הציוני

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> הציוני

 

29.12.61

הציוני

הוא בחור צנום גבוה עד בלי די, ואוהב את ישראל אם לא למעלה מזה.

"תגידי" – הוא אומר ועיניו לוטפות כל עובר ושב – "כל אלה יהודים?"

אני אומרת לו שאכן.

"באמת" – הוא אומר וידיו נשלחות מאליהן לנגוע. לנגוע בכל ילד בכל איש מזדקן, בכל נערה העוברת לתומה.

"אסור – אני אומרת לו – עוד תהיינה לך צרות."

"אבל אני רציתי לוודא שהם באמת ישנם. שאינני חולם. הלא כל אלה יהודים. אחים. נכון?!"

והאיש הצמא הזה ליהודים הוא תייר מאמריקה. לא מן הגולה, מן התפוצה בא אלינו. מן הקולוניה שלנו המספקת לנו חומרי דלק להרצת המכונה הגדולה ששמה מדינת ישראל.

"אני מקנא בכם. כמה אני מקנא בכם," אומר הוא ספק לעצמו ספק לי. "ואני גם מתבייש. כל השנים האלה שאתם עשיתם פה, שאתם בניתם פה, שאתם לחמתם פה – היכן הייתי אני?!

"באמריקה."

"אל תלעגי. אני הייתי רוצה לעשות משהו כדי לכפר. אני הייתי רוצה לתת משהו, לעבוד מעט בכביש, לטאטא את הרחובות... מה אני יכול לתת כדי להסיר את רגש האשמה מלבי?"

"שטויות. וכי מי מאשים אותך?"

"אין אלה שטויות. אני חוטא כלפי עצמי. אני מתנוון שם. את מבינה? אינני יודע לשם מה אני חי ולמען מי. אני מתהלך ברגשי אשמה שאין להם סוף. אני אוכל את עצמי. ראית את הסרט אקסודוס? יש לי תסביך אשמה כמו לזקן ההוא."

אמריקני נשאר אמריקני – אני מהרהרת.

"למה לך תסביכים? הישאר כאן וחסל סדר תסביכים!"

הוא מתכופף קמעה ממרום גובהו ושותק.

"קל יותר להתבייש, מה?!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים