העיירה רוקדת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> העיירה רוקדת

 

12.11.65

העיירה רוקדת

העיירה של שאגאל יצאה מתמונותיו. סיפורי פרץ חדלו להיות סיפורים והיו לחיים. וראית את שירי איציק מאנגר נושמים ברחבה וברחובות ובבתים, וצחקת-בכית עם שלום עליכם – לא בדמיון, ממש כתף אל כתף.

ונתקפת בגעגועים רבים להיות ולחיות כמו אלה שרקדו ושרו סביבך.

וכל אלה לא קרו על בימת תיאטרון. כל אלה קרו בליל-הנישואים הקסום של ה"ינוקא".

מי שלא היה בבני ברק, באותו לילה גדול, לא שמח באחת השמחות הגדולות שידעה ישראל.

כמו אז, כשפרצו לרחובות המוני ישראל, מלכה פה היפה בתכונות עמנו: אהבת ישראל. כמו אז היו הלבבות עוברים על גדותם מגודש אהבה, אמונה ואופטימיות.

"אם יש את נפשך לדעת מניין שאבו אבותיך..." – התנגן בלב שירו של ביאליק והעיניים שנתלו בכל המון היהודים היקר הזה – ידעו.

כי בחתונה גדולה ונפלאה זו, לא רק העיירה היהודית קמה לתחיה, לא רק מסורת של מאוד שנים, אלא פילוסופיית חיים. זו שנתנה לאיש היהודי ולעם היהודי את הכוח והיכולת להתעלות מעל ליום-יומי.

"אני מאמין באמונה שלמה", היה כמו כתוב בשמי אותו ערב, היה כמו חרוט על כל פנים, מתנגן בכל לב.

 
לייבסיטי - בניית אתרים