הפורימים שלנו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> הפורימים שלנו

 

24.2.61

הפורימים שלנו

מעפולה הנה באנו יחד

ברכבת יום שישי.

יש לי דג מלוח, וקרחת,

ותסרוקת לראשי...

אתם זוכרים את הפזמון הזה? זה היה הפורים הראשון שנשאר חקוק בלבי עמוק עמוק, ואשר קלקל לי את כל הפורימים שבאו אחריו. רבותי, זה היה פורים כזה, שאין שוכחים אותו. אי-אפשר לשכוח את העדלאידע העוברת ברחובות תל אביב, את דיזנגוף הרוכב על סוס אביר בראשה, את אגדתי הגדול ה"מרביץ" את הקרניבאל במכונת הסרטה...

באותם הימים היתה תל אביב, כמו שנאמר, צעירה ואנו כולנו צעירים מאוד. עמדנו, כמעט כל אנשי העיר, על גגו של הבית הגבוה ביותר בתל אביב, שלוש קומות, ואמא שלי חינחנה עם איזה גברתן במטפחת "שודד-ים", מחברה טראסק, וזה חרה לי מאוד. כעונש, הלכתי לאיבוד מפעם לפעם, ואמא שלי היתה מחפשת אחרי ולבסוף גם מוצאת אותי מייבבת ותובעת עלבון ההזנחה, ורמי אכל לי את כל אוזני-המן ומשך בלי הרף בסרטי הצועניה שלי, ואני התפללתי בלבי שיבוא כבר היום הזה בו אעבור את "קיר המוות" שבין ילדות לנערות; שאהיה כבר בת שתים-עשרה, אחת מבוגרת העומדת ברשות עצמה, אחת שיכולה כבר לעמוד על העגלה הזו העוברת לנגד העיניים, ולזרוע חיוכים ונשיקות בפזרנות ובגראציה.

אחר כך באו המאורעות ולא היו עוד עדלאידות. אמרו שזו בושה לשמוח בעת צרה. אחר כך אמרו "דווקא", על אפם ועל חמתם נשמח. אך כשכבר היה מותר – כבר לא היה נאה להתרוצץ ברחובות מחופשים. מבוגרים מדי! בגיל הבינה הצרופה, שבין חמש-עשרה לשש-עשרה, אין מעמידים פנים ואין מתחפשים. ויש תנועת נוער והגנה, ואידיאלים ואידיאות. ואחר כך, כשכבר חדלתי לחפש את הצדק האבסולוטי ואת האני שלי, ומתי לנשוף – לא היה עם מי. וכשהיה עם מי – לא היה לאן. וכשהיה לאן ועם מי – כבר צריכה הייתי להכין תחפושת לבתי ולהיסחב אתה ברחובות העיר. ורמי אחד משך לה בסרטי הצוענייה שלה, והיא רגזה על שאני מפלרטטת עם טיפוס אחד, שד בלי מטפחת והלכה לאיבוד כל פעם מחדש. ואני התרוצצתי לחפש אחריה ברגלי שכאבו.

אין ברירה. דור הביניים שלנו יצטרך להסתפק, כנראה, בתחפושת של דור הממשיכים ובזיכרונות רומנטיים, על ימים עברו, שרוב יופיים והודם בא להם מאבק-זהב של זיכרונות דמיוניים.

אך בשביל אלה שרוצים באמת לפרוק עול-החולין, יש לי תחפושת נפלאה. אם נלבש אותה נעשה רושם בל יימחה ואיש לא יזהה אותנו. והיא אינה עולה ביוקר. כלומר, אפשר לקנותה חינם אין כסף, צריך רק אומץ. יש מתנדבים?

ובכן, ילבש כל אחד מאיתנו את – – – פרצופו.

מובן, שההצעה אינה חלה על המציעה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים