הפרחים סמקו מבושה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> הפרחים סמקו מבושה

 

17.11.61

הפרחים סמקו מבושה

נאמר שזה קרה הרחק מכאן. בארץ שבה פרחים אינם פורחים אלא בחממות. נאמר ששם הפרח עולה הון תועפות, שהוא אינו נובל לעולם, שאינו שליח ליופי, אלא נכס דלא ניידי. כי אז אולי ייקל לנו מעט. אולי נוכל לסלוח.

*

התזמורת ניגנה בהתלהבות חגיגית והקונפרנסיה הכריז בקול המיוחד השמור עמו לאורחים חשובים:

"גבירותי ורבותי, עכשיו תופיע לפנינו הזמרת המהוללה והנערצת, שהגיעה אלינו לפני שעה קלה ישר מפאריס, מאדאם...!"

תשואות סוערות. הזמרת המהוללה בשלל שירי האהבה שלה, שקולה מתרונן בארצות תבל רבה, צועדת בצעד הססני אל אורות הבמה. היא נאה, דקה, שברירית – מרחוק. ומקרוב? אלוהים! מקרוב עומדת אישה זקנה, בבגד מבריק ומסגיר. בלי חמלה הוא מספר כי חלף האביב והקיץ חלף. כי עגום המשעול של אורות הבמה לאישה המזקינה, השרה תמיד על אהבה.

ופחד נופל על כולם. פחד וצער. נדמה כי קולה לא יישמע לה. נדמה כי מכאן, רק דרך אחת פרושה לרגליה. אל השכחה. אל הבדידות. כי זאת לדעת: אנשי הזרקור אינם יודעים להזדקן בכבוד. הם ממשיכים בנעורים מזויפים. הם כולם "דוריאן גריי" טראגיים. אלא שתמונת האמת שלהם אינה שמורה בחדרי חדרים. היא גלוייה לעיני כל. רק הם אינם רואים אותה, או שרואים מאוחר מדי.

ואז – משסיימה הזמרת את שירה הראשון, והקהל נשם נשימת רווחה העניק לה "מחיאות-כפים-סוערות" כי זכר לה חסד נעורים – הופיע, מירכתי הבמה, נער קטון, וזר פרחים בידיו, למענה.

והורם הראש העצוב, העיניים הבריקו והידיים לטפו את הזר הגואל והגו – גם לו אירע משהו. ומששרה בשניה ובשלישית – היתה זו אישה אחרת. וקולה נשמע לה אחרת. האולם הנושם באלפי לבבות – אהב אותה.

כי יש עוד שמחה – חשבה. כי יש לה מקום בעולם קסום זה – היא עוד תשיר. היא עוד תצחק אל האורות הרבים ופרחים תלטף בידיה.

ועת ישבה אל מול הראי שבחדר ההלבשה, שוב לא שנאה את חריצי השנים שבפניה. הלא אהבוה ההם שבאולם הגדול. הלא שושנים לה נתנו?!

ואז התפרצה אל החדר אישה כעוסה. בשצף קצף תבעה את זר הפרחים. לא לה שלחה אותם. לא לה! לבעלה שלחה אותם. לאיש התזמורת שלחה אותם.

*

לו יכלו הפרחים לומר את דברם. לו יכלו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים