הפצצה תתפוצץ בעוד שעתיים בעוד שעה בעוד רבע-שעה...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> הפצצה תתפוצץ בעוד שעתיים בעוד שעה בעוד רבע-שעה...

 

28.3.72

הפצצה תתפוצץ בעוד שעתיים בעוד שעה בעוד רבע-שעה...

אשת שגריר במדינה קטנה

כשהטלפון צלצל והקול המסתורי אמר: "סניורה, היטמנו פצצת-זמן בביתך, בעוד שעתיים, בשעה שתיים-עשרה בדיוק, יועף בית השגרירות ואנו מייעצים לך לפנות את הבית," שכבה אשת שגריר ישראל על ספה מול המאוורר, עם מגבת לחה על מצחה, חצי רדומה וחצי המומת-חום, בסיאסטה הקדושה.

היה יום חם מאוד. חם כשאר הימים מאז באו הנה לפני שנתיים, אבל היא טרם התרגלה. לא מתרגלים לחום הזה. אפילו הילידים נושמים-נושפים, מזיעים ומתנהלים כמוכי-שמש. קשה לנשום כל יום מחדש, את האוויר הלח, הדביק כמו מסטיק, העוטה את הגוף במעטה של פלסטיק. שמעה את עצמה חורזת מחשבות לחרוזים משעממים שאולי יביאו את השינה המשכיחה. אבל לא. פיהוק אדיר קרע את פיה עד שהכאיב ללסתות ודחק לזוויות העיניים רסיסי-דמעה שניקוו שם והיו לבכי. 

לא טוב לה כאן. 

לא טוב בארץ שכוחת-אל זו. בכבשן הרטוב והלח הזה...

בחוץ הנכנס אל הבית דרך חריצי-תריס עשויים ברזל, שומעים את צמיחת הקוקוסים. מפעם לפעם נופל אגוז ענק, דמוי אבטיח ירוק לא סימטרי, ומותיר אחריו תהודה עמומה. כשאך באו הנה ובטרם למדה שאין קמים ואין הולכים ואין זזים אם אין כורח בכך, היתה אצה אל הגן, אוספת את הפרי בידיה כמוצאת שלל רב, מביאה אותו למטבח ואומרת למשרת:

"פרננדו, פתח את הקוקוס, פור פאבור..."

פרננדו היה יוצא אז אל החצר האחורית ומביא למטבח המודרני של הוד רוממותם את כלי-הכלים הלאומי, את סמל המדינה, את המצ'טה. מניח את הפרי הגדול על שולחן הפורמאיקה הכחול, מניף את הסכין כחרב ומולק ציצית ראשו של האגוז. בקליפתו הירוקה-העבה נבקעת גומה קטנה וחלקה, ורואים מעגל ירוק ובתוכו מעגל לבן וצח כלובן שיניו של כושי, ובתווך כעין מעיין מים חיים. הלא הם מי הקוקוס הטובים. השומרים על הנעורים, המחזירים את כוח הגברא, המותחים עורן של נשים קמלות, המבצעים פלאי-פלאים – כך אומרים.

המשרת היה מבקש לשפוך את מי הקוקוס לתוך כוס גבוהה ומלאה בקוביות קרח. והיא היתה מבקשת, אנא – לא. רוצה לשתות באופן "נאטוראלי". כפי ששותים הילידים בצידי הדרכים הלוהטות. הללו פושקים רגלים, מרימים את הפרי גבוה מעל לראש, מטים את הראש לאחור והמים קולחים ישר אל הפה, בקילוח עליז וקולני.

הניסיון לא עלה יפה. ויותר מאשר הצליח להגיע אל השפתים, הגיע אל השמלה ואל הרצפה. אבל מה שהגיע היה חם, מוזר וחלקלק כמו שמן.

"כי צריך לשתות עם קרח, סניורה," הוכיח אותה המשרת. נטל את הפרי וזרק אותו לארגז המשמש לאיסוף פסולת. בפח זבל לא היו מסתדרים לעולם. בסוף היום היו נערמות ערימות ענקיות של פסולת. 

"הפרי והירק שלהם..." יותר מאשר ראוי לאכול ממנו נועד לפח. הטבע בעצמו אינו שוקד להשביח זנים. הודות לאדם שגורש מגן-העדן ובורך בקללת "בזיעת אפיך תאכל לחם," קמה הציוויליזציה. ואילו ילידי הארץ הזו נשארו בגן העדן. אינם נזקקים לזיעת אפיים כדי לאכול לחם. ראשית משום שאינם אוכלים לחם... ושנית משום שהפירות נושרים להם ישר מן העצים. ובלי תוספת המלח והזיעה, גם לפירות אין טעם. ספק גידול פרא הם, ספק טובים למאכל, ומתוקים באותו מתק מנדנד של חוסר מעש.

"כי צריך לשתות עם קרח, סניורה," חזר והוכיח אותה המשרת שעה שהסתכל שוב בשמלתה היפה המוכתמת במי-קוקוס.

ואילו היא לא שמעה את תוכחתו. עיניה היו תלויות באגוז הטרי שבשרו לבן וריחני ושהושלך כפסולת לערימה. 

"אני רוצה לאכול מן האגוז הזה, פרננדו. איך זורקים אגוז שלם וטוב בשל מעט מים מצחיקים?!..."

המשרת שתק. ידעה שדעתו על האירופים קבועה כבר מזמן. קמצנים בני קמצנים. אביונים בני אביונים. אפילו העשירים שביניהם עניים מן הדלים בקמפסינוס. אפילו על אגוז שאת מימיו כבר מצצו, חסים הם. אוכלים את הכל עד הקליפה ועם הקליפה. סוחטים את הכל כמו שסוחטים לימון. כמו שסוחטים את ארצו הכאובה. סוחטים, הופכים את תמצית חיי הילידים לכסף, אוגרים את הכסף בבנקים של חו"ל ומסתלקים. כמו חיות רעות. אין בארצו חיות רעות זולתי האירופים הללו..

אבל מה? היא הדואניה, האדונית – והוא המשרת. היא האמבחדורה הלובשת שמלות ארוכות עם ערב, שותה וויסקי משוחרר ממכס בקרח, מארחת במסיבות, מתארחת במסיבות. רואה את ראש ממשלתו, יושבת בטריבונה ביום חגו הלאומי ואילו הוא, המשרת, נסחב אי-שם בשולי הכביש. היא האדונית והוא המשרת ודברה – הוא הקובע...

התכופף אפוא אל הערימה, בחצי בוז, חצי הכנעה, הרים את האגוז הפלוח והניף את המצ'טה שנית, בתנועה חדה. האגוז החצוי התנדנד על קליפתו הקעורית ומשהו בתוכה השתומם ונשם לרווחה שהמצ'טה לא כוסתה בדם...

*

כשהטלפון צילצל שוב והקול המסתורי חזר ואמר: "עברה כבר מחצית השעה, סניורה. בעוד שעה וחצי..." זכרה שפרננדו איננו. קראה לו קודם לכן והוא לא ענה. זולתה לא היה אפוא איש בבית. בחוץ אמנם ישבו שלושה שומרי ראש צעירים, במדים מבריקים ותת-מקלעים צמודים, אבל יותר מרגש בטחון ורוגע, משרים הם מורא. תוהה היא לא פעם אם אכן שומרים הם על ביטחונם או צרים על השגרירות... ופרננדו איננו. ואולי הוא בעל הקול המסתורי. ואולי לא רק בעל הקול אלא אף מטמין הפצצה?!...

הארץ הזאת אינה בריאה בשבילי – אמרה לעצמה והתחילה לאסוף את גופה השרוע על הספה כדי לקום ולעשות מעשה כלשהו. מצלצלים לה ומזהירים אותה שבעוד שעתיים יפוצצו את בית השגרירות, והיא ממשיכה לשכב ולתהות. ומצלצלים לה שוב, כעבור מחצית השעה ועדיין היא שרועה... 

"קומי, התאזרי אישה. לא זמן של סיאסטות קדושות. צריך לעשות מעשה, קומי!"

ראשית, צריך לצלצל למשטרה. 

לצלצל למשטרה ולספר להם? 

חלילה. 

מיד יתגלגל הסיפור לעתונות. ואם אין אמת בו, אם רק מתיחה הוא ואזעקת שווא, למה לעורר את הארי מרבצו. למה לספק מזון לשונאי ישראל, או גרוע מזה, למה לתת רעיונות לנבלים. 

צריך לנהוג בשכל, בדיפלומטיה.

שכל, דיפלומטיה... היא רק אישה, אשת שגריר, לא שגרירה. הדיפלומט שלה, הוד מעלתו השגריר, כרגיל – כשזקוקים לו, כשבא כבר איזה מעשה שמצריך קור רוח, כשבא כבר מעשה שאפשר לעשותו או לא לעשותו, שצריך להחליט בו, איפה הוא?!... נסע לניו יורק.

אז מה עושים עכשיו? צריך להתקשר לשגריר ולשאול. 

"ניו יורק, תן לי את ניו יורק, מספר..."

"רגע אחד. רק עוד רגע אחד..." עונים מעבר לקו.

"אבל טרם אמרתי לך את המספר. אני רוצה..." 

הצד השני מת. איש אינו מצוי מן העבר השני. שומעים שיחות נכנסות, שיחות יוצאות אבל הטלפוניסט שלה לא חזר אליה...

"פרננדו, איפה הבחור הזה לעזאזל, פרננדו..."

"אולה, אופרייטור..."

"רוצה את ניו יורק. כן, ניו יורק בארצות הברית של אמריקה. אתה מכיר עוד ניו יורק?!"

"לא. אני לא עצבנית. אני רוצה את בעלי. מה שמו. אהה, כן. שמו גבריאל פוליטי. גימל בשביל ג'ורג', אה בשביל אדול, מי בשביל ברנרד. אל אלוהים, מה כאן כל כך מסובך. הקשיבי, סניוריטה, גבריאל פוליטי. אל תיעלב. לא חשבתי להעליב אותך. לא. אין לך קול דק של אישה. פשוט קודם דיברה אתי איזו טלפונאית..."

"רגע אחד," אמר הטלפונאי ונעלם. היא רעדה כולה. לא מפחד. מכעס. וכי למה טרם התרגלה שהזמנת שיחה בארץ ה"מניאנה" היא חזון לאחרית הימים. וכי מה בוער. וכי אין פנאי. זה שהיא יושבת על פצצת זמן, עניינה הוא. זה שטרם הזמינה את המשטרה ורוצה לקבל הוראות מבעלה שנסע לו לניו יורק...

*

יושבים הם רחוק מן הארץ והקשר עמה כמו נותק. קוראים את העתונות המקומית ומעתיקים מאמרים שישראל מוזכרת בהם ומאמרים שמספרים על תמורות בתוך המשטר שחושבים כי עשוי להיות בהם עניין למשרד החוץ . גוזרים קטעים ארוכים במספריים, מעתיקים, מוסיפים פירושים... מוציאים את המיץ – כמו שאומר בעלה. אורזים את הכל ושולחים בדואר הדיפלומטי. כורעים מרוב עבודה. ובארץ, אתם חושבים שמישהו מטריח עצמו לקרוא בהם, בכל הניירות הללו...!

לא פעם היא פשוט מתפקעת מצחוק, בקול רם ממש, כאשר היא רואה את האור הבוקע מחדר עבודתו של השגריר, בשעות הקטנות של הלילה. היא רואה בעיני רוחה את בלוריתו שהאפירה בשליחות הזאת, איך נתפרעה, איך עיניו קמות מרוב עייפות, איך נסוכה על פניו לֵאות היצירה, שאינה אלא יצירת-שוא.

בתחילת דרכם הדיפלומטית היתה יושבת לידו, או שהיתה יושבת בחדר סמוך וממתינה עד שיסיים עבודתו. יש והיתה מעתיקה למענו על מכונת כתיבה, אצבע-אצבע, ויש שהיתה מקבלת ממנו הכתבה, כאשר התמחתה כבר מעט. לא פעם מפסיקה באמצע ההכתבה ואומרת לו דברים מתוקים מדבש. 

"גבי," היתה אומרת, "גבי זוהי רק ההתחלה. אנחנו עוד נגמור בוושינגטון אתה עוד תייצג את ישראל באו"ם, כמו אבא אבן, כמו שרת בזמנו, כמו תקוע. תאמין לי, אין להם עוד שגריר כמוך, עם תפישה כוללת כזו. עם כושר ביטוי כזה. אני פשוט מתאהבת בך מחדש, ואלף אלפי פעמים יותר חזק." 

ושעה שהיה אוסף אותה לבין זרועותיו, מוקדם בבוקר, היה עובר בה עוד רטט. "אני הקטנה הנני אשת חיקו של איש גדול..." 

"תראה, עכשיו הם שותקים, אבל, כשיגיע העניין לאו"ם, לאיזו הצבעה, המדינה הזו תצביע בעד עמדת ישראל, אז יווכחו בירושלים איזו עבודה עשית. ועם הבעת התודה לנציג המדינה הזו באו"ם יביעו גם לך תודה והערכה. ילמדו ממך כיצד צריך ליצור אהדה. ישננו את הדו"חות שלך. יזמינו אותך לישיבה מיוחדת בירושלים. דרכך לוושינגטון סלולה, גבי," היתה אומרת ובקולה נשמעה לא פעם גם נימת נחמה.

עכשיו, כשהוא חוזר בלאט לחדר השינה שלהם ומשכיב את גופו לצידה – היא שמה עצמה ישנה. הוא נאנח, מסתובב מצד אל צד, רוצה היה לקרוא לפניה את פרי יצירתו, כפי שנהג לעשות בראשית שליחותם. אבל היא כבר נלאתה מן הפרשנויות שלו. נמאס לה להיות הכתובת היחידה שלמענה כותב שגריר ישראל את הדו"חות הדיפלומטיים שלו. עכשיו היא יודעת בבירור שכל מה שהם עושים כאן הוא לשבת בבית שבגינתו על תורן, מתנוסס דגל ישראל. סתם בובות. עתים בובות עלובות ועתים בובות מתנפחות, ובייחוד לפני הקהילה היהודית הזעירה ושנים שלושה יורדים מישראל עם משפחותיהם, שכמו אות קין דבק למצחם, וידם מושטת לנדבת חיוכו של נציג ישראל היושב בשורה הראשונה בבית-הכנסת, והמתכבד בעליה לתורה... שנלחצים בדלת ללחוץ את ידיהם בכניסה, ביציאה... 

היא כבר יודעת שבעלה לא ייצג את ישראל בשום או"ם. ששגריר שנשלח לארץ זו, אין לו עתיד. לא רק במשרד החוץ של ישראל, בכל משרדי החוץ של כל המדינות. דומה, שלבד משתי מדינות שכנות ממש, איש אינו מעוניין במדינה זו, לא באנשיה, לא בעמה ולא במשטרה. מדינה שחייבים לשלוח אליה שגריר משום שהיא מופיעה במפת המדינות העצמאיות. אבל לא יותר. 

כל שנות האוניברסיטה ולימודים של יחסים בינלאומיים, כל שנות העבודה במשרד החוץ שבלעו את הבחרות, את הבגרות, את ההזדמנויות שהוחמצו בשוק הפרטי, כל הוויתורים שלהם – הכל בשביל תפקיד של דחליל. ובכל מצב קריטי, מי שלבסוף צריך להחליט? היא! שלא למדה מאומה. כיוון שהוא – המלומד, נסע לניו יורק.

היא תקרא לממונה על המשמר ותצווה עליו לערוך סריקה בבית. הם יישמעו לה. היא מיטיבה עמהם. כבר חודשיים ימים באים הם לשמור עליהם. מאז חטפו את השגריר הגרמני. שלוש פעמים ביום הם מתחלפים והמבשלת שלה שחומת העור, מכינה עבורם תבשילים ישראליים. ואנשי המשמר כבר רבים על הזכות לשמור בבית שגרירות ישראל. המטבח הישראלי ערב לחיכם... ואילו בשגרירויות האחרות פוטרות עצמן "השגרירות" במשקה קר. לפעמים מוסיפים עליו ספלון קפה. וכבר טענו לפניה נשי השגרירים שהיא מקלקלת את השוטרים...

אבל מה יקרה אם השוטרים יאבדו את ראשם ויתחילו לירות. התת-מקלע זר ומוזר בידיהם. אסור היה לתת להם רובים. גם המצ'טה היא יותר מדי, כי היא אינה עוסקת רק בעריפת ראשים של אגוזי קוקוס... לא רק קוצרת וחורשת בשדות. היא חורשת גם מזימות ולהבה עקוב מדם.

*

הארץ הזו, הארץ הזו אינה בריאה בשבילך. את המומה מחום. טלפנו לך או לא טלפנו. הזהירו אותך או לא הזהירו. את שותלת מחשבות זדון, שכלל אינן עולות במוחו של המשרת שלך. את ממציאה רעיונות תמוהים ואינך סומכת על השוטרים הנאמנים, ויושבת תחתיך. למה את מחכה? לעוף לשמים ביחד עם הבניין?!

"פרננדו", קראה שוב בכל כוחה. והוא הופיע. בא ועמד לפניה. 

החום המעיק נסתלק כלא היה. החדר קיבל את קוויו ושוב לא היה בליל מבעבע. היתה שקטה מאוד. בעורף, מקום שם אומרים כי מצוי המוח הקטן, תקתק שעון. וכל תקתוק אמר בבירור, נותרו עוד עשרים דקות, תשע-עשרה, שמונה-עשרה – שימי לב...

"פרננדו," אמרה לו בספרדית החדשה והנכריה לה, "פרננדו, קרא אלי, פור-פאבור, את הממונה על השמירה, מיד!"

"סי סניורה," אמר פרננדו, "הייתי בסופרמרקדו, אין גבינה טריה."

"אז אין!" השיבה.

"דיגה מה?!"

"אז אין. קרא מיד את השומרים!" 

השעון שבעורפה הזכיר, חמש-עשרה דקות. ארבע-עשרה דקות. נותרו עוד רק שלוש-עשרה דקות...

"ואיך נעשה את הסופלה בלי גבינה טריה..."

"פרננדו, צלצלו לי ואמרו שהטמינו פצצה בבית. בשעה שתיים-עשרה היא תתפוצץ. תגיד למזכירה שתפנה מיד את המקום. ולנהג שייצא מן הבניין ויחכה בחוץ, במכונית. מהר!"

"סניורה פור פאבור, אני לא מבין עברית..."

"פרננדו," נאנחה, "פרננדו בומבה. פצצה. בומבה." כל הספרדית המלומדת שלה נסתלקה מלשונה.

עמדה וחזרה על שתי המילים שוב ושוב. פרננדו החוויר. הושיט אליה את ידו. "סניורה, מוטב שתפני את הבית. בבקשה בואי..."

*

בחוץ שומעים את צמיחת הקוקוסים. אגוז גדול צונח אל הדשא ומניח אחריו תהודה. פרננדו נעלם. האיש בטלפון מתעורר. "סניורה. למה את דופקת בטלפון."

"אנגלית את מדברת יותר טוב מספרדית," אומר.

"השיחה דחופה. קם אן. איטס ארג'נט." 

הטלפונאי, "מה שמך סניורה, סניוריטה?..."

"אדוני, אין זה זמן לשיחת נועם. ביקשתי את ניו יורק. זה דחוף. כמה זמן עלי לחכות?"

"אולי את מדברת גרמנית, ביטע שיין..."

"מה, אינך מבין ספרדית. אינך מבין אנגלית. למה אתה עובד בשרות הטלפונים, לעזאזל. מה קורה כאן. תן לי, ביטע שיין, את ניו יורק..."

"יש לך גרמנית נהדרת, דברי עוד. אני מאוד מעוניין."

"אבל הגרמנית שלך נוראה. לא חשוב. מה עם המספר שלי..."

פרננדו חזר והופיע עם משקה. עטף אותו במפית נייר לספיגת הלחות והקור. העמיד את המשקה לפניה וידו היתה מושטת אליה כפי שמושיטים יד לטובע. "ביקשת משקה סניורה..."

"אולה," אמר הקול של הטלפונאי מעבר לקו, "חשוב לי מאוד לדבר גרמנית. אני התחלתי עכשיו ללמוד גרמנית. יוסיפו לי שתי פזות על משכורתי, בעד תוספת שפה..."

"יחרב ביתך," קיללה אותו בערבית עסיסית.

"גראציה. כבר אני נותן לך את הטלפון שביקשת."

אי-שם בישראל יש לה שתי בנות ובן ונכד ובית עם גינה ופרחים ומסיבות של ארגון אמהות עובדות, ומכונית קטנה, שלא ניתן למכור אותה והיא עומדת על בלוקים. ומנוי לקונצרט ועיתון בתיבה עם בוקר. 

יש לה?

צלצול חד הקפיץ אותה. תפסה את ראשה והחביאה בין כפות ידיה. פרננדו הגיש לה את האפרכסת.

"סניורה. בעלך האמבחדור..."

"מה השעה?" התייפחה לתוך השפופרת.

"בשביל זה צלצלת לי באופן דחוף?!"

"אל תענה בשאלה לשאלה. ענה לי!" צעקה.

"השעה אחת. מה קרה?"

"שום דבר. שום דבר. סתם רציתי לשמוע את קולך..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים