודה ויעמידו להם מצבת זהב. היתה לו הזדמנות פז, אחרי מלחמת ששת הימים, אבל החמיץ אותה. אז הם מכרו. היו מוכים. מדינת ישראל הבריאה אותם. אחרי כן היתה הזדמנות לאחר מלחמת יום הכיפורים, לקנות מיהודים. גם כשהצברים התחילו לרדת היה אפשר לקנות מהם. הציעו לו קניות של דירות בתל אביב, ירושלים, חיפה – משקים של עולים, דירות סוכנות – הציעו לו בניו יורק. בא לראות והסתבך בעסקות עם הלבנון. חבל.

"תשמעו ממני" הוא לוחש לנו "זה לא בקו שלי, כי אני קונה רק כשהסכין על הגרון, מבינים, אני רוכש רק ממוכר לא מרצונו, מבינים... בעשירית מחיר, בלא מחיר אני קונה. אבל אתם, קנו עכשיו. בנכסים מונח כסף. הדבר היחידי שלא עלה אצלכם במחיר זה דירות. וזה יעלה. מי שעיניו בראשו יעשה זהב. יכפיל את כספו, כמו שאני עיט."

"מתי אתה נוסע?" שאלתי אותו בשמחה רבה.

"רוצה לראות אותי בחוץ, מה? לא כל כך מהר. מכאן אני קופץ לביירות, קופץ לקפריסין – מצוין שם כרגע... ולשוב הנה לחכות. שמא."

"למה אתה מתכוון?"

"אני יודע. מה פתאום קפץ הנה דיין באמצע הלילה... אולי תצוץ הזדמנות. המלון הזה מוצא חן בעיני מאוד...' אמר ושם מבטי בעל בית סביב סביב.

 
לייבסיטי - בניית אתרים