הפנסיונר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> הפנסיונר

 

30.3.62

הפנסיונר

"הרופא מקבל מעשר עד שתים-עשרה" – אמרה.

היא סגרה את הדלת כשהלך ופיזמה לה פזמון נושן, ליתר דיוק, מנגינה ללא ניגון שהיתה מהמהמת כל אימת שלבה היה גאה.

הדלת שבקצה המסדרון, חרקה.

 "מי זה היה?" שאל ראשו של הדוקטור. יתר הגוף עדיין התחבא מאחורי הדלת.

"פציינט."

"פציינט?!"

הדלת עפה על צירה והתנגשה בקיר. הפזמון נאלם.

"ואיפה הוא?!"

"אמרתי לו, אמרתי לו..." מוללה הזקנה את ידיה.

"אמרת לו, מה?"

"סלח לי, ויקטור. אני לא יודעת מה קרה לי פתאום."

"הוי, אלוהים אדירים. אמרת לו, מה?!"

היא בכתה. היא בכתה על טפשותה. היא בכתה על ידיו הבטלות של בעלה. מה קרה לה. אחרי חודשי-צפיה ארוכים, ארוכים, הפעמון שליד הדלת מצלצל, ופציינט עומד בפתח, ומה היא עושה? היא אומרת לו שישוב בשעה עשר.

היא התכנסה בפינת הפרוזדור האפל. מעבר לחלון הגבוה צעד מצעד הנחפזים. רק את רגליהם ראו, רגלים שלעולם אינן נעצרות לפני פתחם. כל הרגלים האלה הן מאורגנות, כולן שייכות לקופת חולים זו או אחרת, ומשכבר הגיע זוג רגליים אחד אל פתח ביתם – אמרה: הרופא מקבל משעה עשר..."

"די, די. אל תצטערי" – אמר לה והביט בעיניים כלות אל החוץ הנחפז ברגלים קלות.

"אבל אתה עוד כועס." 

"את זוכרת, איך שם בווינה, היו יושבים פציינטים בחדר הקבלה ומחכים... ואת היית באה אלי, כזו קטנה וורודה, ומבקשת אנא, ויקטור, אמנם כבר שתים-עשרה, אבל קבל את חברתי. היא כל כך סובלת..."

"אז אתה מבין – כנראה שהבוקר הייתי בוינה. ופתאום הוא צלצל ופתאום זה היה כמו פעם ופתאום אני שומעת אישה אחרת מדברת מתוך גרוני למרות רצוני. על דברתי, למרות רצוני. אני מזדקנת..."

"נא, נא" לטף את פניה הקטנים של אשת חייו. הוא פתח לפניה את דלת החדר הלבן, הקרוי מרפאה, הושיב את אשתו, ישב מעברו השני של השולחן, והמשחק החל.

"אולי היית אוכל ארוחת בוקר ואחר כך..."

"איפה היינו?"

"היינו בציריך."

"כן, אני זוכר. היתה שם ועידה על אסטמת-העור. אני הייתי היושב ראש."

"כן, כן."

"מה כן, כן?! אני גיליתי שם תגלית שכל העולם הרפואי רעש. את אפילו לא התעניינת. אני אמרתי כך...!"

הזקן קם והתחיל לשאת נאום. מילים גבוהות, מוכרות ובלתי מובנות, טיילו בחלל החדר. ורק הקירות הקשיבו. 

"את רואה! המשחק שוב אינו מהנה אותי. מה יהיה אתנו. מה יהיה?"

"אני כל כך מצטערת ששילחתי אותו. תראה ויקטור, יבוא אחר."

"את יודעת שלא יבוא אחר. אבל אין דבר, אין דבר. אני כבר שכחתי. איפה היינו? בציריך... מה את חושבת היה לאיש. אולי אסטמה? הא! אני יודע כל כך הרבה עליה מעניין – אז, כשהייתי מתחיל ולא ידעתי כלום, כלום לא ידעתי – היו מתדפקים על דלתי. ועכשיו... את יודעת. זה לא הכסף, זה הידיים שלי כואבות מבטלה. אני חושב שעוד מעט הן תהיינה מאובנות. גם המוח."

"ואולי לא היתה זו אסטמה. הוא דווקא נראה כחולה לב?"

"חולה לב! וחולה לב את משלחת שישוב ויבוא בשתים-עשרה?"

"אמרתי ב'עשר'."

"אמרת ב'עשר'. ואת יודעת שהטיול הזה, אלינו למטה, אל המרתף, והעליה למעלה, יכולים להיות קובעים בחיי אדם?"

"מניין לי לדעת. אני רק אשתו של רופא."

"אבל את אשתו חמישים שנה. בן כמה היה האיש?"

"בן שלושים, ארבעים, אני יודעת..."

"ובכן, לאיש כזה יש אישה וילדים קטנים. את מבינה את גודל האחריות שלקחת על עצמך? אני יכולתי להושיע לאיש ולאישה ולילדים קטנים."

והוא כבר ראה אותם שם, בבית, מודים לו, והוא ראה את ה"בלנק" הלבן שבראשו מתנוסס שמו, באותיות עבריות ולטיניות. איך ידו כותבת שם בחיפזון את מיטב התרופות שבעולם, וידו אינה רועדת; ואיך הרוקח נוטל בידיו את הרצפט ומטלפן אליו לברר משהו מסובך בלטינית. אמנם טלפון אין לו, לרופא, אך איכשהו זה היה כבר מסתדר. הרוקח הזה חושב בינו לבינו שדוקטור פליקס הוא רופא טוב, ובעצמו הולך לבקש את עצתו. אך הוא, כלומר פליקס, אינו לוקח אצלו 'הונוראר'. לא אצל קולגה!

ואחר כך אין הרוקח דורש אצלו עוד תשלום ונתן לו הרבה דוגמאות של בתי חרושת חדשים ושואל לדעתו, וגם פציינטים שולח הוא אליו. הפרוזדור בדירת המרתף של הדוקטור הומה ממתינים, למרות קופות החולים השונות. מה יש לדבר – גם קופת חולים מתקשרת איתו. וכי רופא שיצא לפנסיה, ושרת את קופת חולים עשר שנים, אינו זכאי לעבודה בשנות השבעים שלו, הוא כבר צריך ללכת לגניזה. ומה על הידיעות שצבר. ומה על אהבת המקצוע, ומה על הידים הרעבות, ומה בכלל על חיים שאינם יודעים לחיות אותם בימינו אלא במסגרת העבודה. ומניין יקח רופא כזה פציינטים – הא?!

ואז באה אישה קטנה, וזו אינה אלא אשת נעוריו, אשתו האוהבת אותו לנצח, והורסת במו ידיה הזדמנות נפלאה, ואולי את ההזדמנות האחרונה בחייו, להרים ראש, להיות מועיל, לחיות.

היא חמקה מן "המרפאה" להכין במטבח הצר סעודת עניים כיד המלך, ממשכורת הביטוח הלאומי, והוא – השקיע ראשו בכפות ידיו – ובכה.

בשעה אחת-עשרה, כן, בשעה אחת-עשרה בדיוק, צלצל הפעמון.

"הפציינט!"

הוא – קפץ אל דלת הכניסה, חזר בו, קרא לאשתו הקטנה מן המטבח, וכשלבו הולם נסתגר בתוך המרפאה שלו וסגר את הדלת אחריו.

היא דפקה רכות על הדלת: "זה הוא!" – אמרו עיניה.

"אמרי לו שימתין רגע" – לחש. לבש את חלוקו הלבן, ישב מאחורי השולחן ואחר – 

"כן..."

האיש נכנס, ישב על הכיסא שלפניו.

הרופא הרים את עיניו מספר רפואי בו "עיין". אין ספק – חולה לב ישב לפניו. גון הפנים היה כזה... הקול היה כמו שבור...

"כן, במה אוכל לעזור לאדוני."

האיש פתח את התיק שבידו.

כנראה תצלומי רנטגן. הוא יעשה הכל בשבילו, הכל.

כרטיסים ארוכים ולבנים ופנקס קבלות רשמי הופיעו בזה אחר זה.

"אני בא מן ההסתדרות הרפואית. מגיע מאדוני הדוקטור כבר הרבה כסף בשביל דמי חבר..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים