הציורים מאחורי הווילון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> הציורים מאחורי הווילון

 

26.2.71

הציורים מאחורי הווילון

שיער ארוך המסתיים אי שם ליד הכתפים? ואולי זקן פרוע וסדר חיים פרוע עוד יותר, ואולי ישיבה ארוכה "בשיחת אמנים" בבתי-הקפה, המותירה תמיד מחשבה "ומתי הם עובדים?" ואולי סנדלים וחולצת גורו פתוחת צוואר אפילו באמצע חורף ירושלמי, ומעיל פרווה של כבשים בקיץ הלוהט?! 

שום דגל ושום עטיפה מודרנית המכריזה "כאן הולך אמן".

וגם לא איזו "קליקה" המגינה עליך. הדואגת לכך שתשתתף בכל התערוכות, שתהא תלוי בכותל המזרח של המוזיאון, שתזכה בפרסים וידובר בך – שום משפחה הבנויה על שמור לי ואשמור לך...

ואף על פי כן אמן – ואחד הטובים והכנים שבין ציירינו. אחד מאלה שאינו נזקק לשום פירוק מסגרות כדי שמסגרת חייו תהיה חובקת עולם צבעוני נהדר, ובדיו יהיו בדים-אגדות ולא בדיות. הלא הוא אברהם מנדל, אשר תערוכת ציורי השמן שלו תפתח מחר, בבית אמני ירושלים.

איש מיוחד במינו הוא. מין ייקה קפדני. אף כי עלה לישראל בעודו נער, מרומניה, ורכש כאן את רוב חינוכו. בשלב מסוים של חייו, אף כי בא ממשפחה מאוד חופשית בדעותיה, הפך לתלמיד ישיבה ועם מטען יהודי דתי עמוק של "כמעט רב", הלך לעבוד במשרד פרוזאי כמו "מינהל הכנסות המדינה". ומאז, וזה כבר עשרים שנה, הולך יום יום בשבע מן הבית ובשעה שבע וחצי בדיוק נמצא במשרדו. יומו מתחיל בשעה שש וחצי – זה ששייך לעבודה למען הפרנסה; ויומו האחר, זה ששייך לעבודת היצירה – אף הוא מתחיל בשעה שש וחצי, אבל אחר הצהרים. במרתף שלו – באותו מיבנה שבו נמצא ביתו, מאיר האור עד חצות הלילה. ומחצות עד שעה אחת, עולים למעלה וקוראים.

"ומתי אתם מתראים?"

הבת בעקבות האב

"בשעות שהוא מצייר אנחנו נמצאות כאן," מסבירה תקומה. "אנחנו," הן שתים, תקומה אשתו הצעירה והנאה ואיילת-השחר, הבת בת ארבע וחצי המחלקת עם אביה את ה"אטלייה" ותשתתף עם אביה בתערוכתו הקרובה.

הציירת הצעירה כבר מילאה אלף וחמש מאות גליונות נייר. היא מציירת מגיל של שלושה חודשים. "הייתי מחזיק אותה בידי בשעה שציירתי וכבר איני זוכר מתי לקחה עפרון ומכחול בידיה והתחילה לצייר..." מספר האב הצייר בגאווה על בתו הקטנה והמוכשרת. וכמו כל ההורים המשוגעים אחרי ילדיהם, אפשר לשמוע בקולו את אותה נימה מוכרת: "לא מפני שהיא בתי, הרי אני אוביקטיבי – אבל לקטנה הזאת יש חוש בלתי רגיל לקומפוזיציה, ועולם צבעוני ילדותי שאני ממש מתקנא בו." היא מציירת יום יום כשעתיים שלוש, ולבד מן הכן שלה, ומערכת הציור שלה, יש לה גם מערכת כלי עבודה מושלמת, כשל אביה. ויומה סדור ומאורגן. 

אביה חונך לכך שאת היום אין מבזבזים, שאת החיים האלה שניתנו לנו כחוויה חד-פעמית, חיים בהכרה מלאה כל יום וכל שעה וכל רגע. והוא מעביר זאת לבת. המשפחה הקטנה חיה בתודעה זו של עשייה, של הרגשת העשייה. אפילו לשבתות, שאין עובדים בהן – יש סדר משלהן. ותכנית השבת כוללת טיול לשם טיול של ארבע חמש שעות טובות. ויפה לראותם מהלכים בכל רמ"ח אבריהם.

האם ניכר סדר חייו הקפדני והחומרה שהוא נוהג עם עצמו ביצירתו? אני – איני בקיאה דיי באמנות הציור כדי לפרק את הציור למרכיבים, אבל הציור, כמו הכתיבה – אינו צומח על עצים מעצמו. הוא דורש משטר, עבודה קשה, הקפדה עם עצמך, הוא מורכב מחוויות נפש, חולין וחג וזכרונות ילדות, וחיי משפחה, וחברה וכל הסובב את היוצר. בדיו הרבים מאוד, והענקיים, הערוכים בקפידה למאות, מאחורי וילון גבוה – מעידים על ה"אני מאמין" שלו – שהיום נועד לעשייה. שאסור לבזבז אף רגע. אך כל בד ובד לעצמו, לפחות כך בעיני, הוא עדות ליכולת פיוטית ציורית אגדתית. ובאגדות אין משטר.

"אני מאמין," אומר מנדל. "כי היוצר חי ביצירתו מחוץ לחברה ומעבר לה. אין הוא יציר החברה ואין הוא מעצב את דמותה. הוא אינו יוצר מכוח החברה ואיננו משמש לה פה. ביצירתו סגור הוא בד' אמותיו. שיג ושיח לו עם עצמו ועם אלוהיו. יצירתו היא פרי מאבק עם עצמו, עם דמיונו ועם יצריו. היא מהווה לגביו פורקן והשלמה בין הכוחות המנוגדים הפועלים בנפשו."

להתבונן ביצירה

"היצירה היא תמצית הכוחות הרוחניים, החוויות וסגולות הנפש של היוצר. היא השירה שבלבו. העלאתה של שירה זו על הבד – שהוא אך דפוס חומרי – באה כדי ליצור לה צורה מוחשית ולשמרה. היצירה עצמה נשארת חבויה בנפשו של היוצר. רק הביטוי הגשמי של השירה אשר בלבו, היא נחלתו של הזולת.

"ביצירתי אני רוצה להתרונן, לשיר (אף כי איני יודע לשיר ואיני שומע מוסיקה) לרצד על פני הבד במשיחות מכחול, בכתמי צבע לא סדורים, לא מאורגנים, לא מחושבים. כשהחוט המקשר ביניהם הוא הסוד הגנוז בנפש. קצב פנימי בלתי מוסבר, לא הגיוני, שכלתני. סחרחורת של צבע וכוח. כתם בכתם, אדום בשחור. כחול בירוק, צהוב באתרוג. מעגלים מעגלים של תשוקות ומאווים של השלם הסגור, אל ההשלמה העצמית..."

שעה שדברים אלה נאמרים, כבר ישנה הבת הקטנה ששמה איילת השחר, השותפת לסטודיו של אביה, האומרת: "אצלנו זה בית של ציירים. אני ציירת ואבא צייר ואמא היא סתם אמא" – אורחת של שניהם בבית יוצר.

"אורחת" זו בבית היוצר, היא תקומה. תקומה – בתו של ד"ר עזריאל קרליבך ז"ל אשר בגללו ובגללה היה לי קשה מאוד לכתוב רשימה זו על אברהם מנדל. מי הוא קרליבך ומה הוא בשביל כל עיתונאי ובייחוד עיתונאי העובד ב"מעריב", בו עדיין מרחפת רוחו – אין צורך להסביר. ושלא מדעת, אני מקמצת, ומקצרת דווקא.

 
לייבסיטי - בניית אתרים